14 תגובות על “רות קרקע עולם – מדרש אנתרופולוגי לשבועות”

1. מעולה. איזה כיף לקרוא אותך, תמציתי וברור, מרתק ומרחיב אופקים.
   חג שמח :)

   • תודה רבה וחג שמח!

2. כל הזדמנות טובה לשמוע עוד קצת מחכמת האנתרופולוגיה, גם במקרה הזה שבו התשובה לשאלות המקוריות היתה ברורה למדי מלכתחילה ונאמרת פחות-או-יותר בפירוש.

   במגילת רות מלת המפתח היא “שם”. כבר בפסוק השני היא מופיעה פעמיים, ובהמשך היא מופיעה עשרות פעמים – נעמי מבקשת מהשכנות להחליף את שמה, הנשים מברכות את נעמי בכך ששמו של הנכד החורג שלה ייקרא בישראל והן אלה שנותנות את השם עצמו(!) וכן הלאה. הגואל הוא היחיד ששמו לא מוזכר – ודווקא בהדגשה (פלוני-אלמוני). בהקשר שלנו, ברור שתכלית הייבום היא הקמת זרע למת. הצאצא לא ייחשב לבנו של אביו הביולוגי אלא לבן של הבעל המקורי (ובהתאם לכך יירש את נחלתו); זה מרתק מבחינה אנתרופולוגית, אבל ברור מהפסוקים שזה מה שמרתיע גם את אונן וגם את “פלוני אלמוני”; אי-הנכונות של הגואל לקרוא את שמו של אחר על הנחלה היא הגורם לכך ששמו-שלו מושמט. כמובן, כדי להגיע לזה בועז עושה לו תרגיל: הוא מתאר לו קודם את הנחלה, ורק אחרי שהגואל כבר דמיין את עצמו כבעלים של הנחלה רחבת-הידיים הוא מציין את הפרט הקטנטן הנוסף – יום אחד, בני, כל זה לא באמת יהיה שלך. אני מנחש שלנפילה הפסיכולוגית יש תפקיד לא קטן בדחיית העיסקה… באותה הזדמנות אנחנו מקבלים גם השלמה לתיאור של מעמד החליצה בתורה – מתברר שזו בסך הכל הגרסה הקדמונית לתקיעת כף… מזל שזה השתנה, אחרת סוחרים בבורסה היו צריכים להגיע עם שק מלא נעליים. שוין.

   • יפה! אם כי לגבי “התשובה כתובה בפירוש”, הרי שאם קרית לא שנית וכו’ – שכן השאלה שלי *לא* היתה מדוע פלוני אלמוני סירב, אלא מה פשר הפועל גא”ל החוזר 23 פעמים במגילה הזו? האם הוא גאולת אשה או גאולת קרקע? והתשובה היא, שזה היינו הך.

     • לענין הגאולה, אי אפשר להתיחס לפועל הזה בלי להציג במקביל את הגאולה כפי שהיא מופיעה בתורה: הגאולה בתורה היא של שדות ועבדים, אבל בעיקר של שדות – והמטרה שלה היא להשיב את הנחלה לחזקת המשפחה (או את העבד לחזקת עצמו). מעניין שבתורה לא קיים השיוך בין הנחלה לבין הייבום: התורה אמנם קובעת שהבכור בייבום יקום על שם אחיו המת ולא יימחה שמו מישראל – אבל לא מתיחסת כלל לשאלת הנחלה. המצב המשתמע מרות הוא כמובן אחר, אבל נראה לי שעדיין עומדת בעינה הנקודה המרכזית: הגאולה היא קודם-כל של הקרקע, וגאולת האשה היא במדה רבה נספחת לזה, כעין “היטל השבחה” שצריך לשלם מי שרוכש את הנכס. לכאורה האשה לא יצאה מחזקת המשפחה ולכן אין הכרח לגאול אותה (וגם לו היתה יוצאת לא בטוח שזה יטריד מישהו בראיה המקראית, בסופו של דבר נשים באות והולכות אבל קרקע נשארת בנחלת המשפחה לדורי דורות – ואפילו נניח שזה היה מטריד מישהו, מן הסתם לא ניתן “לגאול” אשה לאחר שהיתה לאיש מבחוץ).

       מצד שני, יש נקודה מעניינת שלא מספיק שמים אליה לב: כשרות באה אל בועז לגורן הוא מודה לה מקרב לב על כך שהיא לא הלכה אחרי הבחורים “אם דל ואם עשיר”. מכאן נובע לכאורה שהיא לא היתה כבולה בכבלי הגאולה והייבום ויכלה להנשא לאשר חפצה בו (וגם שהיתה מחוזרת, מה שלא לגמרי תואם את הנרטיב הכללי של המהגרת העניה שבשולי החברה). אם אכן כן הדבר אז יתכן שלגאולה בכל-זאת יש כאן גם משמעות של החזרת האשה אל חיק המשפחה, והגענו שוב לדבריך.

3. בס”ד ח’ בסיון ע”ז

   הואיל ולא זכיתי לחכמת האנתרופולוגי”ה ושאר חכמות רמות ונישאות – לא נותר לי אלא לקרוא מקרא כפשוטו, ושם למרבה הפלא הנשים מבטאות תדיר את הצד היוזם.

   החל בחוה המגלה את פרי העץ הנחמד להשכיל; שרה המציעה לאברהם את הגר כדי להיבנות ממנה, ובהמשך יוזמת את גירושה; רבקה היוזמת את נתינת הברכה ליעקב; רחל ולאה, המציעות את שפחותיהן כנשים ליעקב; כשיהודה מלא חשש, תמר יוזמת ומאלצת אותו להקים זרע לבעליה שמתו, ובעקבותיה הולכת רות המאיצה את בועז לצאת מההיסוסים ולהחליט.

   משה מוקף בנשים יוזמות. החל באחותו הגוערת באביה ‘קשה גזירתך מגזירתו של פרעה’ וקוראת לו להביא ילד למרות הסכנה; אמו הרואה אותו כי טוב הוא, מנסה להצילו על ידי הנחתו בתיבה, ושוב אחותו ניצבת על שפת הנהר להשגיח, וכשבת פרעה מגלה עניין בתינוק העברי, קופצת האחות ומציעה לה מינקת לילד. בהמשך יפנה משה בהצעה לקבל את התורה בתחילה לנשים. אף את ארץ ישראל יחבבו הנשים, ובעוד הגברים בוכים, קמות בנות צלפחד ומבקשות נחלה.

   תקופת השופטים מליאה בנשים יוזמות. הזכרנו את נעמי ורות ה’מבשלות’ את ה’תרגיל’ שיכריח את בועז לפעול. את דבורה הנביאה המדרבנת את ברק לצאת למלחמה ואת יעל המציעה לסיסרא אירוח ‘סוף הדרך’ :), את אמו של שמשון המרגיעה את בעלה הדואג, ואת חנה ה’הופכת עולם’ כדי לזכות בילד.

   זו החכמה שבפלך שבו פותחים את קצה החוט, שאותו ימשיכו האורג והחייט ויוציאו ממנו מלבושי כבוד. זו הבינה היתירה הצופה את העתיד בעודו באיבו, וזה כוחה של ה’יידישע מאמע’ הרואה כבר בתינוק הרך את הפרי הבשל שיצמח ממנו, עוטפת אותו בחום ובאהבה, ו’משדלתו בדברים’ להמריצו לגדול, אם בדברי אהבה וריצוי ואם בדברי מוסר כאמו של המלך למואל (משלי לא): ‘מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי…’, ובנה משיב לה: ‘אשת חיל מי ימצא…’.

   לביצוע היוזמות צריך לעיתים קרובות את הכוח והגבורה של הגבר שדרכו להילחם ולכבוש. בעולם צריך לדעת גם לכבוש את הרחמים ולעשות דין; בעולם מורכב צריך הרבה ‘דעת כבידה’ כדי להיות ‘מתונים בדין’, ולרדת לפרטים ופרטי פרטים המעייפים את הנפש מליאת הרגש.

   לכן צריך רשות יוזמת ורשות מבצעת, וצריך לתת לכל אחת מהרשויות את מקומה הראוי. האשה מופקדת על האש, המשואה השואפת אל על, והאיש – מופקד על מימוש האש ליש!

   בברכה, ש.צ. לוינגר

   האדמה המקראית – אף היא אינה פסיבית. היא נותנת את כוחה לאדם הממלא את ייעודו לעבדה ולשמרה, ופותחת את פיה לבלעו כאשר הוא ח”ו מועל בייעודו. ובסוף דרכו היא קולטת אותו ומכפרת עליו.

   לגבי ‘ארץ’ – כדאי לציין שבספרי חסידות מבטאת ה’ארץ’ את ה’רצון’, היוזמה.

   • בקיצור, אתה אומר שקשה על אביי שקבע שאסתר “קרקע עולם” היתה, וקשה על רב שקבע שאשה היא גולם שאינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. נו, קשיא.
     ולגבי נשים כצד היוזם – כמעט כל דוגמה שהבאת, שוברה בצידה: חווה ‘מגלה’ את הפרי האסור – וקונסת מיתה על אדם וזרעו (ראה במדרשי חז”ל ולהבדיל (?) ב’מדרשי’ הנוצרים ודעתם על האשה), רבקה מרמה את יצחק וגורמת לשנאת עולם בין יעקב לעשו, תמר ה’יוזמת’ היא בובת משחק ביד יהודה שמעביר אותה מבן לבן ובסוף משאיר אותה אלמנה חיה, וכמובן רות שהיא מעין ‘רחם להשכיר’ עבור נעמי שמטרתה הולדת *בן זכר* שימשיך את השושלת – ואחרי שהוא נולד, רות נעלמת: “יולד בן לנעמי”, בבחינת הכושית עשתה את שלה…

     עכשיו, ברור שנשים יזמו, עשו ופעלו – מה שמדהים הוא שהתפיסה הרווחת בעולם המערבי (והיהדות בכללו, כמובן) – ראתה בהן “קרקע” פאסיבית, עד כדי כך שבמאה ה-21 יושב יהודי וכותב תגובה בה הוא מתפעל כל כך מכמה נשים שעשו כמה מעשים…

     • בס”ד עש”ק איש או אשה כי יפליא תשע”ז

       לאברהם – שלום רב,

       בכל המקרים שבהם יזמו הנשים – ניתנה הסכמה אלקית. על שרה אומר ה’: ‘כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה’. לרבקה מסכים ה’: ‘הלא אח עשו ליעקב נאם ה’ ואהב את יעקב…’ (מלאכי א,ב-ג). הבנים שנולדו מהשפחות שנתנו רחל ולאה ליעקב – הם חלק בלתי נפרד משבטי י-ה, והבנים שנולדו מיוזמותיהן של תמר ורות, מהוים את היסוד למלכות בית דוד שלו מבטיח ה’ שמלכותו תכון עד עולם.

       אף חאשה שראתה את העץ כי טוב הוא להשכיל – באה לתיקון על ידי האשה שנאמר בה ‘ותרא אתו כי טוב הוא’. בקשת דעת ללא אלקים מכבה אורו של עולם, ותיקונה בא על ידי איש האלקים המבקש את הדעת והחכמה מאת ה’: ‘הודיעני נא את דרכך’ (שמות לג,יג) ‘למנות ימינו כן הודע ונבא לבב חכמה’ (תהלים צ,יא) – מבקש ומקבל ‘כי ה’ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה’.

       בברכה, ש.צ. לוינגר

       ‘קרקע עולם’ נאמר על אישה שהיא קרבן לאונס שמשום כך היא פטורה מאחריות ולפיכך אינה חייבת למסור את נפשה, וכפי שמבואר בתורה: ‘כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה’. ופשוט שגם גבר שנאנס למשכב זכור ייפטר כ’קרקע עולם’ בהיותו פסיבי.

       ל’אשה גולם ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי’, יש מקבילה חריפה יותר לגבי הגבר: ‘כל מי שאין לו אישה אינו אדם’. שתי המימרות מבטאות רעון אחד: הן האיש והן האישה לבדם הם ‘פלג גופא’, ורם מקבלים את ערכם וחשיבותם רק בחיבורם אל ‘החצי השני’.

4. ויצויין התוס’ רא”ש לראש מסכת כתובות בד”ה “נסתחפה שדהו” שאשה היא כשדה

   • בס”ד י”ח בסיון ע”ז

     המושג: ‘נסתחפה שדהו’ (כתובות ב,א), פירושו: ‘זו בעיה שלו’. האיש התחייב לזון את כלתו משהגיע זמן הנישואין, אף אם היא חולה ולא יכולה לממש את חלקה בהסכם ולהיכנס לחופה – יכולה היא לטעון כלפיו: חיובך לזון אותי הוא מוחלט ‘יהיה מה שיהיה’, ואינו מותנה ביכולתה לגמול לו.

     אם מסכת כתובות מתחילה בחיובו המוחלט של האיש כלפי אשתו = מסיימת המסכת בחיובו של האיש הישראלי כלפי אשתו – הרי שהמסכת מסיימת בחיובו המוחלט של האיש הישראלי כלפי ארצו, שלעלות אליה כופים בני הזוג זה את זה ‘אפילו מנוה היפה לנוה הרעה’, ואפילו בעת חורבנה של הארץ מנשקים חכמים את אבניה ומתגלגלים באהבה בעפרה (כתובות קיב)

     בברכה, ש.צ. לוינגר

     אם הזכרנו את הרא”ש, כדאי לציין לדיונו בדבר הכבוד שיש לעשות לאישה בעת ההלוייה, ומסקנתו (ע”פ מה שכתב בנו ברמזיו) כמאן דאמר שאף אם לא למדה תורה ‘כיוון שלא נצטוית ומשגחת על לימוד בעלה ובניה, ראויה לכבוד כמאן דקרי ותני, כדאמרינן בברכות בפרק היה קורא: גדולה הבטחה שהבטיחן הקב”ה לנשים יותר מן האנשים…’ (פרק ב, סימן ו)

5. “אישה = טבע, גבר = תרבות”
   בלשונו של ג’ורדן פיטרסון אישה = כאוס, גבר = סדר.
   אבל אף פעם לא הבנתי למה אישה נחשבת לכאוס…
   אולי זה כי:
   – “בשביל אישה צריך זמן וכסף” (אישה = זמן*כסף)
   -“זמן זה כסף” (זמן = כסף)
   -“כסף הוא שורש כל הבעיות” (כסף = בעיות^0.5 –> כסף^2 = בעיות)
   ולכן אישה = זמן*כסף = כסף*כסף = כסף^2 = בעיות (=כאוס)
   מש”ל?
   (ואפשר לקשר גם לדברי ש”צ לעיל – ‘נסתחפה שדהו’ (כתובות ב,א), פירושו: ‘זו בעיה שלו’)

   “יש לציין שלמילה ‘גולם’ אין משמעות שלילית בלשון חז”ל”
   …”שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם”?
   אני מבין שזה לא הכוונה במשפט הזה, אבל עדיין, “דאמר ר’ יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו. שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה”.

   • בס”ד כ”א בשבט פ”א

     לא”ב – שלום רב,

     אחר בקשת המחילה מג’ורדן פיטרסון – דבריו מוקשים מהמציאות הנראית שנשים הרבה יותר מקפידות על הסדר, וכמבואר בגמ’: ‘אשכחיה [=מצאו] רבי יוסי לאליהו, אמר ליה: “כתיב ‘אעשה לו עזר’. במה אישה עוזרתו?”. אמר ליה: אדם מביא חיטין, חיטין כוסס?, פשתן – פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו?’ (יבמות סג,א).

     האיש, לפי תיאורו של אליהו, מביא הביתה את ‘חומר הגלם’, את החיטה והפשתן בצורתם הגולמית. לעומתו, האישה מעבדת את החומר הגולמי להיות למוצר מוגמר, הטעים למאכל ונעים ללבישה. האיש הוא המביא את הפרנסה, אך האישה הופכת את הבית לבית שנעים לחיות בו, לבית שבו גדלים הילדים לאהבת תורה ולמידות טובות, ולבית הפתוח לאורח ולנצרך. ולכן אומרת הגמ’ (שם סב,ב) שהשרוי בלא אישה – שרוי בלא טובה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא חומה ובלא שלום.

     ושמעתי מאישה חכמה את האימרה: ‘ידעו הגברים שכשרוצים שמשהו יצליח – צריך לתת לנשים לנהלו – ולכן הפקידו בידן את היקר מכל, את הילדים’.

     בברכה, ש”צ

     לגבי כסף ובעיות – שורשם הלשוני משותף. ‘כסף’ נגזר מ’כוסף’ ובעיה’ נגזר מ’בעי’, בארמית ‘רוצה’, ‘מבקש’. אדם משקיע כסף כדי להשיג את מה שהוא כוסף אליו. ובמקביל אדם היודע להגדיר את שאלותיו ובעיותיו – מתקרב לפתרון והבנה ברורה ומסודרת של המציאות.

     לעומת ה’בעיה’, ‘כאוס’ הוא בלאגן מחשבתי, שבו מרוב שאלות אדם ‘אינו מוצא את ידיו ורגליו’. אך כשאנשים יודעים לנסח ולהגדיר ‘מאי איבעיא להו? [= מה ברור ומוסכם ומה נקודת הספק?] – הרי ש’שאלת חכם – חצי תשובה’.

   • המשמעות של ‘גולם’ בלשון חז”ל, היא כלי שהוא כמעט שלם, אך טעון עיבוד והשלמה. המושגים ‘גולמי כלי עץ’ ו’גולמי כלי מתכות’ נידונים במסככת כלים, פרק יב, משניות ו-ח.

     ושם מפרש ר’ עובדיה מברטנורא: ‘וגולמי כלי מתכות – כלים שצריך לשוף ולגרד ולהקיש בקורנס, או שמחוסר אוגן או אוזן – אינם טמאים לדברי חכמים עד שתיגמר מלאכתן… וגולמי כלי עץ – שלא נשלמה מלאכתן, כגון שחסרים אוגן או אוזן, או הבסיס שלהם שהם יושבים עליו, או שצריך להחליקם ולהשוותם’. – כלי כמעט שלם, הזקוק לעיבוד והשלמה קטנה כדי שיגיע ל’גמר מלאכתו’.

     וכך אומר רב על אישה שאינה נשואה, שחיבורה אל האיש הוא המביא אותה להיות ‘כלי מושלם’, שהרי תכלית האיש והאישה להקים יחד משפחה, ככתוב: ‘לא תהו בראה לשבת יצרה’. אותם דברים אמרו חז”ל ביתר חריפות גם על האיש, ש’כל השרוי בלא אישה – אינו אדם, שנאמר: זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם’ (יבמות סב,ב).

     אף הגולם שהתנהגותו בשעת הדיון התורני מתוארת במשנה באבות כהיפוכה של התנהגותו של החכם, הוא אדם שיש לו שכל, היודע לשאול ולהשיב ויש לו מה לומר, אך עדיין אינו יודע לחשוב ולהתבטא בצורה מסודרת וביישוב הדעת.

     וכן מבאר שם הרמב”ם: ‘וגולם הוא איש שיש בו מעלות שכליות ומעלות המידות, אמנם אינם שלימות ולא הולכות על סדר כראוי, אבל יש בהם ערבוביא ובלבולים ויתערב בהם חסרון. ומפני זה נקרא “גולם” להידמותו לכלי אשר יעשהו האומן ותהיה בו הצורה המלאכיית, שיחסרהו ההשלמה והתיקון, כסכין והסייף שיעשהו הנפח גולמים והגיע להם צורתם, קודם שישחיזם ויחדדם וימרטם ויפתח בהם מה שדרכו לפתח וישלים תיקונם, והם הנקראים לפני זה “גולמי כלי מתכות” כמו שהתבאר בכלים. והיא מילה עברית “גלמי ראו עיניך” (תהלים קלט), ר”ל “חומר שלי, קודם הגיע צורת האדם בה”. וכאשר לא הגיע לזאת הצורה שלימותה – קראוהו “גולם” לדמותו לחומר הנמצא מוכן לקבל ישוב בה יותר שלם’.

     בברכה, ש”צ

     כדאי להעיר, ש’גולם’ בלשון חז”ל הוא דבר שצורתו כמעט שלימה, בעוד ש’גלמי ראו עיניך’ שבתהלים היא צורתו העוברית של האדם.

     בעברית המודרנית קיבלה המילה ‘גולם’ משמעות של ‘טיפש’ ‘חסר דעת’ (אולי בהשראתו של ה’גולם’ המיוחס למהר”ל), אך אף הוא היה בר דעת המסוגל למלא פקודות, ורק יכול הדיבור לא היתה בו. ובקיצור: לא היה ‘גוילעם’ :)

     • בס”ד ו’ באדר תשפ”א

       הבאתי את הסברו של הרמב”ם שה’גולם’ שבמס’ אבות אינו ‘גוילעם’ אלא ניחן הן במעלות שכליות והן במעלות המידות, וחסרונו הוא שהכל בא אצלו בערבב ובלבול ללא מתינות ויישוב הדעת.

       יש מקום לבאר את עניינו של הגולם של מס’ אבות בצורה שונה במקצת. ה’גולם’ הרגיל בדברי חז”ל הוא כלי הזקוק להשלמה וליטוש, וזו היא לגביו מעלה, שכן הוא מודע לצורך בהשלמה וליטוש, ומודעות זו היא הפתח להתעלות.

       לעומתו, ה’גולם’ שבאבות מסרב להיות מודע לכך שהוא זקוק ללימוד ולהקשבה. הוא אינו מוכן להקשיב לדברי רבותיו וחבריו ולדקדק בהם כדי להבינם לאשורם, ולכן הוא ‘נבהל להשיב’ מאין רצון להקשיב, ולכן הוא נדרש לגנאי.

       לעומתו תכונתה של אישה היא הפתיחות להקשיב ולשמוע גם דיעה שלא הורגלה אליה ולא להסתפק ב’התבשלות במיץ של עצמה’. ולפיכך נקראו תלמידי חכמים ‘אישים’ (יומא ע’) על שהם ‘ושים גבורה כאנשים’ אך יש בהם גם ענוותנות כנשים’.

       וכך מסביר הראי”ה (ב’עין אי”ה’) את תשובת הקב”ה לטענת מלאכי השרת ‘מה לילוד אישה בינינו’, שעל זה ענה הקב”ה: ‘לקבל תורה בא’, שדווקא היותו ‘ילוד אישה’ נותנת בו את הכושר והרצון להיפתח לקבלת לימוד חדש.

       בברכה, ש”צ

       כדאי לציין את הסברו של ד”ר שלמה מאנדלקרן בקונקודנציה לתנ”ך שהעובר נקרא ‘גלם’ על שום שהוא עטוף ומקופל בגלימה. אף ה’גולם’ שבמס’ אבות מתקפל ומסתגר בתוך עצמו בסירוב להקשיב לדיעה אחרת.