לו הייתי נדרש לתת כותרת קצרה לפרשות השבוע האחרונות, הייתי בוחר ב”מסעות ונישואים“. ואם היו נותנים לי קצת יותר מילים, הייתי… בעצם כבר עשיתי את זה בכותרת הפוסט… ובכן, החל מהקביעה “עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ” – ממנה משתמע כי כדי למצוא אשה יש לעזוב וללכת – ספר בראשית מתאר כמה וכמה סיפורי מסע שהנישואים מהווים חלק משמעותי מהם: לפעמים התיאור בא בקצרה, כמו בתיאור יציאת תרח ומשפחתו מאור כשדים, ולפעמים הוא בא בארוכה, כמו בסיפור אירוסי רבקה מהשבוע שעבר, ועוד יותר בסיפור יעקב ונשותיו מהשבוע הבא (ספויילר: תהיה לו יותר מאשה אחת!).
מה שמעניין הוא שההיסטוריוגרפיה המשפחתית הזו משלבת בין סיפורים פיקנטיים על אבות ואמהות האומה, לבין ההיסטוריוגרפיה והגנאולוגיה של האנושות כולה – וכמו שזכיתי להראות בפוסט קודם, השילוב הזה ייחודי רק למקרא ולספרות היוונית העתיקה.
והנה זיכני בונה עולם בקניין רוחני, והוא מציאת הקשר המפתיע בין אותה היסטוריוגרפיה משפחתית של נישואים ויחסי משפחה, לבין הגיאוגרפיה של העמים ומסעות האבות המתוארת בפרקי בראשית, קשר שמשלב גנאולוגיה עם אנתרופולוגיה ועוד כמה מילים יווניות שאגיע אליהן בהמשך. אבל נתחיל, כרגיל, בהתחלה.

בני נח

בפרק י, המכונה בפי המחַקְּרים “לוח העמים”, מוצגות תולדות בני נח בסדר הבא: יפת, חם, שם. כבר חז”ל עמדו על כך שזה אינו סדר לידתם, שכן בפרק ט מפורש שחם הוא “בְּנוֹ הַקָּטָן” של נח ואילו כאן הוא נמצא בין שני אחיו. לכן נראה שהסדר נקבע לפי מידת הריחוק של העמים המתוארים בפרק לבין השבט העברי שמצאצאיו יצא אברהם ומאוחר יותר עם ישראל כולו:

בני יפת – האחר המוחלט: “בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס. וּבְנֵי גֹּמֶר אַשְׁכֲּנַז וְרִיפַת וְתֹגַרְמָה. וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים.” אם רשימת השמות הזו לא אומרת לכם כלום, זו בדיוק היתה הכוונה – ולמעשה המקור הראשון שמסביר לנו מיהם ומהם הוא לא אחר מאשר יוסף בן מתתיהו ב’קדמוניות היהודים’, שפנה לקהל היעד היווני של תקופתו. אגב כך מעניין לציין שצאצא יפת היחיד לגביו יש פירוט הוא… היוונים! דבר המעיד אולי על הקשר העתיק שהיה קיים בין ישראל ליוון, קשר שעמדתי עליו בכמה מקומות באתרא הדין.

בני שם ובני חם

בני חם – השכנים הבעייתיים: בני חם, או לפחות שלושה מהם, כבר הרבה יותר מוכרים לקורא העברי: “וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן“. בהתאם לכך הם זוכים לתיאור מפורט על פני 12 פסוקים, ממנו אנו לומדים שנמרוד, גיבור הציד הידוע, היה מבני חם והוא שלט גם בבבל וגם באשור, לפי הפשט: “וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל… מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה”. אמנם חוקרי המקרא כבר העירו כי העורך התבלבל כנראה בין הכָּשים של איזור בבל ואשור (שהיו אמורים להיות מבני שם) לבין הכּוּשים של איזור מצרים (שאמורים להיות מבני חם) ולכן “סיפח” את אשור לנמרוד; ואכן אשור מוזכר בהמשך הפרק בפירוש כבנו של שם, וגם יוסף בן מתתיהו מיודענו כותב שאשור מבני שם הוא זה שבנה את נינוה, ולא נמרוד. אבל כמו שנראה בהמשך, יש היגיון פנימי בשיוכו של נמרוד “האשורי” לאיזור בבל. בכל מקרה, כדאי לציין כבר כאן כי שלושת הבנים המוכרים של חם – כוש, מצרים וכנען – מוזכרים במקרא בעיקר בהקשרים שליליים ו\או מסוכנים, ונמרוד היה, כזכור, “גִבֹּר צַיִד”.

בני שם – המשפחה הקרובה: כצפוי, בני שם מתוארים בפירוט, אם כי באופן מפתיע תיאורם קצר מזה של בני חם. וגם כאן יש מי שזוכה לתיאור מורחב יותר, הלא המה בני ארם ולאחריהם בני עבר – ועל חשיבות הדבר אעמוד בהמשך.

מעגל העמים

עכשיו, אם נתעלם לרגע מבני יפת הרחוקים והלא ידועים, הבה ננסה לשרטט את ה’מרחק’ בין בני חם ובני שם ביחס לאבר(ה)ם העברי:

 מסעות אברהם ≈ מעגל העמים

הנקודה המעניינת הראשונה שנגלתה לי משמיים (מן הסתם אמרו את זה קודם לפניי, לא משנה) היא שהעמים המוצגים במעגל לעיל מקבילים באופן מפתיע למסעותיו של אברהם המתחילים בפרק יא, מייד לאחר לוח העמים:

כוש-בבל-אשור (יא) – אברם התחיל את מסעו ביציאה עם משפחתו מאור כשדים, היא בבל העתיקה לפי התפיסה המקראית (כשדים = בבלים); המדרש הוסיף וכרך את נמרוד “האשורי” לסיפור, והסביר שנמרוד הרשע רדף את אברם וניסה להורגו – מה שמסביר את שיבוצו ברשימת בני חם, שכאמור לעיל נחשבה לטעות הגהה של העורך.

מצרים-פלשת (יב) – אברם אמנם עושה סיבוב קצר בארץ כנען, אך מייד נאלץ לרדת למצרים בשל הרעב. המפגש עם המצרים השפיע מאוד על המשך דרכו של אברם, בשני היבטים לפחות: ראשית, הוא הפך לעשיר מופלג; ושנית, שרה הביאה עמה שפחה מצרית בשם הגר, ממנה נולד לבסוף ישמעאל – ועל כך בהמשך. לגבי פלשת, זה אמנם מתרחש בהמשך, כשאברהם מגיע לגרר, ארצו של אבימלך הפלשתי (פרק כ), אבל מעניין כי כמו במצרים, גם שם הוא חושש לחייו בשל שרה אשתו וטוען שהיא אחותו.

מסעות אברהם

כנען-חת (יג-כג) – לאחר חזרתו ממצרים, אברם משתקע בארץ כנען והופך בה לאברהם. בארץ כנען הוא נתקל בכמה מבני כנען ובמקומות מגוריהם המוזכרים בפרק י, עד כדי כך שנראה כי איזכורם שם מהווה “טריילר” לסיפורי אברהם:
* חת – מפרק כג מתברר שאברהם ישב בתוכם למשך זמן רב, כנראה, ונחשב בעיניהם ל”נְשִׂיא אֱלֹהִים”.
* האמורי – בפרק יד מסופר בדרך אגב כי אברם היה “שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם”.
* גרר – בפרק כ מסופר כי אברהם התיישב בארץ גרר, ממלכתו של אבימלך הפלשתי. שאלת איזכורם האנכרוניסטי לכאורה של הפלשתים האלו באמצע ארץ כנען נדונה רבות – אבל בהתחשב בקשר בין המצרים לפלשתים בלוח העמים, כמו גם בסיפורי “אחותי את” המקבילים, נראה כי לאיזכור הזה יש היגיון פנימי משלו.
* סדום ועמורה, אדמה וצבויים – ערים אלה המוזכרות בשמן בפרק י, חוזרות ומככבות גם בפרק יד (מלחמת ארבעת המלכים כנגד החמישה) וגם בפרק יח-יט (השמדת ערי הכיכר – אמנם שם לא נזכרות בפירוש אדמה וצבוים, אך מדברים כט, כב ברור שהן חלק מאותן ערי הכיכר שהושמדו).

מסעות אברהם ≈ מעגל העמים ≈ נישואי האבות!

ומכאן לנקודה המעניינת השנייה שנגלתה לי מן השמיים, והיא הקשר ההדוק למדי שיש בין הגיאוגרפיה הגנאולוגית שתוארה לעיל, לבין ההיסטוריוגרפיה האתנוגרפית (הבטחתי יוונית או לא הבטחתי?!:) של סיפורי הנישואים של האבות. אבל ראשית, הקדמה קצרה, המתבססת על חידוש עצום נוסף שנגלה לי אי-אז מפי קלוד הלוי לבית שטראוס זי”ע.

הקשר בין אכילה לבין יחסי נישואים

בפוסט קודם בשם “לאכול, להתחתן, לאהוב” (חלק א, חלק ב) חשפתי את אחד הממצאים האנתרופו-לינגוויסטים המעניינים עליהם כתב לוי-שטראוס ותלמידו-ממשיכו סר אדמונד ליץ’, ולפיו בתרבויות רבות ישנה התייחסות מילולית זהה-דומה בין אכילה לבין נישואים \ יחסי מין:

להתחתן = לאכול

דומה כי בכל העולם מקובלת האנלוגיה בין מעשה ההזדווגות ומעשה האכילה, עד כדי כך שלשונות רבות מציינות את שניהם באותה המילה עצמה: בלשון היוּרוֹבָּה יש שם-פועל אחד בשביל “לאכול” ו”להתחתן”, שמובנו הכללי (‘הַשֵֹּג’, רכוש’) תואם את השימוש הצרפתי בשם-הפועל “consommer” (לקלוט, לצרוך) הן לגבי החתונה והן לגבי הארוחה… (לוי-שטראוס, החשיבה הפראית, עמ’ 116)

ואם תאמרו מה לנו ולאומות העולם אשר בשר חמורים בשרם, אף אני עניתי אמריי לכם בפוסט הנ”ל והראיתי כיצד אותה תופעה קיימת גם בלשון המקרא וגם בלשון חז”ל. ואסתפק בשתי דוגמיות שהן אחת, המשלבות בין המקרא לחז”ל: א) “וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל“. ב) “קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם“. בשני המקרים בפסוק הבא צצה לה אשה, וחז”ל אכן הסבירו שזו בדיוק כוונתו הנסתרת של הפסוק!

התופעה הזו הובילה את אדמונד ליץ’ לצאת ולדון בדבר החדש, הלא הוא הרעיון שהאופן בו אנו משתמשים במילים מסוימות לגבי קטגוריה אחת עשוי ללמד על היחס שלנו לקטגוריה אחרת; הוא השווה בין שלוש קטגוריות שונות אך דומות, וגילה את המבנה הבא – ואני מקצר:

קודם כל נראה כי קטגוריית המגורים קושרת בין בעלי החיים לבין המשפחה: אני גר בבית עם חיית המחמד ועם אחותי; בהמת המשק נמצאת בחווה המעט מרוחקת, כמו בת-הדוד; וכן הלאה. אבל ליץ’ הלך צעד אחד קדימה:

אנתרופולוגים הבחינו שוב ושוב כי ישנה נטייה אוניברסלית ליצור קשרים פולחניים ומילוליים בין אכילה לבין מגע מיני. לכן תהיה זו השערה מסתברת להניח כי הדרך בה אנו מקטלגים בעלי חיים ביחס לאפשרות אכילתם, קשורה לדרך בה אנו מקטלגים בני אדם ביחס לאפשרות קיום יחסי מין. (ליץ’, מאמר עם שם ארוך, עמ’ 42-43)

ואכן, אם רק נביט על הקטגוריה הראשונה בהקשרי אכילה ועל השלישית בהקשרי נישואים, נראה הקבלה מפליאה:

כלומר: אני (נושא) אחות הוא טאבו חמור ברוב החברות; בהקבלה, אני (אוכל) חיית מחמד נחשב גם הוא לטאבו; לעומת זאת אני (נושא) בת-דוד מקובל במקרא, ובהתאמה אני (אוכל) בהמת משק הוא דבר מקובל במקרא; אני (אוכל) חיית שדה נחשב חריג במקרא אך מקובל מאוד בחברות שבטיות; ובהתאמה אני (נושא) שכנה מחוץ למשפחה הוא דבר חריג במקרא אך מקובל בחברות כאלו; ואחרון לא חביב, אני (אוכל) חיית פרא הוא תופעה שכמעט ואינה קיימת ברוב החברות ובוודאי בזו המקראית, ובהתאמה, אני (נושא) זרה הוא תופעה נדירה ואף שנואה בחברות רבות.

המשך יבוא + שיר יווני

עכשיו נשאר רק להבין איך מסעותיו הגיאוגרפיים של אברהם בעקבות לוח העמים, קשורים לסיפורים ההיסטוריוגרפיים על נישואי האבות – ואיך אלו מתבהרים לאור הממצאים האתנוגרפיים שהוצגו לעיל?
ובכן, לשם כך תיאלצו להסתגל לקשיים האוטוגרפיים שלי ולהמתין לפוסט הבא, שטרם הספיקותי לכתוב.
***
עדכון – מצ”ב קישור לחלק הבא:

מסעות האבות ונישואי האמהות – חלק ב

***
בינתיים כדי להנעים את זמנכם, הנה שיר יווני נפלא על זוגיות ומסעות (שמיימיים) – שמבוצע על ידי… שלומי סרנגה ואיילת זורר! לא להאמין, אבל הנה זה כאן לפניכם:

 אני העיט – Εγώ είμαι αετός