אחרי שהגענו למסקנות לא מחייבות לגבי הרקע ההיסטורי-ריאלי של סיפור מגדל בבל, הגיע הזמן לחזור לעיקר – הבנת הסיפור כמיתוס, ולא כדיווח היסטורי. אבל לפני זה, שני משפטים לגבי…
מהו מיתוס?
למרבה הצער, למונח ‘מיתוס’ הודבקה משמעות מאוד ברורה ומאוד לא נכונה בעברית של ימינו, שאפשר להגדיר אותה כ”שקר מפואר”. לא כאן המקום להאריך, רק אומר שמבחינתי מיתוס הוא סיפור על העבר, שיש לו משמעות מרכזית להווה ולעתיד של תרבות מסוימת. הסיפור המקראי על הנחש בגן עדן, והסיפור הציוני של ‘משואה לתקומה’ הם מיתוסים – שניהם מסופרים כאירועים שקרו בעבר ולשניהם יש משמעות מרכזית לתרבות היהודית-ישראלית. האם שניהם אירועים ריאליים-היסטוריים? הראשון כנראה שלא, והשני כנראה שכן (אך עיינו במחקרי ‘מדבר שקר’ :) – אבל זה לא מעלה ולא מוריד לגבי הגדרתם כמיתוסים!
מגדל בבל – הסיפור והשאלה
הסיפור עצמו מכיל תשעה פסוקים בלבד, ומהווה את אחת הדוגמאות היפות לנפלאות הסיפור המקראי הדחוס והחסכוני, כי תשעת הפסוקים האלו הם מועט המחזיק את המרובה. בתמונה כאן אפשר לראות למשל את המבנה התקבולתי המרשים שלו, שמרמז על מנגנון ה’מידה כנגד מידה’ ששימש להענשת בוני המגדל עליו עמדו כבר חז”ל. בנוסף הסיפור משלב אמצעים ספרותיים נוספים כמו לשון נופל על לשון, כפל משמעות ואפילו אירוניה שנונה כנגד בבל העתיקה.
הבעיה בסיפור היא, כמו בעוד סיפורים מקראיים רבים, מה בעצם הבעיה בסיפור? כלומר – מה ניסו אותם אנשים לעשות שהטריד כל כך את פמליה של מעלה עד שזו נאלצה לבלול את שפתם?
כמה תשובות הוצעו לכך (ראו למשל סיכומו של שמאי גלנדר כאן): התשובה המתבקשת לכאורה היא שחטאם היה ההתנשאות והגאווה – אבל העונש אמור היה להיות השפלה או הרס, וזה לא המצב. תשובה מעניינת יותר הוצעה כבר ע”י יוסף בן מתתיהו, ולפיה חטאם היה שלא מילאו את הציווי “ומלאו את הארץ” (!), ולכן ה’ גרם להם שיקיימו את הציווי (וראו גם בראב”ע לפס’ ז). גלנדר מציע תשובה נוספת ברוח זו, ולפיה חטאם היה שביקשו לשלול את חופש הבחירה האנושי, כשכפו על עצמם היצמדות למקום אחד ועיסוק בפרויקט אחד – וה’ למעשה כפה עליהם את החופש… קצת פילוסופי מדי, אך בסוף דבריו כותב גלנדר את הדברים הבאים:
עד כה היתה תנועתם במרחב, תנועה אופקית. אך בבניית המגדל המירו את כיוון התנועה, והיא נעשתה אנכית.
ניבא, ולא ידע מה ניבא – אלא שכדי להבין את נבואתו, אין לי מנוס מלסור שוב (ושוב [ושוב]) אל…
הניתוח הסטרוקטורליסטי
מי שעוקב אחרי הפוסטים האחרונים עשוי לקבל את הרושם שאין לי בעולמי אלא אנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית בלבד (ומי שלא עוקב מוזמן ללחוץ כאן, להסבר תמציתי על המושג) – אז בשורות הבאות אני מתכוון לחזק את הרושם הזה בנסותי להעניק פרשנות שכזו לסיפור מגדל בבל המוצג כאן לפניכם במלואו, תוך הדגשת כמה מילות מפתח:
א וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. ב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. ה וַיֵּרֶד ה’ לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. ו וַיֹּאמֶר ה’ הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. ז הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. ח וַיָּפֶץ ה’ אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. ט עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה’ שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה’ עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.
אז מה היה לנו כאן, מבחינה סטרוקטורליסטית? אחרי שנפשיט מהסיפור את הפרטים, נגלה את זוגות הניגודים הבאים המקיימים ביניהם קשר בינארי של “למעלה-למטה”:
‘למטה’ | ‘למעלה’ |
ארץ | שמים |
אדם | אל |
עיר | מגדל |
חטא בוני המגדל
הניתוח לעיל מכוון אותנו אל התשובה: בוני המגדל ביקשו להגיע מלמטה למעלה באופן ישיר.
ומה הבעיה בזה?
לשם כך עליי לחזור על הראשונות, בפוסט בו ניתחתי לנתחים את תופעת השעיר לעזאזל והצגתי את התיאוריה המעניינת של אדמונד ליץ’ בנושא הקרבן. בקצרה, מטרת הקרבן היא לתווך בין העולם הזה לעולם הבא. האדם אינו מסוגל לעשות זאת, שכן מעבר כזה דורש מעבר בין חיים למוות (“כי לא יראני האדם וחי”) – לשם כך ‘המציאו’ התרבויות האנושיות כולן את הקרבן, שנפשו מחליפה את נפש האדם ומאפשרת לו על ידי כך לבצע את המעבר (ראו בתמונה המוקטנת כאן).
היבט חשוב שלא הצגתי שם, אבל מודגש היטב בתורה, הוא התובנה שהקרבן אינו פועל אוטומטית – נדרשת הסכמה של האלהים לקבל אותו:
וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה’. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן
וַיִּשַׁע ה’ אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה…וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה’ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה’.
מעשה הקרבן, אם כן, הוא פנייה של האדם אל האלהים בדרך ‘חוקית’, בציפייה שזה יקבל את קרבנו ויאפשר לו את המעבר המיוחל לעולם שמעבר.
ומה עשו בוני המגדל?
הם ביקשו להגיע ישירות מלמטה למעלה, כלומר לחצות את הגבול בין האדם לאל, בין החול ובין הקודש, ולמעשה בין החיים ובין המוות, בקפיצה אחת. צעד כזה נתפס כהתרסה כלפי האלוהות וכחציית גבול מסוכנת – שכן הוא מערער על הסדר והדיכוטומיה שכל תרבות מעוניינת לשמר. המיתוס של מגדל בבל נועד, לפי פרשנות זו, להזהיר אותנו מפני צעדים נמהרים שכאלה, ולשמר את ‘זרימת העבודה’ (workflow) של הקשר בין האדם לאל:
וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר – ומה עם המגדל?
כדרכי בניתוחים סטרוקטורליסטיים, התעלמתי משאלת אחדותו של הסיפור, והתייחסתי אליו כיחידה אחת. אבל כידוע, הסיפור מכיל כמה ‘חריקות’ וצרימות ענייניות ולשוניות, שמרמזים על היותו מורכב משני סיפורים נפרדים. הרמן גונקל, חוקר המקרא בן אשכנז, היה כנראה הראשון שהסב את תשומת הלב לעובדה שהסיפור מסתיים ב”וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר” – אך המגדל לא מוזכר!
גונקל הוסיף לכך את הפתיחה הכפולה והברורה “וַיְהִי כָל הָאָרֶץ… וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם…”, והגיע למסקנה שאכן שני סיפורים לפנינו, כאשר תחזינה עיניכם מישרים בתמונת החלוקה לפסוקים המוצגת כאן, מתוך מאמרו של ג’ואל ביידן, שנטל על עצמו את ‘החייאת’ השערת התעודות במאה ה-21.
אכן, כבר קאסוטו בפירושו לבראשית טען כנגד החלוקה הזו ש’הורסת’ את התקבולת בסיפור (אם כי ביידן מראה שבכל תת-סיפור ישנה עדיין תקבולת), והרב מרדכי ברויאר, נאמן לשיטת הבחינות שלו, הציע הסבר מורכב וארוך (מדי…) להבהרת שתי הבחינות המסתתרות בסיפור, שרק שילובן יכול היה להעביר את המסר האלוהי המתבקש (עיינו במאמרו של יהודה ראק להרחבה והסבר משלים).
אבל, כאמור לעיל, אין לי בעולמי אלא ד’ אמות של סטרוקטורליזם טהור, ומה לי להתווכח על ההיסטוריה של הטקסט, במקום להבין את האנתרופולוגיה שלו?! אדרבה, החלוקה לשני סיפורים רק ממחישה את עוצמתה של הדיכוטומיה הבינארית עליה עמד לוי-שטראוס…
אז אם נחזור לשאלתו המקורית של גונקל – מדוע לא מוזכר שחדלו לבנות גם את המגדל – נוכל לומר בזהירות, כי ההיסטוריה האנושית מוכיחה שאכן בני האדם מעולם לא חדלו לבנות את המגדל! כלומר – בכל עם ובכל תרבות קמים אנשים ומנסים להגיע ישירות אל האלהים, באמצעות ‘מגדלים’ פורחים באוויר. אם אלו נדב ואביהוא שלנו, שעשו זאת על ידי אש זרה, ואם זה איקָרוֹס היווני שהתעקש להמריא גבוה יותר אל השמש – וכמוהו כמוהם, נשרף ומת…
בהנחה שמדובר בשני סיפורים, הסיפור על העיר בבל לא ברור לי. העיר מוכרת לנו היטב. ידוע לנו מהמציאות שהיא המשיכה להתקיים ולא קרה לה דבר. ככל הידוע לי לא היה בה ריבוי לשונות מיוחד: בתחילה דיברו בה אכדית (בניב בבלי) ואחר כך ארמית. אז מה ההיגיון העובדתי בסיפור?
העיר אכן התקיימה – אבל מניין לך שבנייתה לא הופסקה אי-אז, ומאה שנה אח”כ היא חודשה?… ולגבי הלשונות, יש לך הקלטה של איך דיברו ברחוב הראשי של בבל בשנת 1800 לפנה”ס?… אם תשאל כל אחד איזו שפה מדברים בניו-יורק למשל, יגידו לך ‘אנגלית’. אבל בפועל מדברים שם 1,001 שפות שונות!
עכשיו, ברור לי שהסיפור הוא לא ‘עובדתי’, אבל הוא אפשרי!
מעניין איך שמניתוח מודרני הגעת למסקנה של הכוזרי.
נמק, הסבר, הדגם, צטט, תאר, הבהר ופרש!
חשוב לזכור שעצם ההבנה שהיה כאן “חטא” מצד בני האדם איננה מוכרחת
http://tora.us.fm/tnk1/tora/brejit/mgdl_bvl.html
לא ראיתי בקישור מי שסובר שלא מדובר בחטא – אמנם הכותב כתב ש”המטרה שלהם היתה טובה ותמימה: בשום מקום בפרשה לא כתוב שהם חטאו ולא כתוב שה’ כעס עליהם” – אבל כהסבר לכך הוא טען (כראב”ע, ראה בגוף הפוסט) שהם רק לא מילאו את הציווי “ומלאו את הארץ” – ומה זה אם לא חטא?
אגב, יש עוד כמה ‘חטאים’ שלא מוגדרים כך בפירוש ועדיין ברור שהתורה תופסת אותם כבעייתיים: עינוי הגר ע”י שרי שבגללו זכה ישמעאל למה שזכה, גניבת הברכות ע”י יעקב בגללה נאלץ לגלות, העדפת יוסף ע”י יעקב שגרמה למכירתו, ועוד.
עדיין רוח הדברים אצל הראב”ע רחוקה מאוד מאיך שרש”י וחז”ל קראו את הסיפור. “שפה אחת ו’דברים אחדים’… באו בעצה אחת ואמרו: לא כל הימנו שיבור לו את העליונים. נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה (!). דבר אחר: על יחידו של עולם”. (כנראה כי אצל חז”ל לשורש “דבר” יש בדרך כלל משמעות קשה/חזקה). כידוע דרכם להביע רעיון (אצלנו את רעיון החטא) על די הצגת גירסה מוקצנת של הסיפור.
אבל חיפשתי ומצאתי שהרב אלחנן סמט מוצא בפרשה ראיה לאבחנה זו “וירד ה’ לראת את העיר ואת המגדל…”, מזכיר פסוק דומה (בראשית י”ח, כא): “ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו…”, ובשני הפסוקים נתפסת ירידת ה’ לראות כירידת השופט למקום החטא בטרם יפסוק את דינו.
http://www.daat.ac.il/lesson2/21/texts/bavel.html
בס”ד ג’ בחשוון ע”ז
לענ”ד נראה שהמגדל הוא כפשוטו.
הואיל והיה רצון לשמור על האחדות של כל האנושות, על ידי בניית עיר ענק שבה יחיו כולם באחידות גמורה – יש צורך במגדל ענק בגבהו שממנו יוכל מנהיג העיר-האוניברסלית להשגיח בסקירה אחת על כל בני עירו, וכך להעניק להם את השמירה הטובה ביותר.
מה רע בזה? – שלושה דברים:
א. נסיון לייתר את האלקים. ליצור עולם שיהיה בשליטה אנושית מליאה, שייתן מענה הולם לכל הבעיות ללא צורך ב’סייעתא דשמיא’.
ב. יצירת חברה חד-גונית, המון אנשים ללא זהות אישית. רובוטים הטבועים כולם בחותמו הזהה של ‘האח הגדול’.
ג. השארת כל העולם ריק. איך יתקיים הייעוד: ‘פרו ורבו ומילאו את הארץ’?
ולכן בלל ה’ את שפתם. חדלו לבנות את ה’מגה-פוליס’ וממילא נתייתר הצורך במגדל השמירה הענק. בבל ממשיכה להתקיים כעיר אחת בין ערים רבות. אולי ‘מטרו-פולין’ – אם לערים רבות, אך לא ‘חור שחור’ הבולע את כל האנושות לתוכו.
בברכה,
ד”ר בנאלק פשיטיצקי Very Ish Pashut
המכון לחקר האדם הפשוט, אוניברסיטת פשיטיק, פושטוסטאן
דוגמה לבניין בריא של עיר, היא העיר שבנה קין הנע ונד בארץ לבנו. אף הוא מעוניין בעיר מאחדת, אך לא על ידי האב הגדול שאינו מסיר את השגחתו מנתיניו. המנהיג ייקרא ‘חנוך’ – הוא יחנוך את קהילתו ויכשירם לחיים עצמאיים – ‘יחנוך’ – לא ‘יחנוק’!
זו הבנה אחרת של החטא: אתה מפרש את ה”מגדל” לא כמופנה כלפי שמיא כפי שהבינו רש”י וחז”ל, אלא כלפי בני האדם. לשיטת רש”י, אנשי העיר היו מראש ב”שפה אחת ודברים אחדים” למרוד בבורא עולם, ולשיטתך המייסדים הם אלו שניסו ליצור חברה מהסוג הזה. והמרד בבורא עולם חסר בסיפור (אלא אם כן תפרש שהיינו הך).
נ.ב. על הנימה האקטואלית של “המגדל” שרמוז בדבריך
https://www.youtube.com/watch?v=wQUOuo_lmhA
כשמנסים ליצור חברה שבה ה’אח הגדול’ העומד ברוש המגדל וצופה בעינו הפקוחה על כל האנושות – הרי מנסים ליצור תחליף לאלקים – היש לך מרידה גדולה יותר במלכות שמים?
כשמנסים ליצור חברה אחידה, שבא הופך היחיד מ’עולם מלא’ ל’מספר’ חסר זהות – היש לך מרידה גדולה מזו במלכות שמים? והלא הבורא ציוה: ‘על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו’ כדי להקים בית חדש.
כשמנסים לרכז את כל האנוושות במקום אחד, תוך השארת העולם כולו ריק ושומם – הרי זו מרידה במצוות ה’ ‘ומלאו את הארץ’, הרי ‘לא תהו בראה לשבת יצרה’.
יש מקום לשאיפה שיהיו מקום ומנהיגות שיאחדו את העולם, אך בצורה מתוקנת.
כך יהיה לעתיד לבוא, כשיהיה הר בית ה’ נכון בראש ההרים, שאליו ינהרו כל העמים לקבל הדרכה ומשפט צדק מבית אלקי יעקב. משם תצא תורה לכל העולם, תורה שבה ימצא כל אחד את מקומו בשילובו עם המארג הכללי, תורה שבה ילמד לקבל משאר באי עולם את נקודות הטוב שלהם ולהשפיע עליהם מהטוב הייחודי שלו. תורה הבאה מאמונה וקריאה בשם ה’
בברכה, ש.צ. לוינגר
ויישר חילך על ההפנייה לדברי ר’ שלום ראנד