כפוסידון העולה מן המצולות, נגלה מול עיניי לאחרונה הספר המונומנטלי “אַחַר המבול“, ששכן אחר כבוד במדפיי והמתין לשעת הכושר. ואין לך שעת כושר טובה יותר מאשר עכשיו, רגע לפני פרשת נח שעיקרה סיפור המבול והאנושות החדשה שנוצרה מבין מצולותיו. והנה לפני שנתיים כעת חיה כתבתי על סיפור בני האלהים ובנות האדם, ולראשונה בישראל חשפתי את דוקטורטו המופלא של ד”ר גיא דרשן שבין השאר הציע פירוש נפלא ומאיר עיניים לסיפור החידתי הזה. בינתיים הדוקטורט יצא כספר, אירוע שבדרך כלל מסתיים באכזבה משמימה לקורא הממוצע שנאלץ לצלוח ז’רגון אקדמי עמוס הערות שוליים כדי ליהנות מתובנה אחת או שתיים – אך לא כאן. ‘אַחַר המבול’ מצליח לתמצת ב- 260 עמודים כתובים ברהיטות ובסדר מופתי, את כל התיזה המעמיקה והממוסמכת שהוצגה בדוקטורט על חידושיו המרתקים – והרי החידושים ועיקרם תחילה:
א. לחלק ניכר מפרקי ספר בראשית, העוסקים בסיפורי מוצא האנושות וייסוד עם ישראל, יש מקבילות חד-משמעיות בספרות היוונית העתיקה – דבר שנעלם מעיני רוב החוקרים.
ב. לסיפורים אלו אין שום מקבילה בספרות המזרח הקדום, למרות שזו נחקרה לעייפה והושוותה למקרא מכל צד וזווית שהיא.
ובלשונו הזהב של המחבר (עמ’ 38, ההערות שלי):
העדויות הספרותיות שאציג להלן מעידות כי המדינות הקטנות שצמחו במרחב זה [אגן הים התיכון] כמו ממלכות ישראל, יהודה וערי המדינה [הפוליס] בעולם היווני, החלו לשאול שאלות של זהות אתנית ולאומית שלא באו לפני כן לידי ביטוי בצורה זו בספרויות של הממלכות הגדולות והוותיקות במזרח התיכון… במסורות על ימי ראשית האנושות במקרא ובעולם היווני, תפסו המסורות הגנאולוגיות של בתי האב החשובים, משפחות האצולה, ושאלת יחסי השבטים והערים, את מקומן של רשימות המלכים.
סיפורי מוצא – דע מאין באת
הסוגה הספרותית הראשונה והבולטת מאוד בספר בראשית, היא סוגת סיפורי המוצא. סיפורים אלו נועדו להסביר גם את מוצאם של עמים שונים, וגם את מוצאן של תופעות שונות: כך מסביר ספר בראשית את מוצאה של כל האנושות מנח ושלושת בניו, יחד עם הסברים למקור הרע בעולם, למקור האגדות על גיבורים קדומים, למקור ההמצאות האנושיות הראשונות ועוד. והנה למרבה הפלא והתדהמה, לסיפורים המוכרים האלו יש מקבילות מעט פחות מוכרות בספרות היוונית העתיקה, שחלקה התגלה בעשורים האחרונים בפפירוסים פרוסים לחתיכות זעיר שם זעיר שם, אותם חיברו חוקרים עלומי שם במסירות נפש צו לצו קו לקו והיו לאחדים בידם. והנה הדוגמאות שמביא דרשן בספרו, כשלמעט הראשונה כל השאר הן תמצית של התמצית, ואיני אלא ככלב המלקק מן הים (התיכון):
א. מוצא האנושות ו”לוח העמים”
אמנם חלקנו מעדיף לקרוא את עלוני פרשת השבוע, אבל אם תטו אזנכם לקראת סוף פרשת נח (פרק י) תוכלו לשמוע בחלל האוויר אוסף של שמות עמים אקזוטיים, החל מתירס ואשכנז, דרך סבתה ורעמה, וכלה בפתרוסים, בכסלוחים ובכפתורים, הי”ד. רשימת כל החבר’ה האלה מכונה במחקר “לוח העמים”, המורכב למעשה משני לוחות נפרדים (וסותרים), אחד של המקור המשוער P ואחד של J. הדבר המעניין הוא שבכל סיפורי המבול המסופוטמיים (גילגמש ושות’) אין שום איזכור של תולדות העמים לאחר המבול ולהיפך – בכולם מתואר הגיבור כמי שנפרד מבני האדם. עד כדי כך הגיעו הדברים שחוקר מקרא ידוע קבע כי “לוח העמים הוא ייחודי ואין לו שום מקבילה בתוך ומחוץ למקרא“. והנה הניף המחבר ידו וביא”ר הקודש מן הבית בהראותו כי ללוח זה יש מקבילות מדויקות בספרות הגנאולוגית היוונית ובראשן ‘קטלוג הנשים’ (Γυναικῶν Κατάλογος) של הֶסִיוֹדוֹס.
על פי הסיפור היווני, זאוס החליט להשמיד את האנושות במבול. הטיטאן פרומתאוס (זה שגילה לבני האדם את סוד האש) הזהיר את בנו-יחידו, בחור בשם דֶאוּקָלְיוֹן, מהאסון הקרב, ודאוקליון נכנס עם אשתו פִּירַה לספינה שבנה, ולאחר תשעה ימי מבול, נחה הספינה על הרי פרנסוס, ושני הניצולים יצאו ממנה בחיים. עד כאן סיפור מבול ‘קלאסי’ שכמוהו יש רבים בתרבויות העולם – וכמובן שההקבלה לסיפור נח והתיבה ברורה ומוחשית. אבל כאן מגיע הטוויסט, כי הסיפור לא נגמר כאן – כשיצאו דאוקליון ופירה מהספינה, הם קיבלו הנחיה מהאלים בזו הלשון: “כסו את ראשיכם, לכו קדימה וזרקו את עצמות אימכם לאחור“. הם הבנו ש”עצמות אמם” הכוונה לאבנים, וזרקו אבנים לאחוריהם – ואלו הפכו לאנשים ונשים ומהם נוצרה האנושות כולה. ושוב, זה עוד לא נגמר – לדאוקליון ופירה נולדו בהמשך שלושה בנים (לפי חלק מהמקורות), ואחד מהם היה הֶלֶן, הוא אבי ההלנים = היוונים עד היום. להֶלֶן זה עצמו יולדו שלושה בנים: שם האחד איאולוס, הוא אבי האיאולים, ושם השני דורוס, הוא אבי הדורים, ושם השלישי קסותוס, אשר ילד את אכאיוס אבי האכאים ואת אָיוֹן – הוא אבי יוון עד היום!
ההקבלה לשלושת בני נח מהם יצאה האנושות ברורה, וכך גם ההקבלה לבן המיוחד (הלן \ שם) ממנו יצא העם הנבחר (יוון \ ישראל). ולא זו בלבד, אלא שהמקורות היווניים מתארים ענפים גנאולוגיים נוספים, כגון זה של אִיוֹ שהרתה לזאוס וממנה יצאו ליביה (לוב), פויניקס (פיניקיה), אייגיפטוס (מצרים), אראבוס (ערב) ואירופה (איר… טוב, זה די ברור:) – ומכולם ניכר שהיתה ליוונים נטייה להסביר את מקורם של כל העמים שסביבם כצאצאי פליטי המבול – בדיוק כמו שעשו זאת מחברי ספר בראשית.
ב. הכרם הראשון
הפעולה הראשונה המתוארת לאחר כריתת הברית בין ה’ לנח ובניו, היא זו: “וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר…”. והנה הקטאיוס איש מילאטוס, ראשון ההיסטוריונים היוונים בן המאה ה-6 לפנה”ס, מספר כחלק מהגנאולוגיה שהוא מתאר, כי כלבתו של אורסתאוס, אחד מבניו של דאוקליון (= נח היווני), המליטה ענף עץ, ולאחר שהלה נטע אותו יצאה ממנו גפן היין, לכן הוא קרא לבנו פיטיוס (=נוטע), ולנכדו אוֹינוֹס (= יין = wine). לפי מסורת אחרת, אמפיקטיון בן דאוקליון היה זה שהמציא את המנהג היווני (ומאוחר יותר היהודי) למהול את היין במים, כפי שלימדו האל דיוניסוס. הנה לנו שלושה אלמנטים החוזרים גם בסיפור נח: השמדת האנושות, גילוי היין על ידי הניצולים, ולוח גנאולוגי. דרשן מציין כי גם סיפור לוט שניצל ממהפכת סדום דומה מאוד בהיבטים האלה, וכיוון שבאנו לכך, הרי שיש להוסיף את מוטיב גילוי העריות החוזר בסיפור נח ובסיפור לוט: כאן אמנם היוונים היו צנועים יותר, אבל גם אצלם מסופר על משכב האלים\אלות עם בנות\בני האדם, והדברים דומים.
ג. הממציאים הראשונים
כידוע, המקרא טורח לספר לנו על בני למך, שאחד מהם היה “אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה”, השני היה “אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב” והשלישי היה “לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל” (יש לגרוס כנראה “אֲבִי כָּל חֹרֵשׁ\לֹטֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל”). והנה סיפורים על ממציאים ראשונים לא קיימים בספרות המזרח הקדום (למעט באופן כללי ובהקשר אחר), אך אלו קיימים גם קיימים בספרות היוונית הקדומה: ישנם “קטלוגים” שלמים של המגלים או הממציאים הראשונים, כמו אמפיון שהמציא את המוסיקה, מידאס שהמציא את החליל, דמטר שגילתה את השימוש בחיטה, דיוניסוס שסייע לאורסתאוס בגילוי היין ו… דָנַאוֹס אבי הדנאים שהמציא את הספינות – מה שתומך ברעיון המבריק לפיו הדנאים הם-הם שבט דן (“וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת“!), כפי שהציע לא אחר מאשר יגאל ידין (“דָּן יָדִין עַמּוֹ”!)
נ”ב – דרשן כולל את הסעיף הזה בחלק השני העוסק בסיפורי ייסוד, אבל לדעתי זהו המשך ישיר של סיפורי היין לעיל.
ד. האשה הראשונה ומוצא הרע בעולם
כחלק מ’לוח העמים’ היווני, מופיעה דמותה הידועה של פנדורה. כולנו מכירים את הסיפורים עליה כמי שנוצרה על ידי האלים כדי להעניש את האדם, ואכן בהמשך היא פותחת את “תיבת פַּנ-דוֹרָה” (=כל המתנות) ובכך הביאה את כל האסונות לעולם:
מאחר ששני סיפורים אלה ידועים ומוכרים ביותר בעולם המודרני, ניתן היה לסבור בטעות כי שילובם של שני מוטיבים אלו – בריאת האשה הראשונה ומוצא הרע בעולם – הוא צירוף רווח בספרות העולם העתיק… אולם מוטיבים אלו אינם נמצאים בין הממצאים מספרות המזרח הרחוק והקדום… וגם בפולקלור העולמי קשה למצוא שילוב של שני מוטיבים אלו. (עמ’ 91)
ואכן, מפליא ככל שזה יישמע, בריאת האשה הראשונה ו’יצירת’ הרוע בעולם כתוצאה מסקרנותה הוא שילוב (קטלני) שקיים רק במקרא ובספרות היוונית – ובשניהם כחלק מתיאור גנאולוגי של מוצא האנושות! ולא די בזאת, אלא שכפי שמעיר דרשן, רק במקרא ובספרות היוונית מסופר שהאשה נוצרה בנפרד מהאדם, והזכר והנקבה לא נוצרו יחדיו כזוג – הלא דבר הוא!
ה. בני האלהים ובנות האדם
כאמור, זה היה המפגש הראשון שלי עם מחקרו של דרשן ולו הקדשתי פוסט נפרד הכולל שיר יווני בסופו (מה שעתיד לקרות גם כאן – שפילו עיניכם לסיפיה דפוסט!) – אז קחוהו משם.
סיפורי ייסוד – פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם
מעבר לסיפורי מוצא כמו אלו שתוארו לעיל, ישראל ויוון חולקים חיבה משותפת גם לסיפורי ייסוד עמים, ובעיקר – העם שלהם… עם ישראל מתאר את הולדת האבות, נדודיהם והרפתקאותיהם עד ש”הוקם” עם ישראל המוכר לנו; וגם היוונים, מסתבר, נקטו בגישה דומה בתיאורם את ההיסטוריה הקדומה של ההלנים שמוצאם, כזכור, מפליטי המבול. אבל לא רק הנושא דומה, אלא גם הפרטים הקטנים, וכפי שנראה מייד.
א. שני אחים = שני לאומים
ספר בראשית פותח בהצגת זוג אחים – קין והבל – ומתברר כי זהו מוטיב חוזר בספר, ולא זו בלבד, אלא שזוגות האחים המוצגים בו הם בדרך כלל “אֶפּוֹנִים” (=ישות שנקראת על שם אדם) של עם ידוע באיזור:
- אברהם ולוט – אברהם הוא אבי האומה הישראלית, ולוט הוא אבי בני מואב ובני עמון.
- יצחק וישמעאל – יצחק גם הוא מאבות האומה הישראלית, וישמעאל הוא אבי שבטי המדבר.
- יעקב ועשו – יעקב הוא ישראל, ועשו הוא אדום.
- פרץ וזרח – סיפור לידתם הוא סיפור בבואה של הולדת יעקב ועשו, ובאופן מפתיע מתברר כי פרץ הוא אבי מלכי יהודה, ואילו זרח (=אָדום, ומכאן חוט השני) משוייך במספר מקומות במקרא למשפחת אֶדום.
- אפרים ומנשה – שניהם הפכו לשבטים המרכזיים בממלכת ישראל.
ומה קורה ביוון הסמוכה? אותו דבר, תודה ששאלתם.
- פנופאוס וקריסוס – זוג אחים אשר “בטרם ראו את האור הבהיר של השמש, נאבקו השניים עוד בהיותם בחללי בטן האם” (על פי שחזור מקטלוג הנשים). שני אלו היו האבות של תושבי שתי ערים בחבל פוקיס, חבל שהוא עצמו נקרא על שם אביהם.
- אקריסיוס ופרויטוס – גם על שני אלו מסופר באחת המסורות שהם נאבקו עוד בבטן אמם, וגם שניהם היו האבות של שתי ערים יריבות בחבל ארגוליס. בנוסף – וזה קשור למוטיב הממציאים הראשונים – הצמד-חמד הזה המציא גם את המגינים הראשונים, כשנלחמו זה בזה…
לא אלאה אותכם בזוגות נוספים (פליאס ונלאוס, דנאוס ואייגיפטוס ועוד) אבל הרעיון ברור.
ב. ייסוד ערים
ספר בראשית מתאר בהרחבה רבה יחסית את תיאור נדודיהם של אברהם, יעקב ועשו, האבות המייסדים של ישראל ואדום. דרשן מוצא לא פחות מארבעה מאפיינים דומים בסיפורים אלו: א) האב המייסד יוצא מערש תרבותי קדום. ב) הוא מגיע למקום חדש כגֵר בקרב אוכלוסיה מקומית. ג) במהלך נדודיו הוא קונה לעצמו זכויות בארץ גרותו. ד) הוא הופך לאבי אומה ו\או לשליט המקום.
כצפוי, גם אצל היוונים המצב דומה: כבר אפלטון כתב כי בני ספרטה אהבו יותר מכל לשמוע סיפורים “על תולדות הגיבורים ובני האדם, ועל ייסוד הערים – כיצד נוצרו בראשית”. ואכן היוונים סיפרו על קסותוס, בנו של דאוקליון פליט המבול, שהיגר ממקומו אל אטיקה, שם נשא את בת המלך האתונאי וברבות הימים הפך למלך המקום ולאחד מאבות האִיוֹנים (=יוונים). סיפורים דומים יש גם על קדמוס ועל אירופה, ואחד המעניינים שבהם הוא על דנאוס מכרנו משכבר (אבי הדנאים = שבט דן). הלה היה אחי אייגיפטוס המצרי, ונאלץ לברוח מפני אחיו ממצרים ליוון, שם שהה זמן רב כזר ממוצא מזרחי בולט, עד שברבות הימים הפך למלך העיר המפורסמת ארגוס ולאבי הדנאים. לפי מסורת אחרת, דנאוס אינו אלא דור רביעי לארגוס, מלך העיר המקורי, שאשתו איו נחטפה על ידי זאוס למצרים – ומכאן שדנאוס אכן נועד להיות מראש מלך ארגוס. וכאן מעיר דרשן על הרעיון של “ודור רביעי ישובו הנה” שלמרבה הפלא קיים גם במקרא וגם בסיפור נוסף על בני הרקולס!
“סבא חנוך” – אפילוגוס
כאמור לעיל, הרבה יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב שם, בשפה ברורה ובנעימה (למרות ריבוי המילים היווניות) – ואם יש ספר עיון ששווה להשקיע בו זמן קריאה, הרי שזה הספר.
אלא שיוון אינה רק סיפורים עתיקים, אלא גם שירים חדשים ויפים – וכהרגלי מדי דברי בחכמת יוונית, אחתום בלהיט יווני שתרגמתיהו ללשון בני עבר. הפעם מדובר בשיר Ο Μπάρμπα Γιάννη (בָּרְבָּא יָאנִי = סבא\דוד יאני), שנכתב על ידי משורר בשם פיתגורס (!), וזכה לביצוע מונומנטלי של סטליוס קזאנצידיס לאחריו אינספור ביצועים, ביניהם של גדולי הזמר המזרחי בארץ. השיר מספר על פנייה נרגשת של המשורר לסבו\דודו שהלך לעולמו ונמצא כעת בהַאדֶס (=השאול \ גן עדן), בו הוא מבקש ממנו מענה לשאלה קיומית גדולה. לי השיר הזכיר גיבור מקראי ידוע מפרשת השבוע הקודמת, הלא הוא חנוך:
וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מְתוּשֶׁלַח… וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים.
בימי הבית השני הפך חנוך לדמות מרכזית בספרות האגדה היהודית (ספר היובלים, ספר חנוך). מכיוון שהנוצרים אימצו את דמותו בחום רב, נאלצו חז”ל להדיר הנאה ממנו יחד עם הספרות ה”חיצונית” כולה – אבל גם חז”ל לא יכלו שלא לאמץ את דמותו וזיהו אותו ככל הנראה עם “מטטרון” – שם שאימצו בהשפעה יוונית מובהקת…
אז הנה השיר לפניכם באחד מאינספור ביצועיו – זהירות, הלחן מדבק!
Μπάρμπα Γιάννη γέρασες
Πολλές φουρτούνες πέρασες Κι από κοντά μας ήρθε ο χάρος να σε πάρει Εσύ που σαν αδέρφι μας Δε χάλαγες το κέφι μας Κάνε μου τώρα και μια τελευταία χάρη
Ένα γράμμα να μου στείλεις απ’ τον Άδη Αν το φως είν’ πιο καλό απ’ το σκοτάδι “Φως υπάρχει εδώ πάνω” Μπάρμπα Γιάννη μου που λες “Μα το φως τι να το κάνω Πού `ναι μαύρες οι καρδιές”
Μπάρμπα Γιάννη φίλες μου Ένα μαντάτο στείλε μου Και το μπουζούκι σου κι εκείνο περιμένει Εδώ τα ίδια πράματα Βάσανα πόνοι κλάματα Στον κάτω κόσμο τέλος πάντων τι συμβαίνει? |
סבא חנוך, הזדקנת
כמה סערות כבר עברת מלאך המוות (כארון) בא לקחת אותך מאיתנו אתה היית לנו כמו אח לא הפרעת כשעשינו כיף כל כך עכשיו תעשה לי טובה אחת ואחרונה:
שְלח מכתב אחד אליי מהשאול (האדֶס) האם יש יתרון לאור על פני החושך? “אור, נו, יש גם כאן למטה”, סבא חנוך לי אומר, “אבל מה יש לי לעשות עם אור, במקום בו הלב הוא כה שחור?!…”
סבא חנוך, ידידי רק סימן אחד תן בידי הבוזוקי שלך, עדיין מחכה כאן כאן הכל אותה סחורה סבל, כאב ומרה שחורה אבל מה ככה אצלך בעולם התחתון?.. |
אבוי לנו
עד עכשיו חשבנו שהשפעה לשונית יוונית התחילה בימי בית שני והיא משתקפת היטב בספרות חז”ל, ושהשפעה של פילוסופיה יוונית החלה בימי הביניים, וכעת אתה מקדים אותה כ”כ?
אם הפלישתים אכן הגיעו מהאזור האיגאי, מן הסתם הביאו עימם את סיפוריהם.
ישראל הקדמון האזין להם יפה גם אם ראה בהם אויבים.
כך כנראה השתרבבו להם סיפורים שאומצו להיות “שלנו”
מהילת היין במים היא למעשה מהילת מים ביין!
המים בעת העתיקה לא היו טובים לשתיה ולכן מהלו אותם ביין שחיטא אותם במידה מספקת.
זה מעניין! אבל טענה קיצונית כזו דורשת גיבוי מחקרי מבוסס (=פרסום בכתב עת שפיט, באנגלית, בשנה האחרונה בלבד…)
תודה רבה כתבת מעניינת ומרתקת.
אך לא נגעת בסוגיית התיארוך היינו מתי התקופה של ההיסטוריה היוונית התרחשה.
כל זה נוגע בשאלת יסוד מי העתיק ממי? שזה בעצם השאלה אולי הנידושה במאמרים מסוג זה.
באם תהיה ראיית זהב על קדימה בזמן מדובר בגילוי מרעיש ומסעיר במיוחד.
לגבי שאלת התיארוך ו”מי העתיק ממי?” – בשביל זה תצטרכו לקרוא את הספר:) אבל אני יכול לגלות שאין לו תשובה, והוא מסתפק בקביעה כללית שהיה מקור משותף קדום (פיניקי כנראה) הן למקרא והן למסורות היווניות – אלא שעד כה לא נמצא אותו מקור. אגב, כותרתו המלאה של הספר היא: “אחר המבול – סיפורי מוצא במקרא *ובאגן הים התיכון המזרחי*”, יוון – יוק!
וכתב על כך ד”ר חגי משגב ב”סגולה”:
___
“בסוף מחקרו מתחקה המחבר אחר מקור הסוגה. בעיית היסוד העומדת בפניו היא היעדר מוחלט של סימני השפעה מספרות יוון על המקרא, ואפילו להפך: יש מידע על מסורות הזורמות מהחוף המזרחי של הים התיכון אל האיים האגאיים, החל משיטת הכתב האלפביתי וכלה בסיפורי אלים.
גם בעניין זה התקבעות הדעות במחקר המקרא גורמת לכך שההנחה כי המקרא קדם וכי הוא המקור למסורות הנדונות כלל לא מועלית כאפשרות. המאמץ מופנה מיד לחיפוש אחר מקור משותף אפשרי, והדבר מוביל אותנו בהכרח לפיניקיה ולתרבות כנען, אבל שם אין שום דבר דומה לזה.
בלית ברֵרה נאחז דרשן בממצאים זעירים ואקראיים, ובהם תארים המופיעים על מטבעות. המחבר עצמו מודע לחולשת הטיעון שהציג ומביע את תקוותו כי בעתיד יימצאו חומרים נוספים שיאששו את התאוריה שלו על החוליה החסרה…”
https://www.academia.edu/38429877/ואלה_תולדות_ספר_בראשית
הקשר ברור, הלא מאבות האנושות היה קאסוטוס…
הקשר ברור, הלא מאבות האנושות היה קאסוטוס…
לפי האמור בפוסט, ראשון ההיסטוריונים היווניים, הקטאיוס איש מילטוס, חי במאה ה-6 לפני הספירה. הרבה אחרי שנכתבה התורה. אולי הגיעו סיפורי התורה להקאטיוס מבני ישראל שגלו ליוון, והם שימשו לו מקור השראה?
בברכה, שאציוס
על שבויים יהודים שנמכרו ליוון מעיד הנביא יואל בתוכחתו ל’צר וצידון וכל גלילות פלשת’: ‘ובני יהודה ובני ירושלים מכרתם לבני היונים למען הרחיקם מעל גבולם’ (ד,ו). נראה שכבר בימי נבוכדנצר הגיעו שבויים יהודים ליוון.
בברכה, ש”צ
בס”ד י”ד בחשון תש”פ
בחלקו הראשון של ספר יואל מדובר על מציאות שבית המקדש קיים ‘בין האולם והמזבח יבכו הכהנים’. ייתכן ששבויים מבי יהודה וירושלים נמכרו לבני היוונים כבר בימי חזקיהו, כאשר סנחריב כבש את כל יהודה ושם את ירושלים במצור, או בימי מנשה, כאשר באו על מנשה ועמו ‘שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה’ (דהי”ב לג,יא).
תורת משה ציוותה על כל בני ישראל ‘ושננתם לבניך’. ולשבט הלוי נתייחד התפקיד ‘יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל’. התורה נקראה בפני כל העם אחת לשבע שנים. כך שידיעת התורה נפוצה בקרב העם.
עובדה היא שבעם שמלבד תקופות קצרות היה מפוצל לשתי ממלכות, ואחר כך נפוץ לכל קצווי תבל – היתה בכל תפוצותיו תורה אחת. אפילו לשומרונים שלא היו מחסידיו של עזרא הסופר, מחזיקים באותה תורה בשינויים קלים בלבד.
בברכה, ש”צ
השפעתו של סיפור המבול היווני, ניכרת במנהגם של יהודים דתיים, גברים ונשים, לכסות את ראשם, כפי שנצטוו דיאקליון ופירה בצאתם מהתיבה: ‘כסו את ראשיכם’! לזאת ייקרא: ‘יוונים אורתודוכסים’ :).
בברכה, שאציוס
לעומת זאת המנהג לברור בני אדם ע”י השלכת אבנים, לא נתקבל ביהדות הדתית…
בס”ד ט”ו בחשוון תש”פ
בסיפור המבול היווני, היין הוא מתנתו של דיוניסוס לאנושות, בעוד שבסיפור המבול מקבל נח מהיונה עלה זית, ומהיין הגיע נח לידי שכרות וביזיון, ללמדנו על הסכנה שבהפרזה בשתיית היין.
מעניין שאברהם המקבל את אורחיו בכבוד ומגיש להם סעודת מלכים, חמאה וחלב ובן בקר רך וטוב – לא מגיש להם יין אלא מים!
הזית יסמל לעתיד לבוא את ניצחון רוח ישראל על רוח יוון, ומשמנו ידליקו את הנר המבטא את ‘יתרון האור’!
בברכה, ש”צ
“…במאה ה-6 לפני הספירה. הרבה אחרי שנכתבה התורה” – א. לא ידוע מתי נכתבה התורה, לפי רמזי חז”ל, זה קרה בצורה ציבורית רק בימי עזרא (עד אז היה אולי עותק במקדש, שאף אחד לא ידע מה כתוב בו).
ב. אתה מניח באנכרוניזם מודרני, שכדי שסיפור ישפיע הוא חייב להיות כתוב בספר. אבל פעם ההיפך היה הנכון – סיפור שהשפיע, נכתב לבסוף בספר.
לעניין צאצאי למך, נראה שהסופר היבוסי השנון J עשה פה מצד אחד שימוש במוטיב מוכר על “שלושה בנים מהם יצאו עמי העולם” (אותו מוטיב שמופיע גם בסיפור שלושת בני נוח), אבל את רעיון של “אבות המקצועות” שמופיע בקטע על “יבל”, “יובל” ו”תובל” (שמות סאטיריים. הראשון בא מהמילה “ינבול” והשניים האחרים מהווים הטיות על הרעיון “להיות מובל”) הוא כנראה שאב דווקא ממתולוגיה מסופוטמית – כמו זו המופיעה בסיפור אנכי ונינמח…
בסיפור על אנכי ונינמח כתוב כי מבין בני האדם הראשונים שנוצרו, היו גם כמה שהיו פגומים בכוונה (מעשה ידי האלה נינמח) ולכל אדם פגום כזה מצא האל אנכי מקצוע הולם – כאשר “העיוורים והפיסחים” (נשמע לכם מוטיב יבוסי מוכר?) זכו להפוך למנגנים ומשוררים (מקצוע קיני-לויי מוכר) ולחרשי מתכת (עוד מקצוע קיני-קניזי אופייני, שהיה מקובל גם כמשהו שבו עסקו במקדשי המזה”ת הקדום)…
“בימי קדם, כשרק נבראו האלים והם נשאו להם לנשים את האלות, ילדו האלות אלים קטנים. האלים הקטנים עבדו קשה מאוד: הם חפרו תעלות לנהרות וערמו את העפר שהוציאו, בעוד האלים הגדולים מפקחים עליהם. העבודה היתה מפרכת והאלים הקטנים התלוננו ובכו על חייהם הקשים. אנכי, בורא האלים החכם, השוכן באפסו, מי התהום המתוקים, ישן שינה עמוקה על מיטתו, והאלים האשימו אותו במצוקתם. נמה, האם הקדמונית, יולדת האלים, הביאה לפני אנכי בנה את זעקת האלים: “בני, קום ממיטתך! האלים אשר יצרת עובדים בפרך. השתמש בכשרונותיך ובחוכמתך וברא תחליף לאלים, אשר יעבוד במקומם”! שמע אנכי בקול אמו נמה וקם ממיטתו. מייד ברא אלת רחם, הציבה לצידו, ובעודו רוקם תוכנית בליבו, ניגש אל נמה ואמר לה: “אמי , היצור שעליו חשבת אכן יקום ויהיה. נוכל להטיל עליו את כל מלאכת האלים. אספי מהטיט אשר מעל האפסו, תני לאלת הרחם ללוש אותו בשבילך, ואחר צרי ממנו דמות. האלה המיילדת נינמח תהיה בעזרך; היא ושבע עוזרותיה תעזורנה לך בשעת לידתך את היצור. כשייוולד, חרצי את גורלו להחליף את האלים בעבודתם הקשה! נינמח תסיר מן האלים את עמלם ותמסור אותו ליצור”! עשתה נמה כדבריו וילדה אדם, זכר ונקבה, כדי שיחליפו את האלים בעבודה הקשה. בתום המעשה זימן אנכי למשתה את אמו נמה, את נינמח, את שבע עוזרותיה, את אלת הרחם, את אן אל השמים ואת אנליל מלך האלים. במהלך המשתה היללו האלים את אנכי על חוכמת ליבו. אנכי ונינמח שתו בירה לשוכרה וליבם שמח. אמרה נינמח אל אנכי: “אני אקבע גורל לדמויות האדם, לטוב או לרע, ככל העולה על רוחי”. ענה לה אנכי: “אני אוכל להתמודד עם כל קביעה שלך ולתקן אותה”! לקחה נינמח מעט מן הטיט אשר מעל האפסו ובראה אדם אשר לא יכול היה לכופף את ידיו. מייד קבע אנכי את גורלו להיות עבד למלך, שישמור על אוצרות הארמון, אך לא יוכל לגנוב מהם בזכות מומו. נינמח ניגשה שוב לברוא אדם, ובראה מהטיט אדם עיוור. מייד קבע לו אנכי גורל של משורר ראשי למלך, אשר יושב ומנגן, ואינו צריך לראות. בפעם השלישית, בראה נינמח אדם, הפעם נכה בשתי רגליו. מייד הושיבו אנכי בבית המלאכה כחרש מתכת . שוב ניגשה נינמח לברוא אדם, ויצרה אדם אשר זרעו זב. מייד רחץ אותו אנכי במי קסם וריפא אותו. בפעם החמישית ניגשה נינמח למלאכתה, ויצרה אישה עקרה. מייד הושיבה אנכי בהרמון הנשים. שוב ניגשה נינמח למעשה הבריאה ויצרה יצור אשר אין לו סימני זכר ואף לא סימני נקבה, מייד הועידו אנכי לארמון, להיות סריס המלך”. (סיפור אנכי ונינמח על פי גרסת הספר “המיתולוגיה הבבלית” של אורי גבאי ותמר וייס; תשס”ג – 2003 עמודים: 33 – 34).
https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=98306008#36.467.6.default
כפי שבוודאי הזכרתי בעבר, הסופר היבוסי J מאוד לא חיבב את אותם צאצאי נוודים דרומיים מבני משפחת לוי (המוכרים גם כבני “חבר הקיני חתן משה”, ונושאים עד היום על כרומוזום Y שלהם את ההפלוגרופ *J1c3d) – אשר אבותיהם עלו מהמדבר עם עדריהם ועם האוהל המקודש שלהם (שבו נשאו את “האלוהים החדשים שלהם”) בימי דבורה, ואשר לימים הגיעו לירושלים בימי דוד (המה “העורים והפיסחים” אשר הובטח כי “לא יבואו אל הבית”); אח”כ גורשו לענתות בימי שלמה (שהעדיף למנות את צדוק היבוסי, “מצאצאי האפונים מלכי-צדק”, שנשא את ה-Y הפלוגרופ J2a4); אך לבסוף שבו לירושלים בימי יאשיהו – ולכן הוא המציא סיפור שנון אשר לעג למקצועות האופיניים להם, תוך שהוא משתמש במוטיבים שהיו מוכרים לו מספרות המזה”ת הקדום…
ובקיצור: האומן – מוסיקאים וחרשי ברזל – באו מ’ננמח’, ולכן אמר למך על בנו נח, העתיד להמציא את המחרשה: ‘זה ינחמנו…’.
בברכה, ש שמ שמש שמשו שמשון ל”ץ
לעודד הישראלי (היבוסי לשעבר?) – לפני כמה ימים קראתי בפיד הצעה של מישהו ששמו זרח מפרחוני, לפיה סיפורי המבול המיתולוגיים (מסופוטמיים, יווניים) הם בעצם פארודיה עתיקה על הסיפור המקורי של המבול, שבשלב מסוים התקבעה בתודעה של אנשי העת העתיקה עד שהיא הפכה לגרסת ברירת המחדל…
חחח… לגבי המבול, אני לא יודע לגבי הנטיות הסאטיריות של המסופוטמים והיוונים (בקושי אני מצליח להתחבר לראש של מי מאבותינו היבוסים), אבל אכן עלה בי החשד שגרסת המבול של J היא רק שימוש בסיפור המבול הקדום בתור פארודיה על פרשת המצור של סנחריב (הוא המבול) – או שמא חורבן ממלכת ישראל – שבמסגרתה “נוח” הצדיק הוא יחיזקיהו, “התיבה” היא ירושלם, ואילו “החיות” הן, ובכן, כל הפליטים היהודאים ו-או הישראלים (אבל, מצד שני, “חיות כבני אדם”? מי שמע על רעיון כה מופרך)… ;-)
תשמע, אתה לא מפסיק להפתיע! המבול של סנחריב…
אלא שקדמוך רבותינו הקדושים ז”ל דכל רז לא אניס להו, וסיפרו בתלמוד (סנהדרין צה:-צו.) על מפגש מאיים בין אלהים לסנחריב, במהלכו הלך סנחריב ו”אשכח דַפָּא מתֵיבותא דנֹחַ” (=מצא קרש מתיבת נח), נזכר במבול והתחייב בפני האלהים שהוא יקריב לו את שני בניו – מיד קמו בניו והרגוהו. וכל זה למדו רבותינו מהכתוב (מל”ב יט, לז) “וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית *נִסְרֹךְ* אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר בָּנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט” – ואין נִסְרֹךְ אלא נֶסֶר מהתיבה שנחה על הרי אררט…
אכן, חז”לינו היו בעלי דמיון פורה, ונטיה למשחקי מילים ואסוציאציות, שלפעמים הביאו אותם (די במקרה) די קרוב לתובנה אמיתית על הטקסט… אפילו היה איזה פרשן מסורתי, ששמו זרח מפרחוני, שטען כי המכונות במקדש שלמה נבנו על פי תבניתה של אותה “מרכבת אלים” שמתוארת גם ביחזקאל פרקים א’, י’ וגו’ (אבל אנחנו כבר יודעים שזה בעצם הפוך, והתאור של יחזקאל מבוסס על מראה המכונות)…
ואם כבר הזכרנו את המכונות במקדש, כדאי אולי לשים לב שגם המה מבוססות על תבנית של “מכונות” שהיו נפוצות דווקא בקרב גויי הים מקפריסין בשלהי הברונזה המאוחרת ותחילת תקופת הברזל – אך, מאידך, גם על המכונות שנמצאו בקפריסין יש דמויות של “כרובים” מהסוג שהיה מקובל במסופוטמיה ובשאר חלקי המזרח הקדום (מה שמוכיח שאכן היו השפעות הדדיות קדומות של מיני מיתולוגיות, ממזרח למערב וממערב למזרח)…
https://www.quora.com/How-do-you-explain-the-UFO-story-of-the-Book-of-Ezekiel-1-to-4-in-early-parts-If-there-were-aliens-who-came-down-to-us-back-2000-years-ago-and-if-God-was-one-of-them-would-that-interfere-with-your-beliefs/answer/Oded-Yaakobi
באשר להרי אררט – דווקא – עצם איזכורם בסיפור המבול אומר דרשני… הרי אילו היה מדובר בסיפור מבול שהוא גרסה של איזו מסורת כנענית מקומית קדומה, היינו מצפים שהתיבה תנוח על הר החרמון או על הרי מול-הלבנון; ואילו היה מדובר בגרסה של סיפור בבלי, אז הרי הזאגרוס היו מקום מועדף (וגם ליוונים לא חסרו הרים)… אבל “הרי אררט” מרמזים לאיזו גרסה חורית מהחלק המזרחי של טורקיה דווקא, על מקורות הפרת והחידקל (שם שכנה לה ממלכת “אוררטו” הקדומה, בסמוך לממלכת “בית-עדיני”) – היא כנראה ארץ מוצאם של אבות הארוונה היבוסי ואוריה החתי (ואשתו בת-תשוב/בת-שבע)…
ולבסוף יש גם לציין, שהחתים ושאר עמים שישבו בשטחי טורקיה, על המרחב שבין צפון מסופוטמיה ואסיה הקטנה, היו יכולים לשמש בתור “מתווכים” לא רעים בין התרבויות והמיתוסים של מסופוטמיה והמזרח הקרוב לבין התרבויות והמיתוסים של יוון; ואולי דווקא הם אלו שהחזיקו במסורות דומות לאלו של הייונים מחד והתנ”ך מאידך, ולאו דווקא הפניקים…
ובאשר לידידנו הסופר היבוסי J, הנה תזכורת:
https://no666.wordpress.com/2010/05/05/%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8-%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%9A-%D7%93%D7%95%D7%93-%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F/
אהבתי את “אבל אנחנו כבר יודעים שזה בעצם הפוך…” – יודעים, לא פחות!
ועל זה (לא) אמר החזון איש: “מה שאצלנו הוא ספק-ספיקא, אצלם הוא ודאי גמור”, ודוק.
“יודעים” – אלא אם כן יש לך איזה ספק, ולו קל שבקלים, לגבי האפשרות שאלוהים *לא באמת* מסתובב בשמיים עם איזה רכב אש עשוי נחושת עם סמל של כרובים במקום של רולס-רוייס… :-)
בס”ד ט”ז בחשון תש”פ
סגידתו של סנחריב ל’נסרוך’, עוררה לא רק את תמיהתם של חז”ל, אלא גם את תמיהתם של האשורולוגים, שכן ‘נסרוך’ אינו נמנה עם האלילים הידועים של הפנתיאון האשורי.
מבחינה לשונית מזכיר ‘נסרוך’ את ‘אריוך מלך אלסר’, שכבר עמד פרופ’ פינחס ארצי על מקורו החורי של שמו (דבריו צויינו ב’ויקיפדיה’, ערך ‘אריוך מלך אלסר’. ייתכן, איפוא, שגם ‘נסרוך’ היה אליל חורי, שסנחריב החליט לאמצו כאליל, בראותו שאלילי אשור הותיקים לא הצליחו להושיעו במלחמתו על ירושלים.
נראה שחז”ל הרגישו ש’נסרוך’ הוא אליל מיובא, והואיל ובני סנחריב נמלטו אל ממלכת ‘אוררטו’, שכנתה ויריבתה של אשור – ביקשו חז”ל את זיהויו של ‘נסרוך’ בפנתיאון של ארץ אררט (אגב, בויקיפדיה’, ערך ‘חורי’, צויין שאציליה של ממלכת ‘אוררטו’ היו ממוצא חורי).
בברכה, ש.צ. לוינחור
“אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלסָר” הוא אכן שם זר ומוזר (של מלך נכר שהאל ממנו סר) המופיע באותה רשימה חשודה, יחד עם בֶּלַע, בֶּרַע ובִּרְשַׁע… ואכן, גם נשמע הגיוני שהמקור לשם היה חורי (הן המקור שכתב את הסיפור היה מיודענו J, הסאטיריקן היבוסי שהיה כנראה ממוצא חורי-חיתי), אך מה שכנראה חשוב לא פחות הוא שהשם (ובעיקר התואר) “אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלסָר” מתחרז יפה עם “אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר”…
לגבי “נסרוך” – הייתי שוקל לחבר אותו דווקא עם “שְׂרוּג” (בנו של רעו ואביו של נחור). גם במקרה זה השם קשור לאותו אזור חורי בדרום טורקיה – ויש הקושרים אותו עם האתר של Sürüç הסמוך לחרן…
https://books.google.co.il/books?id=MV0Ji-0oefgC&pg=PT99&dq=serug+S%C3%BCr%C3%BCc+biblical&hl=iw&sa=X&ved=0ahUKEwiSk7S68PLlAhWKYlAKHU6nCi4Q6AEIMTAB#v=onepage&q=serug%20S%C3%BCr%C3%BCc%20biblical&f=false
ואולי ‘נסרך’ הוא מגלגוליו של אל הסער של ‘עיר הקודש’ החיתית ‘נרך’, בנה של אלת השמש ראשת הפנתיאון החיתי (ראו איתמר זינגר, החתים ותרבותם, עמ’ 146), שהתגלגל מהחיתים אל החורים ומהם לאשור?
בברכה, ש”צ
סמי נוודים, רועי צאן, מנגנים וחרשי מתכת. אצל השוסים הקינים מארצו של Yhw זה כנראה הלך ביחד… :-)
כמו שמצויר:
https://i.pinimg.com/originals/af/95/aa/af95aa7247132ddadc6290efedae71e1.jpg
ואגב, גם לסיפורי שמשון והאריה יש הן מקבילה יוונית (הרקולס) והן מקבילה מסופוטמית (גלגמש)…
https://i.pinimg.com/originals/a0/0a/03/a00a03f9be99003f991f1db73d3caac4.jpg
https://i.pinimg.com/originals/c8/10/c4/c810c4489347fc7ab6d4497da6bd4c21.jpg
ד”ש למוכר הסיכות, טוסברהינדי, שדרת האקליפטוסים ובריכות הדגים…
נדמה לי שמי שרוצה יכול לטעון כשיטה המסורתית בנקל להשפעה ישראלית על היוונים. שים לב שהדמיונות מופיעים בתקופת יאשיהו – אבל גם לאחר מה שהתיימר להיות הנס של חזקיהו. כלומר, מי שלא מקבל את אמינות המקרא אכן יכול לדבר על השפעה יוונית אבל מי שמקבל את אמינותו ועכשיו רואה דמיון כזה – אין לו מה להתרגש.. הוא יכול פשוט לסבור שהנס של חזקיהו פרסם את שם ישראל בקרב העמים וממילא סיפוריו נפוצו והשפיעו על המיתולוגיות של העמים. העובדה שיש דמיונות בתקופת יאישהו יכולה להיות ראיה לכתיבת ההיסטוריה הדויטרומוניסטית בתקופה הזו, אבל יכול להיות מוסבר גם על ידי השפעה ישראלית לאחר חזקיהו או אף הנצחון של אחאב שכנראה דובר על ידי כל המזרח בתקופה ההיא. והדברים ארוכים
אנוכי הכותב סובר שסיפור המבול המקראי וכל ראשית ספר בראשית הוא כעיין פולמוס או גירסה מגויירת פולמוסית מול המיתוס הבבלי והכלל מזרחי. ט.ל.ח.
“אנוכי הכותב” = קאסוטו?