מדוע רובם של העמים המכונים פרימיטיביים אימצו כחלק ממנהגיהם והמיתוסים שלהם גישה פולחנית לבעלי חיים וישויות טבעיות אחרות?
את השאלה הזו שאל אלפרד רדקליף-בראון, אחד האנתרופולוגים החשובים במחצית הראשונה של המאה ה-20, בספרו Structure and Function in Primitive Society (עמ’ 129 אם ממש חשוב לכם לדעת:). אמנם המושג “גישה פולחנית” נשמע אקזוטי ואולי אפילו מאיים – לי ישר עלה בראש שבט אינדיאני שרוקד באקסטזה למול פוחלץ של דוב, כשראשי השבט מחופשים לכל מיני חיות, ודברים כאלה… אבל הבה נביט למשל בפסוקים האלה מפרשת אמור הקרבה ובאה:
כהנים | בהמות |
אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו… | כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם… |
עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד. אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ… לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה’ | עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת … שָׂרוּעַ וְקָלוּט… וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַה’ |
הדוגמה הזאת מהווה “גישה פולחנית” פר אקסלנס לבהמות, גם בלי שהכהנים יצטרכו לרקוד למול הפרים המוקרבים – שכן הבהמות מקבלות אותו יחס כמו הכהנים, לפחות בכל הקשור למומים שלהן!
זו כמובן לא הדוגמה היחידה – דוגמה בולטת אולי יותר היא מה שנקרא בהלכה היהודית “הלכות מאכלות אסורות” או דיני כשרות – שמתם לב שהדברים היחידים שאסורים למאכל הם בעלי חיים? אין שום איסור (עצמי – למעט ערלה וכו’) לאכול פירות או ירקות, אפילו פרחים אם ממש בא לכם – אבל יש פרק שלם בויקרא (יא) ועוד חצי פרק בדברים (יד) המוקדשים כולם לרשימה ארוכה ומפורטת של איסור\היתר אכילת בעלי חיים שונים ומשונים, כמו גם דיני הטומאה והטהרה שלהם!
התופעה הזו לא ייחודית ליהדות, ולמעשה בכל תרבות יש “הלכות כשרות” הנוגעות דווקא לבעלי חיים: הדוגמה הידועה ביותר כנראה בספרות האנתרופולוגית היא מחקרה של מארי דגלאס על שבט הלֶלֶה (באיזור קונגו\זאיר), שבט השומר על איסורי אכילה ייחודיים לכהני השבט, לנשים, להורי תאומים (!) ועוד, כיד הדמיון הטובה עליהם. למעשה, אנתרופולוג מפורסם אחר ויקיר הבלוג בשם אדמונד ליץ’ סיכם כבר מזמן שבכל תרבות יש בעלי חיים שמותר לאכול (דג, תרנגול), בעלי חיים שאסור\טאבו לאכול (כלב, חתול) ובעלי חיים שלא יעלה על הדעת לאכול (פרפר, לטאה)* – והוא אף הוסיף וטען, על יסוד ההקבלה הידועה בין אכילה ליחסי מין (ראו “לאכול, להתחתן, לאהוב“), כי הדרך בה אנו מקטלגים בעלי חיים ביחס לאפשרות אכילתם, קשורה לדרך בה אנו מקטלגים בני אדם ביחס לאפשרות קיום יחסי מין.
* הדוגמאות בסוגריים לקוחות כמובן מעולם המושגים המערבי, אבל הם משתנים מתרבות לתרבות (למשל כלב מותר לאכילה בסין, פרה אסורה באכילה בהודו ועוד ועוד – ראו דוגמאות כאן).
“מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם לָאָדָם וְלַבְּהֵמָה”
לא, אין בדיוק פסוק כזה – אבל ראוי היה להיות, כי בהמשך לדוגמת מומי הכהנים\הבהמות שהצגתי קודם, שמתי לב שיש עוד הרבה חוקים\מצוות בהם יש הקבלה ברורה בין האדם לבין הבהמה. למי שפספס, בשנתיים האחרונות אני עוסק לא מעט ב”תפיסת הייצוג” שהגיתי אי-אז, שעיקרה הוא הרעיון לפיו בסיפורים מקראיים מסוימים הבהמה מייצגת את האדם, וליתר דיוק – את נפשו או מהותו הפנימית. כמובן שזו טענה מעט יוצאת דופן, הנזקקת להוכחות יוצאות דופן – ואחת מההוכחות היא בדיוק “המצוות הבהמיות” שבתורה, כלומר – כאלו שמתייחסות לבהמה ולאדם באופן דומה ואפילו זהה.
לשמחתי גיליתי שכבר עמד על כך חוקר מקרא ואנתרופולוג חובב בשם הווארד איילברג-שוורץ, בספר פרובוקטיבי ומרתק בשם The Savage in Judaism, שגרר גל הדף של ביקורות אקדמיות מעורבות. לדבריו, החשיבות הרבה המיוחסת לבהמות בחוק המקראי נובעת מהעולם העשיר של המטאפורות הטבעיות המופיע בכל ספרות המקרא, ובייחוד בנבואה, בשירה ובספרות החכמה. בשל עוצמתה של המטאפורה, היא הפכה למעשה ל’אקטואליה’ (metaphor actualization), ובלשונו של איילברג-שוורץ (עמ’ 124 – וראו שם עד עמ’ 136):
המטאפורה טוענת כי בעלי החיים… הם, במובן מסוים, דומים לישראלים. מכאן נובע כי בהיבטים מסוימים יש להתייחס אליהם כמו לישראלים. וכך נעשָֹה.
על בסיס תובנה זו יצא שוורץ מן הכלל לדון בדבר החדש, והציע לראות ברבים מן החוקים הקשורים בבהמות, כאלו המשקפים תֵּמות מרכזיות בתפיסה הישראלית-מקראית. הוא פותח דווקא בחמור, לו מקדישה התורה חוק ייחודי הדורש לפדותו בשֹה, וטוען כי החמור כבהמת-בית חסרת סימני טהרה מייצג את הגר או הנכרי החי בקרב ישראל. משם הוא עובר לדון בחוקים הקשורים לבהמות והמשקפים לדעתו איסורים הקשורים לנישואין ויחסי מין אסורים: כך למשל האיסור לחרוש בשור וחמור יחדיו והאיסור ליצור כלאיים בבהמה משקפים שניהם את האיסור להתחתן עם נכרים; האיסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, יחד עם האיסור לקחת מהקן את הציפור עם אפרוחיה, משקפים שניהם את האיסור לשאת אם ובת; ועוד.
לא תבשל גדי בחלב אמו = איסור על גילוי עריות
הדוגמה המעניינת ביותר שמציע שוורץ היא זו הקושרת בין האיסור לבשל גדי בחלב אמו לאיסור על גילוי עריות בין בן לאמו. הרעיון עצמו הוצע אמנם כבר על ידי חוקרים אחרים, אבל שוורץ לוקח אותו הרחק הלאה ומנסה להראות כי הגדי הוא סמל לילד או לבן כמעט בכל נרטיב במקרא:
יעקב מרמה את יצחק באמצעות שני גדיי עזים (בר’ כז, ט), המסמלים אותו עצמו ואת עשו, המוחלף על ידו; יהודה שוכב עם תמר כלתו בתמורה לגדי עזים (שם לח, יז), אך היא בעצם מתכוונת להוליד ממנו ילד; אחי יוסף שוחטים שעיר עזים כדי לטבול את כותונת יוסף בדם (בר’ לז, לא) ומסמלים בכך את רצונם להרוג את יוסף עצמו; מנוח ואשתו עושים גדי עזים למלאך המבשר להם על הולדת בנם (שו’ יג, טו); ישי שולח עם דוד גדי עזים לשאול (שמ”א טז, כ) ובכך כביכול רומז ששאול עתיד ‘לאכול’ את דוד בנו. על בסיס השוואה מטאפורית זו טווה שוורץ רעיון נוסף, המבוסס על תובנות מבית מדרשה של האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית ולפיהן פעולת הבישול היא פעולה ‘נשית’ (לעומת הצלייה ה’גברית’), הקדירה היא ה’אמא’ (שכן יש לה ‘תוך’), והחלב מסמל את היחסים הקרובים בין אם לבנה – ומכאן שבישול גדי בחלב אמו עשוי להתפרש כיחסים קרובים מדי בין בן לאמו.
ואם זה נראה לכם קצת קיצוני, הרי שלשוורץ יש רעיונות אפילו קיצוניים יותר, ובראשם ההשערה לפיה מנהג הכהנים לפשק את אצבעותיהם מביע – אולי – הצהרה על שייכותם ל’מחנה’ הבהמות הטהורות, שסועות הפרסה (עמ’ 247, הע’ 13) – אבל נסתפק בזה…
רשימת המצוות הבהמיות
בטבלה סיכמתי את כל מצוות התורה המקבילות בין האדם לבהמה, על פי שוורץ + כמה עומרים שהוא שכח בשדה מחקרו:
המצווה ה’בהמית’ | המצווה ה’אנושית’ המקבילה |
וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה… וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה (שמ’ יג, יג = שמ’ לד, כ)
בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי. כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ… (שמ’ כב, כח-כט) |
אותו חוק עצמו |
וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר (שמ’ כא, כח) | וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא… הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת (שמ’ כא, כט) |
שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי (שמ’ כב, כט = וי’ כב, כז) | וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים… וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ (וי’ יב, ב-ג) |
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ (שמ’ כג, יב – והשוו דב’ ה, יג) | אותו חוק עצמו |
וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגו. וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם (וי’ כ, טו-טז) | אותו חוק עצמו |
כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ (וי’ כב, כ)
וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַה’ (שם כד) |
אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב… (וי’ כא, יז)
לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּה וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה’ (דב’ כג, ב) |
וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ (וי’ כד, יז-יח) | וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ (וי’ כד, יט – אך שם פס’ כא: וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת – וזו ראיה לסתור) |
לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (דב’ כה, ד) | כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ (דב’ כג, כה) |
לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ (דב’ כב, ד) | וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ (וי’ כה, לה) |
לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ (שמ’ כג, יט = לד, כו = דב’ יד, כא)
וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (וי’ כב, כח) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ… לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים (דב’ כב, ו) |
חלק מחוקי העריות |
דין שור נגח והעמדת בעלי חיים למשפט
אחד החוקים המופלאים ברשימה למעלה הוא זה המצווה על הריגת שור שנגח אדם. חז”ל אף הקצינו את החוק וטענו כי “כמיתת הבעלים כך מיתת השור… בדרישה וחקירה בעשרים ושלושה” (ירושלמי סנהדרין א, ד), כלומר – נדרשת ערכאה שיפוטית של סנהדרין קטנה כדי לשפוט את השור! באופן מוקצן אולי אף יותר קובעת המשנה (בבא קמא ד, ו) כי שור ש”נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם… פטור” – כלומר, ניתן אפילו לייחס לשור כוונה! ואכן, יש מי שטען שהמושג “שור תם” בלשון חז”ל משמעו בדיוק כמו “תם” המיוחס לאדם, כלומר – חף מכוונת זדון, וכך מוסבר גם הדין החריג לפיו תשלום חצי נזק (במקרה של שור תם שנגח) מחושב “מגופו” של השור המזיק דווקא – שכן הוא אחראי לנזק שגרם! (נ’ זהר, שור וקונהו: השתקפות “צלם אלהים” בדיני נזיקין במשנת התנאים).
הדבר המעניין הוא שהבאת בעלי חיים לדין משפטי היה תהליך נפוץ באירופה הנוצרית, החל מימי הביניים ועד ראשית המאה ה-20 – בין השאר, חזירים הובאו לדין באשמת רצח בני אדם, חולדות באשמת הרס תבואה ועוד. חוקר רב תחומי בשם אדוארד אוונס הקדיש לתופעה הזו ספר חשוב (The Criminal Prosecution and Capital Punishment of Animals) ובו הוא מתעד עשרות דוגמאות כאלו.
הדבר המעניין הוא מסקנתו של אוונס, ולפיה (עמ’ 152):
כל החקיקה הנוצרית בנושא זה היא פשוט השלכה והעצמה של חוק התורה המתועד בשמות כב, יט, ובויקרא כ, יג-טז.
לסקירה בעברית של הספר + דוגמאות נוספות, ראו בבלוג של ‘נילס בגמלאות’ (יש דבר כזה!) ומאוחר יותר גם ב‘אלכסון’.
גיד הנשה
לסיום, אחתום במצווה מיוחדת במינה שמופיעה דווקא בספר בראשית (לב, לג): “עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה”. על כך תמה נחום סרנה, אחד מחשובי חוקרי המקרא, בפירושו לבראשית (עמ’ 203): “איזה קשר הגיוני יכול להיות בין אירוע זה לבין מגבלת כשרות כלשהי?!” כלומר – וכי מפני שאדם כלשהו נפגע בגיד הנשה, אסור לאכול גיד נשה של בהמה?
ובכן, סרנה עצמו מניח כי “כנראה לעולם לא נוכל לספק תשובות ברורות ושלמות לתמיהות אלו”. עם זאת, הוא לא נמנע מלהציע הסבר אנתרופולוגי, לפיו במספר תרבויות ישנן דוגמאות לטאבו על חלקי גוף של בהמות וחיות כיוון שאלו היוו מאכל מקודש של האלים. הסבר פשוט יותר הציע בֶּנו יעקב (בפירושו לבראשית במהדורה האנגלית עמ’ 225), לפיו גיד הנשה הוא אמצעי זכירה, בדומה למצה המזכירה את השעבוד במצרים – והוא לא חייב לשקף בדיוק את האירוע עצמו; ואילו הפילוסוף והחוקר ליאון קאס (‘ראשית חכמה’ עמ’ 468) הצביע על העובדה שמנהג זה, המייחד את בני ישראל, הוא השני אחרי ברית המילה – ובשני המקרים מדובר על איסור הקשור לבשר: “בזכרם את הסחר [כך!] הדו משמעי של האב הקדום יעקב, שחווה את מגע אלוהים, בני ישראל מסמנים את עצמם לא רק בבשרם, אלא גם במנהגיהם הכרוכים בבשר”.
אבל את ההסבר המעניין יותר ראיתי בספר של חוקר פרובוקטיבי לא פחות משוורץ לעיל, בשם עדיה חורון – הלה היה דמות צבעונית ויוצאת דופן, מאבי תנועת ה”כנענים” בישראל של ראשית המאה ה-20, והספיק בין השאר גם להיות אחד ממפענחי כתבי אוגרית.
בכל אופן, בספרו הפרוגרמטי “קדם וערב: כנען – תולדות ארץ העברים” הוא מתייחס לשאלה הנ”ל (עמ’ 107-106) וטוען כי זו אחת מהאגדות המיתולוגיות שנשתקעו במקרא, המעידות על טוטמיזם קדום, כאשר כאן יש זכר לתפיסה לפיה גופו של יעקב היה פעם גוף בהמה, הלא הוא “אֲבִיר [=פר] יַעֲקֹב” (בר’ מט, כד ועוד)! אם נוסיף לכך את הרעיון שהעליתי פעם ולפיו העגל שעשו בני ישראל לא היה אלא דמותו של משה (“קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים… כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ”), הרי שנוכל לסכם בשאלתו של קהלת:
מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ?…
אדם ובהמה – הלקט
לתועלת כלל הקוראים, מאדם ועד בהמה, ריכזתי בסליידר הבא את כל הפוסטים שקשורים לנושא – לחיצה על תמונת הפוסט תפתח אותו בחלון חדש:
ומכאן לטבעונות מן התורה.
ובפרשת נוח נאמר: ‘קץ כל בשר בא לפני, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ,. בעלי החיים משחיתים את דרכם ונענשים כמו בני אדם.
והאם איסור דם לא מנומק בכך שהוא חלק גבוה שאמור להינתן על המזבח?
לגבי הטבעונות – כאן באמת יש בעיה, כי התורה מלאה בציוויים על שחיטת בעלי חיים ואפילו אכילתם… וכבר עמדו על כך גדולי הפילוסופים החיוורים בשאלתם הנוקבת “דייג אוהב דגים?” וכו’ ע”ש, וכן בפיליטון “כבד אווז” (“שמעון שלי בפיתה?!”) ע”ש היטב.
לגבי עונש בע”ח – נכון! והייתי צריך להזכיר גם את המסופר על מלך נינוה שהכריז על צום + שקים לאדם ולבהמה – ולא זו בלבד, אלא שספר יונה מסתיים ב”ובהמה רבה” דווקא!
ולגבי איסור דם – כוונת הפסוק (כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם) היא לומר שכעיקרון שפיכת דם היא רצח, כי דם = נפש, אלא שאני, ה’, הרשיתי לכם לשחוט בהמה כדי לכפר על הנפש שלכם.
ומכאן שנפש הבהמה = נפש האדם, מש”ל.
אז מדוע דם דגים וחגבים מותר?
שאלה טובה! חשבתי בהתחלה שזו הלכת חז”ל והתורה אולי לא התייחסה לזה, אבל למעשה כתוב בפירוש (וי’ ז, כו): “וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם *לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה*” – וגם בפרק יז די ברור מההקשר שדם = נפש שייך רק בבהמה, חיה ועוף.
אח”כ חשבתי שאולי דגים ושרצים אינם בכלל “נפש חיה”, אבל מה אעשה ופרק א בבראשית חוזר על המושג הזה גם לגבי דגים ורמשים?
לכן, אחר העיון ומחילת כבוד תורתי, אין מנוס מלתרץ שזו גזירת הכתוב \ שֵׂכל אלוקי, וכדברי אחד מגאוני בריסק: “שֵׂכל התורה ושֵׂכל בעלי בתים הם ממש היפך הגמור!”… (מצוטט מהזיכרון)
לענין עונש בעלי החיים שווה להזכיר את מכות מצרים, שבהן מודגש חזור והדגש ש-“ותהי הכינם באדם ובבהמה”, “ויך הברד את כל אשר בשדה, מאדם ועד בהמה” וכן הלאה עד הקרשצ’נדו במכת בכורות. לכך, כמובן, קשור גם החיוב לפדות גם את הבן הבכור, במקביל לחיוב להקריב את בכור הבהמה הטהורה ולפדות את בכור הטמאה.
עם זאת, היחס לבעלי-החיים הוא דו-ערכי. מצד אחד יש התיחסות כפי שאתה מתאר, המקבילה בין האדם לבהמה. מצד שני, יש גם התיחסות לבהמה כחלק מהמערכת החקלאית המניבה יבול מדי שנה, ובה הבהמה מוקבלת לצומח דווקא. כך למשל היא מתחייבת במעשרות וראשית הגז, בהקבלה מפורשת לתבואה (למשל “ראשית דגנך, תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו”). גם הקרבת הבכור עצמה היא מקבילה של החיובים בנטע רבעי ובביכורים. מכאן אפשר אולי להסיק שלא הבהמה הושוותה לאדם בחיוב להקריב את הבכור אלא להפך – האדם הוא שהושווה לבהמה. מכאן ניתן, אם רוצים, לחזור אחורה אל פרשת מכות מצרים ולראות האם השוואת המצרים לבהמות נותנת לנו פירות פרשניים מעניינים (ומה הביכורים שיתחייבו בהם אותם פירות…).
לגבי מכות מצרים – יפה! זכית (?) שדבריך ייחרטו לעד בדוק’ שלי.
לגבי ההשוואה לצומח – גם יפה, אבל יש להעיר שהמעשר והגז כמו הביכורים\בכורות כולם נובעים מרעיון הקדשת הראשית לה’ – וזה כולל כעיקרון גם את הבנים. כלומר, אין כאן באמת השוואה של ממש בין אדם לבהמה, אלא כל “הויית החיים” של האדם, מהצומח ועד לבניו – ראשיתם לפחות קודש לה’.
זכות גדולה!
אם כבר הזכרנו ענישה של הבהמה יחד עם האדם אז אפשר להזכיר את עונש עיר הנדחת ואת מלחמת שאול בעמלק, שבה היה צורך להשמיד “משור ועד שה, מגמל ועד חמור”. עם זאת, ניתן לראות בניגוד לכך את המלחמה במדין שבה השאירו בחיים ילדות ובהמות (עיין שם ברשימה של הביזה, אופן החלוקה שלה והחלק שמופרש לה’ ושים לב לכך שלא זו בלבד שבני האדם שם הם חלק מרשימת השלל אלא הם אפילו לא בתחילתה).
לגבי קרבנות הראשית, אני לא בטוח שנכון לשים את כולם בסל אחד. התורה מדגישה שהקדשת הבכורות באדם ובבהמה נובעת מהצלתם ממכת בכורות (ואחר כך גם שהלוויים הם תחת הבכורות ובהמת הלוויים תחת בהמתם). זה אינו בקרבנות הראשית מהצומח. יותר מזה, הבכורות הם כביכול מוקדשים ועומדים מלידה; “לי כל בכור”, ויש צורך לפדות אותם כדי לשחרר אותם מקדושתם – מה שאין כן בקרבנות הראשית מן הצומח ובמעשרות למיניהם, שאותם האדם צריך להפריש. גם מעשר הבהמה נבדל ממעשר הצומח ומוכנס לקטגוריה של “קודש לה’ ” (עד כדי כך שהוא מתפיס גם את התמורה שלו). המתנה הדומה ביותר לקרבנות הצומח היא ראשית הגז (ואכן הם נכללים באותו פסוק שהזכרתי). זה לא מפתיע כיוון שבהמה העומדת לגזיזה דומה מבחינה זו לשדה או מטע – פעם בשנה מתבצע איסוף של היבול, וממנו ניתנת הראשית לה’; זו מין “ראשית מתמשכת”. את המעשרות, אגב, אני לא כולל בקרבנות הראשית; המעשר ניתן מכלל היבול (ולמעשה יכול להנתן במלואו רק בסיום האסיף). הביכורים הם קרבן הראשית מן הצומח, והם המקבילים לראשית הגז.
לגבי עמלק ומדין – המה אכן כתובים על ספר דברי הדוק’ (עיר הנידחת זה סיפור קצת שונה כי שורפים שם הכל כולל הכל, בבחינת “נשרוף ת’מועדון”).
ולגבי ההבדלים בין מתנות הכהונה השונות – אמר אברם חיי ראשי כי הדבר זוקק הרחבה ואילו הדוק’ זוקק זיקוק ותמצות, כי מעשה ידיי טובעים בים של מידע והמטרה היא לחתור לסיום! :)
Pingback: מילים יכולות להרוג – המוות בפרשות השבוע | ארץ העברים
“מנהג הכהנים לפשק את אצבעותיהם מביע – אולי – הצהרה על שייכותם ל’מחנה’ הבהמות הטהורות, שסועות הפרסה”
בתור כהן אני יכול להעיד שבצעירותי, כל פעם שאבא שלי הפריס פרסה מהר מידי, זה גרם לי להעלות גירה.
“פעולת הבישול היא פעולה ‘נשית'”
אבי… לא אומרים דברים כאלה כיום… מישהו עוד עלול לצטט את זה בלי הקונטקסט בצורה שתגרום לזה להיראות שוביניסטי(: