וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.
(בראשית יא, א)
מבין אינספור הישגיה של האנושות, לשפה שמור ללא ספק מקום של כבוד. המצאות אחרות – הגלגל, החקלאות, אטב הכביסה – חוללו תמורות בקיומנו החומרי, אך הופעתה של השפה היא שעשתה אותנו בני אדם. שאר ההמצאות מחווירות ביחס לשפה, משום שכל מה שאי-פעם השגנו מותנה בקיומה של השפה ונובע ממנה.
(גיא דויטשר, “גלגולי לשון“, עמ’ 8)

סיפור מגדל בבל הוא יצירת מופת ספרותית קצרצרה, המבקשת – כך נראה – להסביר את העובדה המפליאה של התפצלות השפות האנושיות (שתוארה בקצרה בסוף הפרק הקודם), ועל הדרך גם ללעוג ליומרת אנשי בבל העתיקה. תופעת התפצלות השפות היא מפליאה, משום שלפי התורה כל בני האדם הם, ובכן, בני האדם האחד והיחיד – מדוע, אם כן, המין האנושי מדבר בשפות רבות ולא שמר על שפתו המקורית של האב הקדמון? (אגב, גם לוּ היתה כזו, היא לֹא היתה העברית המקראית*).

אמנם ראויה פרשיה זו לניתוח אנתרופו-סטרוקטורליסטי ראוי, אבל הלה ייאלץ להמתין לפוסט הבא, כי כרגע השאלה המעניינת (אותי לפחות) היא, האם מדובר בסיפור היסטורי-ריאלי? כלומר, האם כותב הסיפור התכוון שקוראיו יחשבו שכך התפצלו השפות האנושיות? הרי ישנם סיפורים במקרא שלא ברור אם הכותב אכן התכוון שקהל היעד אכן יחשוב שהם אכן אירעו במציאות – למשל סיפור הנחש בגן עדן; חלק מסיפורי שמשון הגיבור; אולי גם סיפור יונה במעי הדג; ועוד. אבל ברוב מוחלט של סיפורי המקרא נראה שהמספר אכן התכוון לכך, ולכן הוא  נהג להרבות בפרטים בכדי שהסיפור יהיה ריאלי ככל שניתן, למרות שהוא נשמע פנטסטי – כך בסיפור תיבת נח (מידות התיבה, חישובי הימים וגובה המים), בסיפור התפצלות העולם לשבעים עמים (פירוט דקדקני של שמות), בסיפור אברם ומלחמתו במלכים (פירוט דקדקני של שמות ומקומות), ועוד.

שפה אחת > ריבוי שפות > פיצול גיאוגרפי ולאומי – האמנם?

במקרה שלנו הפרטים אינם רבים, אבל זה נובע כתוצאה מהמבנה הספרותי הדחוס והחסכוני, מה גם שהפרטים שכן נמצאים נראים אמינים: בבבל אכן היו מגדלים כאלו (זיקוראת), ובבבל אכן אין אבנים טבעיות לבנייה ולכן משתמשים בלבנים שרופות. יתרה מכך, מוצאה של התרבות האנושית ה’מודרנית’ (במונחים פרה-היסטוריים) הוא אכן איזור שנער (שומר) ובבל (מסופוטמיה).
אבל כמובן שפרטים אלו אינם לב הסיפור; לב הסיפור הוא ההסבר לתופעת התפצלות הלשונות, שנגרמה כעונש אלוהי – ואם נתעלם מהעיצוב הספרותי ונתמקד רק בהנחות הריאליות המובלעות בהסבר הזה, נגלה שלוש כאלו:

א. בני האדם דיברו פעם בשפה אחת.*
ב. ‘בלילת’ השפות גרמה לכך שבני האדם לא יכלו לתקשר זה עם זה.
ג. עובדה זו היא שהובילה להתפצלות הגיאוגרפית והלאומית של המין האנושי.

* יש לציין כי החזקוני טען שאנשי המגדל דיברו כולם מראש בשבעים לשון, והעונש היה שכל אחד ישכח את כל הלשונות חוץ מאחת, “ואין לפרש שבאותו הזמן נבראו שבעים לשונות, הרי אין כל חדש” (!)

מה מכל זה אכן קרה באמת? ואיך בכלל אפשר לדעת על תהליכים כאלו, שאירעו (ולו לפי המסורת) לפני אלפי שנים? אז למזלנו, כמה וכמה בלשנים, אנתרופולוגים והיסטוריונים ישבו על המדוכה הזו, והגיעו למסקנות מעניינות שאת חלקן – שהצלחתי להבין בדי-עמל – אנסה להציג כאן.

משפה אחת ל-7,000 שפות?

ערב אחד ביליתי במחנה ביער הררי עם עשרים ניו-גינאים… בין עשרים הניו-גינאים, המספר הקטן ביותר של שפות שאדם כלשהו דיבר בהן, היה חמש. כמה אנשים דיברו בין 8 ל- 12 שפות, והאלוף היה אדם שדיבר 15 שפות… רק כדי לצפות את השאלה המתבקשת שלכם – כן, השפות המקומיות האלה שנמנו באותו ערב היו שפות בלתי מובנות זו לזו ולא רק ניבים.
(ג’ארד דיימונד, העולם עד אתמול, עמ’ 355)

האנקדוטה המדהימה הזו, אחת מני רבות בספריו של האנתרופולוג (בין השאר) היהודי-אמריקאי הידוע ג’ארד דיימונד, בעהמ”ח “רובים, חיידקים ופלדה”, ממחישה את אחת העובדות המדהימות לא פחות שהתגלו במאה האחרונה – בעולמנו מדוברות כ- 7,000 (!) שפות, כאשר 1,000 (!!) מתוכן רק בפפואה ניו-גינאה בה שהה דיימונד – ומדובר בחבל ארץ ששטחו כשל מדינת טקסס (!!!), בה מדברים רק קאובויית, כידוע (אם כי במגוון מבטאים).

משפחות השפות בעולם

לכאורה די בעובדה זו כדי לעורר ספק עצום באפשרות שבני האדם דיברו אי-אז בשפה אחת בלבד, ובמחי יד אלוהית הפכה שפה זו ל- 7,000 שפות (לפי חז”ל מדובר, אגב, ב- 70 לשון).
אבל זו כמובן הצגה קצת מעוותת, כי שפות מתחלקות למשפחות, כידוע, וכמו כל משפחה שמונה כיום אלפי צאצאים, חזרה אחורה בזמן תראה שהיא מנתה בשעתו מספר מצומצם הרבה יותר. ואכן, בתמונה כאן תוכלו לראות את משפחות השפות הראשיות לפי המקובל היום, ומדובר סה”כ על כעשרים משפחות.

אמנם קצת קשה לקלוט איך תחת המשפחה ההודו-אירופית, למשל, שוכנות להן גם הסנסקריט הקדומה וגם הלטינית, ותחת המשפחה השמית שוכנות גם העברית וגם האמהרית – אבל בלשנים כבר הראו בראיות ברורות (יחסית) איך מילים מתגלגלות להן במורד הדורות ומשתנות תוך כדי תנועה:

גלגולי מילים (מתוך “גלגולי לשון”, עמ’ 91)

כך למשל המילה המשוערת הקדומה kai (=שורף) הפכה באנגלית ל- hot (=חם), ואילו המילה הקרובה kel (חם) הפכה באיטלקית ל- caldo (=חם), תוך כמה אלפי שנים. וגם בתוך אותה שפה חלים ‘גלגולים’ שכאלו – האנגלית, למשל, השתנתה כל כך במאות השנים האחרונות עד שדובריה כמעט ולא יהיו מסוגלים להבין מילה בניב העתיק של שפתם: לכו תבינו איך צמד המילים hlāf weard, שמשמעם ‘אוצֵר הלחם’, הפכו ל- Lord, ואיך ġeostran dæġ הפך ל- yesterday!

תופעה כזו קרתה גם במעבר ההדרגתי מהעברית המקראית אל בִּתָּהּ החורגת המשנאית (‘לשון חכמים’) – אם יש לכם כוח + כותר, ראו דברי פרופ’ בר-אשר הטוען שמדובר בשתי מערכות דקדוק שונות, או פשוט עיינו ב’תרגום’ המקסים שיצר אבא בנדויד לכמה פסוקים בספר שמואל, כשהוא מעביר אותם מלשון המקרא ללשון חז”ל, כגון: “בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ” >> ‘בשביל תינוק החי היית מתענה ובוכה’, ועוד.
בקיצור, אפשר לומר בתיאוריה לפחות, שבוני המגדל דוברי השפה האחת התפצלו להם לעשרים קבוצות, ומהן התגלגלו להן כל\רוב\חלק משפות העולם. כמובן שפרק הזמן שעבר מאז לפי המסורת היהודית נראה קצת בלתי-אפשרי, והפָּליאו-אנתרופולוגים מעריכים שהאדם הקדום (סבא x רבא² של אדם הראשון שלנו…) פיתח שפה לכל המאוחר לפני כ- 35,000 שנה – אבל נניח שכל ‘שנה’ המנויה בבראשית היא למעשה שנת שמיטה, ונגיע איכשהו למספר הזה… לא זה מה שחשוב. ואגב, לא חשובה גם כל-כך השאלה האם אכן כל עמי העולם התפצלו מבבל העתיקה ל’שבעים אומות’ וגזעים שונים, שכן כמו שהמבול כנראה לא הציף באמת את כל העולם אלא רק את איזור מסופוטמיה, נתרץ גם כאן כי סיפור מגדל בבל מתרכז רק במשפחת השפות השמיות (ואז גם פרק הזמן סביר יותר).

בלילת שפות מפריעה לעבודה?

ההנחה השנייה נראית פשוטה יותר להוכחה – ברור שאם הלשונות התבלבלו, האנשים לא יכלו יותר לתקשר אחד עם השני, ובלשונו הציורית של רש”י (בעקבות המדרש): “זה שואל לבנה וזה מביא טיט וזה עומד עליו ופוצע את מוחו”… אלא שמסתבר שתופעה כזו, של קבוצת ע(ו)בדים בעלי שפות רבות הנאלצת לעבוד ביחד, קרתה מול עינינו המשתאות בהיסטוריה העצובה של העבדות הקולוניאליסטית מהמאה ה- 16 ואילך: האירופאים האימפריאליסטים (שכיום משלמים את מחיר השעבוד השחור) שלחו קבוצות עבדים בני שבטים ועמים שונים ומשונים, לעבוד יחד באיים שבשליטתם. העבדים, דוברי שפות שונות וחסרות קשר ביניהן, נאלצו לתקשר זה עם זה, ובנוסף גם עם ה’בוסים’ שלהם – והתוצאה המופלאה היתה יצירתה של שפה בסיסית חדשה – פידג’ין!

הדבר המופלא עוד יותר קרה כשלאותם עבדים נולדו ילדים – בעוד הוריהם דיברו באותה פידג’ין בסיסית חסרת דקדוק של ממש, ילדיהם התחילו לפתח שפה משלהם בתהליך שנקרא ‘קריאוליזציה’ (מהמילה הספרדית\פורטוגזית criollo  = יליד מקומי). התוצאה היתה שפה לכל דבר, הכוללת דקדוק מורכב ועצמאי! התופעה הזו, יחד עם היכולת המדהימה של ילדים לקלוט שפה כמעט ללא תיווך משמעותי, הובילה לתיאוריה של נועם חומסקי בדבר ‘דקדוק אוניברסלי’ שטבוע בדנ”א שלנו בצורה כלשהי – מה שמסתדר די יפה עם התרגום הידוע לביטוי ‘נפש חיה’ = רוח ממללא, לפיו ה’ הטביע באדם את יכולת הדיבור. דא עקא שהתיאוריה הזו זכתה למתקפת-נגד מכיוונים רבים, והמחלוקת בנושא לוהטת בכל עוזה – אז את זה נשאיר לבלשנים מקצועיים.

בשורה התחתונה, ההנחה בדבר הפסקת הבנייה בשל בלבול השפות אינה מחויבת המציאות, וההיסטוריה הוכיחה שכשאין ברירה – מסתדרים.

בלבול שהוביל לפיצול או פיצול שהוביל לבלבול?

נדידות המין האנושי שהובילו לפיצול השפות – מתוך מאמרו של קולין רנפרו

וכעת להנחה האחרונה, שהיא לב הסיפור, ולפיה בלבול הלשונות גרם לפיצול החברה האנושית לאותן שבעים אומות בעלות (כנראה) שבעים שפות. ובכן, כאן נראה בבירור שהמציאות ההיסטורית היתה הפוכה בדיוק – הפיצול הוא זה שהוביל לבלבול, ולא ההיפך.
ראיות לכך יש בכל משפחת שפות שבלשנים טרחו לעקוב אחרי התפתחותה – למשל הלטינית (בת בכירה למשפחה ההודו-אירופית): השתלטותם של השבטים הלטיניים על איטליה הובילה מצד אחד לדחיקת רגלי השפות השונות שהיו שם, אך הלטינית עצמה השתנתה עקב הכיבושים הרומאיים והפכה לאיטלקית, ספרדית, צרפתית, פורטוגזית ואפילו רומנית – כל אלו שפות בעלות דמיון רב ללטינית, אך דובריהן יתקשו להבין זה את זה בשיחה שוטפת. אם תלחצו על התמונה כאן תגיעו למאמר קצר וקולע ב’סיינטיפיק אמריקן’, מאת החוקר ואיש האשכולות, הפרופסור והברון (!) קולין רנפרו (Colin Renfrew) שמסביר וממחיש את התופעה הזו באיורים ובמפות.

כתובת בקבוק תל סיראן

אבל האמת שלא צריך ללכת רחוק מדי – דיינו אם נביט בהתפצלות של השפה השמית לעברית, מואבית ועמונית. לפי ספר בראשית עצמו, מואב ועמון התפצלו ממשפחת אברהם (לוט ובנותיו). למזלנו התגלו כמה כתובות בעמונית ומואבית, ומסתבר שהן דומות לעברית – אבל גם שונות ממנה. כך למשל במצבת מישע המפורסמת, מהמאה ה-9 לפנה”ס (כמה מאות שנים אחרי לוט?), נמצא משפט כמו: “וַיֹאמֶר לִי כְּמֹש, לֵךְ אֱחֹז אֶת נְבֹה עַל יִשְרָאֵל. וַאֶהֱלֹך בַּלֵּלָה וַאֶלְתָחֵם בָּה מִבְּקֹעַ הַשַחֲרִת עַד הַצָהֳרָם וַאֹחֲזֶהָ, וַאֶהֱרֹג כֻּלָ[ם], שִבְעַת אֲלָפִן גְבָרִן וְגֻרִן וּגְבָרֹת וְגֻ[רֹ]ת” (עפ”י ש’ אחיטוב, ‘הכתב והמכתב’, עמ’ 381). המילים המודגשות לא קיימות בצורה הזו בעברית, אם כי הן קרובות אליה כמובן. גם הפועל אח”ז במשמע של לכידת עיר, והביטוי “מבקוע השחרית” אינם מופיעים בעברית המקראית, אבל מובנים לכל דובר עברית. ואם נצפין מעט לכיוון עמון, הנה משפט יפה שהתגלה שם בכתובת על בקבוקון ברונזה משנת 600 לפנה”ס בערך: “יָגִל וְיִשֹמַח בְּיוֹמֹת רַבִּם וְשָנֹת רְחֹקֹת” (הכתב והמכתב, עמ’ 354). המילים המודגשות נשמעות לנו קצת כמו עברית של ילדים, אבל כשנחשוב על הזרויות שבשפה העברית (לילות רבים, שנים רחוקות!…) נבין שכל שפה מפתחת זרויות משלה, שנראות לדובריה טבעיות לגמרי.

בקיצור, כמו שברור לנו שלוט לא נפרד מאברהם בגלל שהוא התחיל לדבר פתאום עמונית או מואבית אלא להיפך, מכיוון שלוט נפרד מאברהם, מואב ועמון פיתחו לאט לאט שפות שונות – כך גם ברור שבוני המגדל לא התפצלו בגלל בלבול הלשונות, אלא פיצולים פנימיים שהרחיקו אותם זה מזה גרמו לבלבול הלשונות. למעשה, אם ניקח כל קבוצה הומוגנית של דוברי שפה ונחלק אותם ל-X קבוצות נפרדות ומבודדות, כעבור כמה מאות שנים נקבל X שפות – דומות, אך שונות.
וכאן ראוי לציין שהראב”ע סבר שאכן כך בדיוק היה התהליך, ואלו דבריו (בסוף פס’ ז):

ויש אומרים: כי המלמד לאדם דעת שכחם דעת לשונם. והנכון בעיני, שנפוצו משם ואחר שנפוצו מלך נמרוד על בבל וקמו מלכים אחרים ובימים רבים במות הדור הראשון נשכח הלשון הראשון.

*הערה על העברית המקראית

העברית שבמקרא היא שלב ביניים בהתפתחות השפות השמיות – וזו אחת הסיבות מדוע שפתו של ההומו-סאפיינס הראשון לא היתה לשון הקודש:)
אגב, בלא מעט מובנים היא מתוחכמת הרבה פחות מקרובות משפחתה, כמו האכדית מצד אחד, והערבית הקלאסית מצד שני. רק לשבר את האוזן, אם בעברית יש שבעה בניינים (פעל, פיעל וכו’). בערבית ישנם עשרה (בשימוש), ובאכדית היו קיימים 13 בניינים (אחד מהם הוא ‘התפועל’ שחודש בעברית בסלנג ‘התפוטר’!). בהיבט של היחסות מצב העברית חמור יותר (למזלם של הלומדים לבגרות:) – בעוד שבערבית ובאכדית יש 3-4 יחסות, בעברית אין אף לא אחת, למעט אולי ה’ המגמה (ארצה, מצרימה). אגב, בלטינית ויוונית יש 6 יחסות לשמות עצם, שמשתנות בהתאם למספר ולמין – ויש להם גם מין נייטרלי (כמו it באנגלית), אהה, וגם וכל מיני הטיות מעניינות, מה שהופך את לימוד השפות האלו לחוויה מפחידה :) וזה עוד לא הכל – “שבטים קטנים, החיים מבחינה מעשית בתקופת האבן, דוברים שפות שבהשוואה למבנים המורכבים שלהן, לטינית ויוונית נראות כמשחק ילדים”! (‘גלגולי לשון’, עמ’ 22).
ומה המסקנה מכל זה?
עברי – דבר עברית, ותגיד תודה!…