במעגלי החיים – לוח העמים ומסעות אברהם

בחלק הקודם שטחתי באומר ובתמונה את החידוש שנגלה לי בדבר הדמיון מפתיע בין הגנאולוגיה של צאצאי שם וחם המופיעים ב”לוח העמים”, לבין הגיאוגרפיה של מסעי אברהם מאור כשדים לכנען, כאשר תחזינה עיניכם מישרים בתרשים המוקטן משמאל – לחצו ותראו ישועות. בשלהי הדברים שם הבטחתי להציג “את הקשר ההדוק למדי שיש בין הגיאוגרפיה הגנאולוגית שתוארה לעיל, לבין ההיסטוריוגרפיה האתנוגרפית (הבטחתי יוונית או לא הבטחתי?!:) של סיפורי הנישואים של האבות.” ולשם כך חזרתי והצגתי את התיאוריה המרתקת של האנתרופולוג אדמונד ליץ’ בדבר הקשר הלשוני והתרבותי בין יחסי גברים-נשים והקרבה המשפחתית ביניהם לבין… אוכל.

ועכשיו הגיע הזמן לחבר את כל הקשרים למסכת אחת, השוזרת יחד את סיפורי מסעות אברהם יחד עם סיפור יחסי הגברים והנשים המהווים את עיקרו של ספר בראשית – והכל מתוך עומק פשוטו של מקרא. חשוב להדגיש כבר כאן לטובת ההיסטוריונים בקהל, שאני לא מתכוון לטעון טיעונים היסטוריים-ריאליים על מוצאם של העמים או על זהותן של הדמויות המופיעות בספר בראשית – אלא רק ללכת בעקבי הצאן של סיפורי האבות הקדושים כפי שהם מופיעים בטקסט המקראי, תוך ניסיון להבין את הלך המחשבה של המחברים הקדומים שטוו את מארג הסיפורים הזה.
וכדי לא להשאיר אותכם במתח, אקיים את דברי הנביא “הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיע אֶתְכֶם” – והרי החדשות ועיקרן תחילה: כמעט כל סיפור על יחסי גבר-אשה בבראשית יוצר מפנה לטוב או לרע בעלילה – והטוב והרע נקבעים כמעט תמיד לפי קריטריון אחד פשוט: מניין הגיע הגבר או האשה.

מעגל הנישואים בספר בראשית: קרוב = טוב

כהקדמה, הנה התרשים המשלים לתרשים “מעגל העמים” מהפוסט הקודם, ובו מוצגים הנשים והגברים של ספר בראשית לפי מעגלי הקרבה ביניהם:

מעגלי הנישואים בספר בראשית

הטענה שלי היא שבגדול, ככל שמוצא הגבר או האשה בסיפור קרוב יותר, כך הסיכוי שיחסיהם יסתיימו בטוב גדול יותר – ולהיפך: ככל שהמרחק גדול יותר, יש סיכוי גדול יותר שהיחסים ביניהם יובילו לטרגדיה.

אברהם ושרה (אור-ארם-מצרים-כנען), נחור ומִלכה (ארם) – נישואי קרובים

שני הזוגות הראשונים בסיפורי האבות מופיעים בסוף פרק יא: “וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה”. אם נלך בעקבות חז”ל שהבינו כי יסכה = שרי (בהסתמך על דברי אברהם עצמו על שרה: “אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא”), הרי שהאחים אברם ונחור נשאו את האחיות שרי ומלכה, שהיו בנותיו של אחיהם הרן, כלומר – היו אחייניות שלהם. מן הסתם כולם גרו באותו בית\שכונה והנישואים האלו היו “נישואי קרובים” במובן הגיאוגרפי והגנאולוגי גם יחד. לא ייפלא איפוא שהיו אלו הנישואים המוצלחים ביותר (כמעט – חכו ליוסף!) בספר בראשית: אברהם ושרה נשארים יחד בטוב וברע במסע הארוך מאור כשדים, דרך ארם ומצרים ועד לכנען, לאורך יותר מ-60 שנה (לא נאמר מתי התחתנו, אבל כשאברם היה בן 75 הוא כבר היה נשוי לשרה בת ה- 65, שמתה בגיל 127); ונחור ומלכה משגשגים להפליא ב”עיר נחור”, היא חרן, כפי שמבשר המבשר לאברהם בסוף פרק כב: “וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ”.

פרעה (מצרים) ואבימלך (פלשת) – יחסים מסוכנים

סיפורי הנשים-אחיות

לפי לוח העמים, המצרים והפלשתים נמצאים באותו מעגל קרבה: “וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים… וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים“. המעגל הזה מהווה בתקופת האבות את המעגל הרחוק ביותר איתו יש להם מגע, והתוצאות הקשות לא מאחרות לבוא, בכל הקשור ליחסי הגברים והנשים לפחות: אברהם מגיע למצרים ושם הוא נמצא בסכנת מוות – “וְהָרְגוּ אֹתִי” – ונאלץ למסור את אשתו לפרעה. בהמשך קורה לו אותו הדבר עם אבימלך הפלשתי – וגם שם מדובר בסכנת מוות הקשורה לאשתו: “וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי” (השורש מו”ת והר”ג חוזרים שם 5 פעמים). בהמשך, אותו הדבר קורה גם ליצחק ולאשתו: “כִּי אָמַרְתִּי פֶּן אָמוּת עָלֶיהָ” – ובעבר כבר ערכתי השוואה מעניינת בין שלישיית הסיפורים התאומים הללו והקשר לז’אנר המערבון, ע”ש. לענייננו די אם נאמר כי כשאשה עבריה נתקלת בגבר מצרי\פלשתי – היא צפויה לנישואים כפויים ובעלה צפוי למוות.
ומה קורה כששגבר עברי נתקל באשה מצריה? ובכן, הבה ונראה.

הגר וישמעאל (מצרים), יוסף ואסנת (מצרים)

לאחר ששרי מתגלה כעקרה, היא נותנת לבעלה את שפחתה, הגר. המחבר מדגיש את מוצאה המצרי של הגר לא פחות מפעמיים ברצף: “וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר… וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ”. לאור האמור לעיל, ברור מה ההדגשה הזו באה לומר: טוב לא ייצא מהנישואים האלה. ואכן, הגר “עפה על עצמה” ומזלזלת בשרי, ותוך פסוקים ספורים היא מעונה על ידי שרי ובורחת מפניה. או-אז היא פוגשת במלאך שמבשר לה על לידת ישמעאל, ובין השאר הוא מתאר לה את אופיו העתידי: “וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ…” כלומר – אדם החי כפרא = חמור בר, במדבר. וזה לא נגמר כאן – שכן בפרק כ מדווח לנו מה עלה בגורלם של הגר וישמעאל:

וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק (=גילוי עריות?)… וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת (=צייד! ע”ע נמרוד לעיל ועשו להלן) וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

כאן הרמזים עבים וברורים – מרגע שאברם לקח לו פילגש מצרית, המצב הלך והידרדר: הפילגש הסתכסכה עם אשתו, ילדה בן בעל אופי פראי ומסוכן שעתיד להיות צייד (=לוקח נשים זרות) – ואז היא מחתנת אותו עם… אשה מצרית! רוצה לומר – ישמעאל בן אברהם הוא מצרי, לא עברי, ואי אפשר עוד לסמוך עליו. לא ייפלא, אם כן, שבאחת משתי הגרסאות לסיפור מכירת יוסף נאמר: “וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה“!

ואם כבר הגענו ליוסף, כאן המקום להודות שהוא החריג הבולט של ספר בראשית – לא די בזאת שהוא יורד למצרים, אלא שהוא נושא גם אשה מצריה – ולמרות זאת הכל נגמר בטוב! אשתו יולדת לו שני בנים, אפרים ומנשה, ושניהם מהווים חלק אינטגרלי מבני ישראל, שהיה בעצם סבא שלהם. ההסבר היחיד שמצאתי לכך הוא, שכל הסאגה של יוסף במצרים חורגת לגמרי מרוחו של ספר בראשית, בהיבטים רבים ושונים – וכפי שציטטתי את פרופ’ משה וינפלד בפוסט קודם אודות יוסף הצדיק נגד וולהאוזן הרשע:

רקעם הדתי-רעיוני של סיפורי יוסף שונה מזה של סיפורי האבות שקדמו להם. יסודות רבים המאפיינים את מסורת האבות – חוויות דתיות והתגלויות, ייסוד מקומות קדושים ופגישות עם מלאכים – נעדרים כליל בסיפורי יוסף… בהשוואה לסיפורים הקודמים, נושאים סיפורי יוסף אופי חילוני וארצי יותר. הכוח המניע את גלגלי המאורעות הוא על טהרת המניעים האנושיים, ולכאורה – ללא התערבות האל.

כנען (חת, האמורי, החִוי) לעומת ארם – מחלוקת בין האבות והאמהות

כעת אנו מתקרבים למעגל הפנימי יותר מבחינת האבות, והוא המעגל הכנעני. לוח העמים מתאר את תולדות כנען כך: “וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת. וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי. וְאֶת הַחִוִּי…” ואכן, מעבר לאיזכורים החוזרים ונשנים של כנען, גם שלושת החבר’ה המודגשים (חת, האמורי והחִוי) מככבים בהמשך ספר בראשית: אברהם בקשר הדוק עם ממרא האמורי ובהמשך הוא נושא ונותן עם בני חת על קבורת אשתו, עשו נושא נשים מבנות חת, ודינה בת יעקב נחטפת על ידי שכם בן חמור החִוי. אלא שכאן יש טוויסט מעניין: מסתבר שיש מחלוקת בין האבות והאמהות לגבי היחס לכנענים.

אברהם, כנען וארם – שכן קרוב או אח רחוק?

מלכיצדק (שם?) מברך את אברם העברי

כבר בפרק יד אנחנו מגלים שאברם העברי גר בקרב האמורי, ויש לו שם אפילו שלושה בעלי ברית: “וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם”. בהמשך, הוא מתברך על ידי מלכיצדק, שהיה כהן כנעני (או עברי?) לאל עליון, ובהמשך של ההמשך, במהלך המשא ומתן מול בני חת, מתברר שהם מתייחסים אליו כ”אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים”, לא פחות!
אך פרק אחד לאחר מכן מתגלה לפתע הקונפליקט בו נמצא אברהם, כשהדברים מגיעים לנישואי בנו יצחק: האם להעדיף את “בְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ”, השכן הקרוב גיאוגרפית אם כי הרחוק גנאולוגית – או שמא יש להעדיף את בנות ארם, שהן בבחינת “אח רחוק”?
אברהם, כך מתברר, מכריע בסופו של דבר לטובת… הכנעני! שהרי כאשר העבד שואל אותו מה לעשות אם האשה המיועדת לא תסכים לעשות רילוקיישן לכנען, אברהם עונה חד משמעית שלא יעז להשיב את בנו שמה, כלומר – הוא מעדיף שיצחק יישא אשה כנענית!

יצחק ורבקה, יעקב ועשו

רבקה, לעומת זאת, חולקת על אברהם חמיה בכל תוקף. לאחר שעשו נושא “אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי“, רבקה מציבה ליצחק אולטימטום פולני מרומז:

קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת! אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ – לָמָּה לִּי חַיִּים?!

ויצחק, כמו כל גבר חפץ חיים, ממהר לקרוא ליעקב ומצווה אותו בתוקף: “לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן! קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ”. ועל זה נאמר – איפה היית עד עכשיו?!… (האמור כאן מניח “דילוג” בין מקורות J ו- P, מסוף פרק כו אל סוף פרק כז, ודוק).
ואכן, מתברר שחששה של רבקה היה מוצדק – עשו הצייד, שלקח נשים זרות מבנות כנען ולא מה”משפוחע”, היה מוכן להרוג את אחיו בשל כמה ברכות ערטילאיות; ואילו יעקב התם, הילד של אמא שנשא אשה כשרה “פון אונזערען”, נרתע מלשפוך דם עד כדי כך שגם כאשר בתו דינה נחטפה ונאנסה על ידי כנעני, הוא פחד לעשות משהו בנדון!
ואכן, סיפור דינה בא לבסס ולאשש את היחס השלילי שהתעצם במהלך הדורות כלפי כנען: נראה די ברור שהצדק עם החוקרים שטענו כי הסיפור המקורי היה סיפור חיובי על נישואי דינה לשכם החוי, אולי כזה שהסביר בדיעבד את מרכזיותה של שכם בעיני עם ישראל הקדום; אלא שלסיפור נוסף רובד כהני שכלל את סיפור האונס והחטיפה, יחד עם סיפור הנקמה האכזרי – ובכך “מיסגר” את הסיפור כולו כאזהרה כלפי נישואי תערובת שכאלה. עם זאת יש לזכור שב”ברכת” יעקב לשמעון ולוי הוא מגנה בתוקף את מעשיהם, וכדברי דוד פרנקל במאמר שלונקק לעיל:

משמעות הדבר היא כי העורך/מספר אישר את הלגיטימיות היסודית של נישואים בין שכם וביןִ דינה, ושל המיזוג הרחב יותר בין שתי האוכלוסיות, על אף זהותם החווית/כנענית של אנשי שכם.

יהודה, בת שוע ותמר

בפרק לח, רגע לפני הדרמה הגדולה של יוסף במצרים, מסופר לנו על נישואי יהודה עם “בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ”. מכיון שאנחנו כבר אחרי סיפור עשו ונשותיו, ברור לנו שנישואים עם כנענית הם לא מתכון מומלץ לשלום בית – ואכן, יהודה שוכל את שני בניו הראשונים מבת שוע. והנה מתברר כי לבנו הבכור הוא לקח כבר אשה בשם תמר – ואם נלך בעקבות האינטואיציה של חז”ל שקבעו כי היא היתה “בתו של שֵם”, נראה כי גם הם הבינו שתמר לא היתה כנענית אלא עברית, ולכן מהנישואים איתה נולד לבסוף פרץ, מראשי שבט יהודה ממנו ייצא לבסוף דוד המלך.

ישמעאל ועשו – סוף רע, הכל רע

לאחר שראינו את המחלוקת באשר ליחס אל המעגל הכנעני לעומת זה הארמי, נחזור לרגע אל המעגל המרוחק יותר, הלא הוא המעגל המצרי. כזכור, ישמעאל נשא אשה מארץ מצרים והפך לרֹבֶה קַשָּׁת= צייד. והנה בהמשך מתגלה כי עשו, גם הוא כזכור “אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה”, מתחתן עם לא אחרת מאשר בתו של ישמעאל:

וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו. וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה.

ושוב, חז”ל כבר הרגישו בזרותם של הנישואים האלה ודרשו “לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו”, ולא נתקררה דעתם עד שדרשו את הביטוי המיותר לכאורה “על נשיו” כך: “אילו הוציא את הראשונות יפה אתה אומר, אלא כתיב ‘על נשיו’ – הוסיף רשעה על רשעתו”, ויש דפוסים שגרסו “הוסיף מרשעת על מרשעיותיו”…
במילים אחרות, עשו רואה שאביו (=אמו, למעשה) שונאת את בנות כנען, מהמעגל הקרוב יחסית – אז הוא מנסה להיות ילד טוב ו… לוקח אשה מצרית, מהמעגל הרחוק והמסוכן… ועל זה מן הסתם הגיבה רבקה בווצאפ המשפחתי:

על ציידים ונשים

עשו הצייד

כבר הארכתי יותר ממה שהתכוונתי, לכן אכתוב בקצרה – עשו וישמעאל היו, כאמור, ציידים. בסוף הפוסט הקודם הזכרתי בקצרה את מה שהוכחתי באותות ובמופתים אנתרופולוגיים (בפוסט קודם-קודם), כי צייד = מי שנושא נשים זרות (חיות פרא), מחוץ למעגל המשפחתי הקרוב והבטוח (בהמות בית). נישואי עשו עם בת ישמעאל, איפוא, הם נישואי ציידים ומכאן הסכנה הגלומה בהם. כלומר, כשהמספר מדווח לנו בלקוניות על הנישואים האלה, הוא בעצם אומר לנו: בהתחלה ישמעאל הודח מהמשפחה העברית, כיוון שנשא אשה מצרית – ועכשיו גם עשו מודח ממנה, מאותה סיבה. במילים אחרות, עברי טוב הוא מי שמגדל צאן = נושא אשה מהמעגל המשפחתי, ולא צייד = נושא אשה זרה!

נמרוד ויסכה – השערה פרועה

וכיוון שהזכרנו את הציידים, אלכה ואשובה אל אישי הראשון, הלא הוא נמרוד, שהיה גם הצייד הראשון. בראש הפוסט (בתקווה שאתם עוד זוכרים אותו:) הסכמתי בעל כורחי להצעת חז”ל לפיה יסכה = שרי, שאמנם מסתדרת היטב עם ההקשר כולו – אבל במוחי הקודח ניקר תמיד הספק, שהרי מה “כאב” למחבר לנקוב בשמה של שרי המופיע בתחילת הפסוק: שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה“?!
אבל הבה נקרא את סוף הפסוק הקודם: “וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים. וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים. שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם…”
כלומר – הרן מת, ואז אברם ונחור לוקחים את בנותיו לנשים. לכאורה אין קשר בין האירועים, אבל אם נזרום עם מדרש חז”ל ידוע אחר, ולפיו נמרוד הרשע ביקש להרוג את אברם והוא זה שלבסוף הרג את הרן – ניתן אולי להציע פתרון אחר, אפל הרבה יותר, ולפיו יסכה נאנסה \ נחטפה \ נהרגה על ידי נמרוד.

כזכור, נמרוד היה בנו של כוש + היה צייד:

וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה’ עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה’.

 הנתונים האלה שמים אותו ב’קבוצת הסיכון’ החמורה ביותר: הוא גם שייך למעגל הרחוק ביותר, והוא גם עוסק בציד = לקיחת נשים שאינן ממשפחתו. האם ייתכן שיסכה מוזכרת בחטף בפסוק, כדי לרמוז לנו שמשהו קרה לה – ואולי בשל כך נמלטו תרח ומשפחתו מאור כשדים לארץ כנען?…

שירו של שכם לדינה שירם של “האמהות והאבות”

במקור הופיע כאן שיר יווני עוצמתי בז’אנר “האשה הרעה\מטורפת” המרמז בבירור על חטיפת\אונס נשים בכלל, ומעשה שכם ודינה בפרט. אבל בינתיים כתבתי את הפוסט הבא העוסק באונס דינה, והשיר הועבר אחר כבוד לשם. במקומו החלטתי לעשות מחווה ללהקת “האמהות והאבות” (The Mamas and the Papas) על שמם נקרא הפוסט – ראו ב- url.
ואיזו מחווה גדולה יותר יכולה להיות מאשר ניתוח מדרשי של השיר היחיד שלהם שאני מכיר, הלא הוא…

חלומות קליפורניה – California Dreamin’

תרגום ללשון בני עבר

סודות השיר הרומז כולו למסעות האבות (בעיקר יעקב) ונישואי האמהות

א “למסע” – כותרת לכל סיפורי האבות, כאמור בפוסט הזה ובקודמו.
ב “חורפי” – ירמוז לימי האבות כדברי איוב (כט, ד) “כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי” ואמרו ז”ל “איוב בימי אברהם היה” (ב”ב טו.), ויש שאמרו שבימי יעקב היה, “דאמר ר’ אבא בר כהנא דינה אשת איוב” (בר”ר נז) – וכן ירמוז לדברי יעקב “…וְקֶרַח בַּלָּיְלָה”.
ג “בעיר המלאכים” (Los Angeles) – ירמוז למפגש יעקב עם המלאכים, בו הוא נזכר עת קפא מקור בשמרו על צאן לבן.
ד “חלומות” – כל סיפורי יעקב אינם אלא חלומות ומלאכים, שנאמר  “וַיַּחֲלֹם… וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים” וכן “וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים בַּחֲלוֹם יַעֲקֹב…”
ה “קליפורניה” – מקור השם בממלכתה הרחוקה של קלפיה, שהורכבה מנשים בלבד – רמז לארם נהריים ו-4 נשות יעקב. ואיתא בספה”ק דקליפורני”ה בגימטריא  492 (עם הכולל), כגימטריה של “וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן” החוזר 6 (!) פעמים בסיפור יעקב ונשיו, וכן בגימטריה “וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי“, וכן בגימטריה “וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל” שכולם כתובים ביעקב.
ו “עצרתי בכנסיה” – “וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם.. וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה’ הַנִּרְאֶה אֵלָיו”, “וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם… אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים” ועוד.
ז “מתפלל” – “עַד מְקוֹם שְׁכֶם” פירש”י: להתפלל על בני יעקב כשיבאו להלחם בשכם, ועוד.
ח “לולא אמרתי לה, יכולתי לעזוב היום” – ירמוז לרחל, שנשבע שיעבוד עבורה שבע שנים במקום ימים אחדים…