השאלה הגדולה המרחפת מעל פרשת תולדות היא שאלת יחסו של יצחק לעשו, או במילים אחרות – למה הוא ביכר את עשו על פני יעקב? לכאורה, שאלה מוזרה – ברור שאב מבכר את בנו הבכור, לא? אבל לפי ספר בראשית, כידוע, המצב הוא כמעט תמיד הפוך – האב, כמו האל, מבכר דווקא את הצעיר: הבל הועדף על פני קין, יצחק על פני ישמעאל, יהודה על פני ראובן, יוסף על פני אחיו ואפרים על פני מנשה (החריגה היחידה היא אברהם, שהועדף על פני נחור הצעיר ממנו כמשתמע מבר’ יא, כז). לא זו בלבד, אלא שרבקה דווקא העדיפה את יעקב – למה ומדוע?
הבעיה מתעצמת לנוכח העובדה שהכתוב טרח והסביר לנו בקצרה את סיבת אהבתו של יצחק לעשו: “וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו“. לא זו בלבד, אלא שבהמשך הסיפור יצחק קורא לעשו ואומר לו את המשפטים המופלאים הבאים: “…וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד. וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת”. בקיצור, עשו ידע לעשות סטייקים, ויעקב לא – האמנם?!
כִּי צַיִד בְּפִיו
אם נבין את הדברים כפשוטם, אין מנוס מהקביעה שיצחק אהב את עשו מסיבות קולינריות. ואם עשו היה מוכן למכור את בכורתו בעבור אוכל, לא ייפלא שיצחק היה מוכן לברך אותו לפני מותו בעבור אוכל. אלא שכאן הקורא נזכר שיש לתמוה גם על זה – איך ייתכן שעשו מכר את בכורתו תמורת נזיד עדשים? היעלה על הדעת שהדברים כפשוטם?!
מגיד אחד עלה לדרוש. פתח ואמר: אתמהה! מפני מה נאמר ‘אלה תולדות אברהם בן יצחק‘ והלא אברהם היה אביו של יצחק? קרא כנגדו אחד מהקהל: והלא כתוב ‘אלה תולדות יצחק בן אברהם‘! נענה המגיד: נו, גם זה תירוץ, אלא שלי תירוץ נאה יותר… (דרויאנוב שם, שם)
בקיצור, מי שמוכן לקבל את התירוץ הקולינרי כבודו במקומו מונח, אלא שכבר מימי חז”ל ניסו חכמינו להציע פירושים נאים יותר:
חז”ל עצמם, שראו בעשו את אדום = רומא, לא חסכו ממנו את שבטם, ותיארו אותו כעובד אלילים, רוצח ונואף (בהתבסס על נבואות עובדיה ומלאכי, כמובן). אהבת יצחק אליו הוסברה בכך שהוא “צד את אביו בפיו” (=רימה אותו) בהציגו את עצמו כצדיק, כמו החזיר שמראה את טלפיו מפריסות הפרסה אך מסתיר את העובדה שהוא לא מעלה גרה. רד”ק כתב כי “אין צריך לומר כי יעקב היה אוהב, כי יותר ויותר היה אוהב יעקב משהיה אוהב עשו (!)… ולא היה אוהב עשו אלא שהיה מביא לו ציד למאכלו” – וכן פירש גם הספורנו. הרש”ר הירש הציע פירוש מעניין ולפיו יצחק אהב את סיפורי הציד של עשו (!) ששיעשעו אותו בזקנותו – ואם נזכור שיצחק היה איש אדמה אפשר לשער שהניתוק ממנה כאב לו והוא התגעגע למישהו שאינו ‘יושב אהלים’, אלא חי בשדה, כמו עשו בנו.
גם חכמי האומות לא טמנו ידם בצלחת בהסבר העניין הזה – וולטר ברויגמן הציע כי התורה אכן מציגה את עשו כבן המוכשר יותר והמועדף יותר – רק כדי שנדע שבחירת ה’ ביעקב אינה מותנית במעשיו או ביכולותיו.
הרמן גונקל, ולאחריו תלמידו גרהארד פון-ראד, מגדולי חוקרי המקרא במאה ה-20, הציעו הסבר אנתרופולוגי יותר, המקרב אותנו אל ההסבר האמיתי (=זה שלי, כמובן :). לדבריהם, הסיפור מהדהד את המאבק העתיק בין הצייד לבין הרועה, שמקורו בשחר ההיסטוריה האנושית: הצייד נזקק לשטחי ציד, ואילו הרועה לשטחי מרעה, וזהו יסוד המאבק ביניהם, כמו בין קין להבל וכמו בין ישמעאל ליצחק. על רקע זה, טוען פון-ראד, “אהבתו של יצחק לעשו היא מפוכחת וריאליסטית לחלוטין”.
בעיית הרווקוּת המאוחרת
ועכשיו למשהו שונה לגמרי (בסוף נחזור לציד, אל דאגה).
מכיוון שעסקתי בעברי בנוסח המקרא (ראו נספחון למטה), אמרתי אני בליבי – מה יקרה אם נמחק לרגע את שני הפסוקים העוסקים באהבת יצחק לבשר ציד, ונשאל שוב את אותה שאלה – מדוע העדיף יצחק את עשו?
מחוסר ברירה, חיפשתי בפרשה איזושהי נקודת אור חיובית בעשו, שגרמה ליצחק להעריך אותו יותר, בבחינת “ואפילו מי שהוא רשע גמור צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב” (ליקוטי מוהר”ן אי שם). והנה האיר ה’ עיניי, והתשובה נמצאה ברורה וזועקת ‘הנני!’ בפסוק הבא, המופיע בסוף פרק כו:
וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי.
המיוחד בפסוק הזה, שהוא קושר את שני חלקי הפרשה, המופרדים ע”י פרק כו – שימו לב שסיפור יעקב ועשו מתחיל בפרק כה, נקטע ע”י סיפור יצחק ואבימלך בפרק כו, וממשיך בפרקים כז-כח – כשהפסוק לעיל (ועוד אחד, אותו אזכיר מייד) מהווה את ‘החזרה המקשרת’ של הסיפור.
כמובן שחוקרי המקרא טוענים שמדובר בשני מקורות שונים (J, P) ואולי אף שלושה, וכך נראה די בבירור מסגנונם – אבל כמו שאמרתי לעיל, לי יש תירוץ נאה יותר :)
ובכן, מה מיוחד כל כך בפסוק הזה?
מסתבר שהוא מציף את הבעיה המוסתרת מאחורי כל הסיפור – והיא רווקותו המאוחרת של יעקב. על פי העולה מהכתובים, יעקב היה בן כ- 77 שנה כשנמלט לחרן – בן 77 ועדיין לא נשוי! עשו לעומתו, לקח אשה כבר בגיל ארבעים, בדיוק הגיל בו נשא אביו האוהב, יצחק, את רבקה:
“וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה…” = “וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה…”
אמנם מייד לאחר אותו פסוק גורלי נאמר: “וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה” – אלא שבהמשך אראה שיש לחשוד בדיווח הזה, לפחות בכל הקשור ליצחק.
עכשיו, מסתבר שזה לא רק הפסוק הזה. מקריאת המשך הסיפור (מקור P לדעת המחַקְּרים) רואים שנושא הנישואים הוא למעשה עיקרו של הסיפור ואולי אף מוסר ההשכל שלו – שימו לב כמה פעמים חוזר הביטוי ‘לקחת אשה‘ בסיומה של הפרשה:
מו וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל-יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים. א וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן. ב קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ… ח וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו. ט וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה.
כלומר, חלקו השני של הסיפור כמעט וזועק שאהבתו של יצחק לעשו נובעת מהעובדה שעשו נשא אשה, ואילו יעקב נותר רווק. ואם היום הורים יוצאים מדעתם כשבנם\בתם בני העשרים+ לא מתחתנים – מה יאמר יצחק, שבנו כבר סבא בן 77 ועדיין לא התחתן?!
אז נכון, עשו נשא נשים ‘זרות’, לא מהמשפחה – ואילו יעקב עתיד היה בסופו של דבר לשאת אשה מתוך המשפחה. אבל מי אמר שיצחק רצה בכך? אולי יצחק דווקא העריך את עשו בגלל שנשא אשה מקומית ולא חיכה לאילוץ שיכריח אותו לצאת לפדן ארם הרחוקה כדי למצוא אשה? אבל לזה אחזור בהמשך, כי עכשיו מוטל עליי לענות על השאלה הנזעקת, אני מניח, מקירות ליבכם – כל הרעיון הזה טוב ויפה בהנחה שמחקנו את ‘פסוקי הציד’ לעיל. אבל מה נעשה והפסוקים שרירים וקיימים, לפי כל עדי הנוסח?! במילים אחרות – למה להמציא הסברים, כשההסבר מפורש בכתוב “וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו“!
התשובה, ידידיי, תעלה לאוויר מחר, אני מקווה (מקוצר זמן ועבודה קשה) – אבל רמז לה נמצא כבר בראש כותרת הפוסט…
עדכון – הנה החלק הבא:
נספח – הערות נוסח לפרשת תולדות
לפני שהבלוג יצא לשנת שבתון, סיימתי את המבצע המפרך של תרגום כל הערות ה- BHS על נוסח הפרשות + ההפטרות. בפרשה הזו יש כמה הערות מעניינות שכדאי להזכיר, בבחינת ‘לפני שאתה שואל למה כתוב, תשאל מה כתוב!’:
- כה, כב: ותאמר אם כן למה זה אנכי חיה ותלך לדרש את ה’ (פשי’ – השוו כז, מו: “למה לי חיים”!)
- כה, כח: ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו צֵידוֹ לְפיו (צידו – שומ’, תה”ש; לפיו – מסברה)
- כז, ה: וילך עשו השדה לצוד ציד להביא לאביו (תה”ש, אולי היה כתוב ‘לאָבִיהֻ’)
- כז, לד: ויהי כשמע עשו את דברי אביו (שומ’, תה”ש)
- כז, מ: והיה כאשר תריד – תאדר (שומ’) תוריד (תה”ש) תאריך [ימים] (?) תמרוד (?)
- כז, מו: …מפני בנות חת אם לקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים (תה”ש)
מעניין. אני מסכים איתך שיכול להיות שהנשים הן המפתח לסיפור ואחכה לקרוא את ההמשך. ראוי לציין שעשו לא סתם נשא אישה (אחת). בהתחלה מסופר שעשו נשא שתי נשים חתיות: יְהוּדִית בַּת-בְּאֵרִי הַחִתִּי–וְ[..]בָּשְׂמַת בַּת-אֵילֹן הַחִתִּי. מאוחר יותר נזכרות שתי נשים נוספות שנשא, אחת מהן היא אחות של בשמת שנזכרה קודם: עָדָה בַּת-אֵילוֹן הַחִתִּי וְ[..]אָהֳלִיבָמָה בַּת-עֲנָה בַּת-צִבְעוֹן הַחִוִּי. כלומר לעשו יש משפחה מורחבת של המון נשים חתיות וילדיהן, חלקן קרובות משפחה ביניהן. רבקה ממש שונאת את הנשים הללו, עד כדי כך שהיא אומרת אֶל-יִצְחָק: קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת; אִם-לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת-חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ–לָמָּה לִּי חַיִּים?
אגב, התגובה של עשו לעוינות הזאת שבין הנשים שלו לבין אמו היא קצת מגוחכת – הוא מוסיף להרמון עוד אישה מבנות ישמעאל, אבל זה כמובן לא יכול לפתור את הבעיה הקיימת בין הנשים.
נכון! (אגב, לפי פרק לו אחת מהו היתה חיוית ואולי חוֹרית, אם זה משנה משהו)
לגבי בת ישמעאל – לכאורה הוא ניסה לרצות לא את רבקה, אלא את יצחק אביו שסלד גם הוא מבנות כנען (לפי המקור הכהני בלבד! ראה בחלק השני) – ולכן לקח אשה ממשפחת יצחק.
Pingback: לאכול, להתחתן, לאהוב – יצחק, עשו, יעקב (חלק ב) | ארץ העברים
אשמח אם תוכל להסביר משהו על היריבות בין הרועה לצייד.
אין לי מושג היכן נפגשים שטחי הציד והמרעה, השונים באופיים. אין לי מושג מה בדיוק ההתנגשות, והאם הרועה יכול להשתלט על שטחי ציד נרחבים.
יתר על כן, לא הבנתי את הרמז לפיו קין היה צייד. שהרי הבל רועה. וכן את הרמז שיצחק היה הצייד לעומת ישמעאל הרועה, יצחק היה גם הוא עובד אדמה מובהק.
בברכה
שאלות טובות! אכן פון-ראד (ממנו ציטטתי) ‘מרח’ פה קצת, אבל בוא נתרץ את דבריו כמדברים על הציידים-לקטים לעומת האיכרים – אנשי ה’שדה’ לעומת אנשי ה’בית’. והלא אלו מעשים שבכל יום מהעידן העתיק עד ימינו – האיכרים מבראים שטחי יער לצרכיהם ודוחקים את רגלי הציידים-לקטים.
ולגבי קין כצייד וכו’ – קין, ישמעאל ועשו הם אנשי השדה, ואילו הבל, יצחק וישמעאל הם אנשי הבית. אלא שיצחק כמובן הוא החריג, כי הוא ‘תקוע’ בבית בשל עוורונו – אבל ‘מת’ להיות איש שדה ולכן בדיוק הוא אוהב את עשו!
בס”ד א’ בכסלו ע”ז
מהברכה שייעד יצחק לעשיו אנחנו למדים שיצחק ייעד לעשיו תפקיד חדש: להיות אימפרטור, מנהיג ברמה בינלאומית שעמים עובדים אותו ולאומים משתחוים לו.
כנראה נמאס על יצחק להיות גר ותושב שכל מלך יכול לקחת את אשתו ולגזול את בארותיו. הוא מצפה לבן לוחם שיעשה את בית אברהם לכוח עוצמתי המשפיע בעולם. הבן המשיג את מזונו במאבק, הוא המתאים להיות ‘איש המלחמה’ של בית אברהם .
ברם, יצחק דורש מעשיו להוסיף מימד חדש, המנוגד לגמרי לתכונתו של הצייד. יצחק מצווה על עשיו בברכתו להמשיך את הדרך שחידש יצחק – להיות איש אדמה הזורע וקוצר ומוציא בעמלו דגן ותירוש.
זו דרכו של מחנך טוב, הוא לא הולך נגד נטייתו הטבעית של בנו, אלא מנתב אותה לנתיבים חיוביים, ועם זאת מזרזו לטפח סגולות נוספות שעדיין לא באו לביטוי.
בברכה, ש.צ. לוינגר
אין שום יתרון ‘קולינארי’ בבשר ציד על פני בשרה של חית בית, ‘טעם הגדי כטעם הצבי’, ולפיכך אין יצחק מרגיש שום הבדל בין בשר הגדי שמביא לו יעקב לבין בשר הציד שהיה מביא לו עשיו.
ייחודו של בשר הציד הוא בסיפור שמאחוריו – המירדף, המאבק, התחבולות וההושיה – שהביאו להשגת המטרה. ניתן לומר ש’ציד בפיו’, היינו שכל שיחו היה על הרפתקאות הציד. יצחק אוהב לשמוע את סיפורי
הגבורה וההתמודדות של בנו, ומאמין שמי שמצליח להיאבק עם ‘הארי והדוב’ הוא שיעשה חיל גם נגד האוייב.
יצחק מרגיש ש’הקול קול יעקב’. עשיו לא יראה את סוד הצלחתו ב’הקרה ה’ לפני’ אלא יתפאר על מעשיו ותחבולותיו. ברם יצחק מבין בסופו של דבר שגם יעקב יודע ‘לצוד’ ולנקוט ב’תכסיסי מלחמה. ומסכים ש’גם ברוך יהיה!@
בברכה, ש.צ. לוינגר
בס”ד עש”ק תולדות תשע”ז
אף רבקה באה ממקום של ‘שאיפות כיבוש’, כברכה שהיא מקבלת לקראת נישואיה: ‘אחתנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שנאיו’. אך היא מבכרת את דרכו של יעקב הנוטה להשיג את מטרותיו לא ב’הליכה ראש בראש’ אלא בהבאת היריב להסכמה. כך הביא יעקב את עשיו להבנה שהבכורה אינה בשבילו ולהסכמה למכרה ליעקב. יעקב יודע בשעת הצורך לאחוז בחרבו ובקשתו ו’לשרות עם אלקים ואנשים’. הוא יכין את עצמו למלחמה, אך יצליח להימנע ממנה ולהשיג את שלו על ידי ‘תפילה ודורון’.
בברכה, ש.צ. לוינגר
אף אברהם ידע במצב של ‘אין ברירה’ לחגור את חרבו ולנצח מלכים חזקים, אך העדיף תמיד להשיג את מטרותיו בדרכי השפעה ושכנוע.