הפסוקים הראשונים של פרשת תזריע עוסקים בדיני היולדת – למעט חריג אחד, והוא פסוק ג:

(ב) …אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא.
(ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.
(ד) וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה…

ראשית, הפסוק לא עוסק באשה אלא ביילוד הטרי; ושנית, הפועל “יִמּוֹל” הוא היחיד שמופיע בלשון זכר ולא בלשון נקבה!
הפירוש המקובל הוא כי “דין זה הובא אגב אסוציאציה, ללא קשר ענייני לכאן. משהוזכרו שבעת ימי הטומאה של היולדת, נקשר אליהם היום השמיני על סמך הזיקה הספרותית בין המספרים שבעה ושמונה” _{(עולם התנ”ך, עמ’ 84)}.
א-ב-ל, עיון בתרגומים מגלה משהו הרבה יותר מעניין.

חידושו של תרגום השבעים

כל התרגומים לאנגלית, בעקבות הוולגטה הלטינית (כנראה), מתרגמים shall be circumcised – כלומר “יִמּוֹל” הוא סביל = זה יקרה מעצמו איכשהו (כמו “וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל“). לתרגום-פירוש זה מתאים גם תרגום אונקלוס (במהדורות הכתר + התאג’) שמתרגם “יִתְגְּזַר” – עם זאת, יש מהדורות בהן מתורגם “יִגְזַר” = הוא יָמוּל (זכר סתמי – צריך לזכור שהניקוד הוא המצאה מאוחרת מאוד יחסית), מה שמעורר כמובן את השאלה – למי הכוונה?

וכאן אין מנוס מלפנות לזקן התרגומים, הלא הוא תרגום השבעים, שמתרגם περιτεμεί. זהו פועל אקטיבי (=יפעל, לא יתפעל, ולכן אי אפשר לפרשו כ”יִמּוֹל”), שיכול להיות גם זכר (הוא יָמוּל) וגם נקבה (היא תָמוּל). אלא שהמתרגמים של תה”ש לאנגלית תרגמו כולם “she shall circumcise”  = היא תמול! לפי תרגום-פירוש זה, נפתרים שני הקשיים לעיל בחדא מחתא: כחלק בלתי נפרד מדיני היולדת המתוארים באופן כרונולוגי, יש דין שמוטל על היולדת והוא למול את בנה – לכן ברור המיקום של פסוק ג במסגרת דיני היולדת, וכמובן שאין חריגה מלשון הנקבה בפסוקים אלה, כי הנוסח צ”ל תמול (ובניקוד: תָמוּל).

המסורת היהודית (והנוצרית?)

כמובן שהפירוש הזה עומד בניגוד למסורת היהודית, לפיה “כל מצוות הבן על האב, אנשים חייבין ונשים פטורות… וכל מצות עשה שהזמן גרמה, אנשים חייבין ונשים פטורות” (משנה קידושין א, ז) – ומה שמעניין הוא שמצוות מילה עונה בדיוק על שני הקריטריונים האלו: היא מצוות הבן על האב + היא מצוות עשה שהזמן גרמה. אמנם התורה עצמה מספרת שציפורה אשת משה מלה את בנה, אבל כבר פירשו חז”ל שזה היה תפקידו של משה, אלא שהוא התרשל בו – ולכן נאלצה ציפורה לאזור כגבר חלציה ולמול בעצמה – ואכן, את שאר המילות במקרא מבצע הגבר (אברהם, ישמעאל, שכם וחמור, יהושע).
וכאן איתי מקום להעיר, שכיוון שנזכרתי שאותו האיש נימול ביום השמיני (=הוא-הוא ה- 1 לינואר למניינם!), עיינתי בשעה שאינה יום ואינה לילה באוו”ן גיליו”ן, בספר לוקאס שר”י, ונראה שגם לפי הנוצרים הראשונים המצווה הזו לא היתה מוטלת על האם. וכך כתוב שם בשני אירועים שונים – הראשון מילת יוחנן בן אלישבע (יוחנן המטביל), והשני מילת ישוע בן מרים (למען הסר ספק, בדקתי גם במקור היווני, והם-הם הדברים):

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי וַיָּבֹאוּ לָמוּל אֶת הַיָּלֶד (א, 59)
וַיְהִי בִּמְלֹאת לַנַּעַר שְׁמֹנָה יָמִים וַיִּמּוֹל (ב, 21)

בשני הסיפורים לנשים יש תפקיד קריטי ומרכזי, ואם היה אפילו הד של מסורת רחוקה על מילה בידי האמא (כמו סיפור ציפורה), נראה שהמחבר לא היה נמנע מלהביא אותה – ולמרות זאת הוא נוקט בלשון ברורה ולפיה לא האם היא זו שמלה את הילד.

האם נשים חייבות בעשר הדברות?

כל האמור לעיל עלה בראשי היום, בעקבות שאלת-תם שנשאלה בפייסבוק וזו לשונה (בדילוג על ציטוטי הפסוקים):

בתנ”ך ישנו ציווי לזכור את יום השבת ולקדשו ואז פירוט מי צריך לשמור את השבת… יש פירוט של כל בני הבית וכל מי שתחת חסותו של האדם ומי לא מוזכרת? האישה/אמא. מדוע?

מבין כל עשרות התגובות ותתי-התגובות, מסתבר שנתעלמה מהמגיבים הלכה, או יותר נכון פסוק מפורש ב… עשר הדברות עצמן! וכך כתוב בשני הנוסחים שבתורה (שמות כ + דברים ה):

(וְ)לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ…

ומה עם “אִישׁ רֵעוּתֵךְ”?… אלא ודאי שכמו שהדיבר העשירי פונה אך ורק לגבר, כך גם הדיבר הרביעי פונה אך ורק לגבר.
ומה דין האשה? מן הסתם, היא גם חייבת בשמירת השבת, שהרי דווקא חוסר האיזכור שלה בפסוק מראה שהיא לא נחשבת חלק מ”קניינו” של הגבר, כמו הבן, הבת, העבד האמה והבהמה (לגבי הגֵר – יש לעיין) – אחרת היה מתבקש שייכתב “אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ…” (השוו בר’ ח, טז: אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ). יתרה מכך, גם לגבי הדיבר של “לא תחמוד” (שקשור לדיבר “לא תנאף”), נוכל ללמוד סתום מן המפורש בחוקי תורת כהנים (וי’ כ, י): “מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת“, ומכאן שלפחות לפי המחבר הכהני*, הלכה למעשה האשה חייבת כמו הגבר באיסור ניאוף.
_{* כידוע, המקור הכהני מקפיד להדגיש שהאשה חייבת בכמה וכמה מצוות כמו האיש, על ידי הביטוי החוזר “אִישׁ אוֹ אִשָּׁה”, ולא כאן המקום להאריך.}

האם הנשים היו בכלל במעמד הר סיני?!

ד”ר ג’ודית פלסקו על רקע ספרה

בשנת 1990 פרסמה ד”ר ג’ודית פלסקו – שמוגדרת בוויקיפדיה כ “feminist theologian” – ספר פורץ דרך שכותרתו Standing Again at Sinai: Judaism from a Feminist Perspective (התוודעתי לספר בעקבות מאמרה של חוקרת פמיניסטית אחרת, פרופ’ עתליה ברנר, שלמרבה המזל תורגם לעברית וזמין כאן).
בין השאר, פלסקו העירה על תופעה שחמקה מעיניהם של כל מפרשי המקרא (אולי חוץ מ… חז”ל! ראו בהמשך), בשמות פרק יט. בפרק זה מסופר על ההכנות של העם למעמד הר סיני, כאשר “העם” מופיע בו לא פחות מ- 16 פעמים, כנמען העיקרי של האירוע. עם זאת, פסוק אחד נחבא אל הכלים, חושף בפנינו את האמת המטרידה:

(טו) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה.

מכאן נובע בפשטות, שהעם אינו כולל נשים! ובמילותיה של פלסקו (עמ’ 25, בתרגום שלי):

בדיוק ברגע בו העם היהודי עומד ברעדה, ממתין לירידת ה’ על ההר, משה פונה לקהל היעד כאל גברים בלבד… ברגע המרכזי של ההיסטוריה היהודית, הנשים הן בלתי-נראות.

אמנם, כמה חוקרים כבר העירו שאם נשווה את הציווי של ה’ למשה לעומת הציווי של משה לעם, נגלה שסוף פסוק טו הוא לכאורה תוספת (מאוחרת?):

בכל מקרה, לענייננו די אם נאמר כי המחבר\עורך שהוסיף את המשפט הזה בוודאי לא חידש רעיון שלא שערום אבותיו, אלא רק פירש את כוונת הכתוב שלפניו, מתוך הבנה ברורה שכלל הפרק נאמר לגברים בלבד.

פלסקו העירה (שם, עמ’ 27), שדווקא פסוק ג בפרקנו שימש את חז”ל לחייב את הנשים במצוות, שכן כך דרשו בשמ”ר כח, ב: “כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב – אלו הנשים, אמר לו: אמור להם ראשי דברים שהם יכולות לשמוע. וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל – אלו האנשים. אמר לו: אמור להם דקדוקי דברים שהם יכולין לשמוע” (בהמשך מציע המדרש נימוק “פמיניסטי” יותר: “דבר אחר: למה לנשים תחילה? שהן מזדרזות במצוות”!) – אולי חז”ל שמו לב בעצמם שתיאור מעמד הר סיני מדיר למעשה את הנשים, וחשו צורך להוסיף אותן לסיפור?…

נשים – עם בפני עצמן הן?

כפי שהעיר דרור בתגובה יש מקומות נוספים במקרא מהם משתמע ש”עם” אינו כולל נשים:

…וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם (בר’ יד, טז)
עַמִּי נֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ… (יש’ ג, יב)
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל כׇּל הָעָם וְאֶל כׇּל הַנָּשִׁים… (יר’ מד, כד)

ואכן, ידועה הסברה ששם רב יוסף בפי עולא (שבת סב.) ולפיה “נשים עם בפני עצמן הן“, אם כי האמירה הוצאה מהקשרה, כי “עם” שם משמעו גילדת בעלי מקצוע (ראו את הסברו הקולע של שטיינזלץ שם: “ההבדל בין מנהגי נשים וגברים גדול מן ההבדל שבין בעלי מקצועות שונים”) – מה שלא מנע מחוקרת פמיניסטית אחרת לקרוא לספרה “בפני עצמן” על שם האמירה הנ”ל:)

מצד שני, ישנם שני מקומות בהם נעשה מעין תיקון למעמד הר סיני השוביניסטי, על ידי קריאת התורה לנגד כל העם, כולל הנשים:

הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים… וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת (דב’ לא, יב)
וַיִּקְרָא בוֹ… נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאׇזְנֵי כׇל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה (נח’ ח, ג)

הרי מפורש לפנינו שקראו את התורה לכל העם = אנשים ונשים כאחד!

הלכה למעשה

אחרי הודיענו אלהים את כל זאת, נשאר רק לברר – האמנם יעלה על הדעת שנשים אינן חייבות בעשר הדברות?! כמו שהראיתי קודם, לגבי איסור ניאוף מפורש בספר ויקרא שכן, וגם לגבי איסור עבודה זרה מפורש הן בויקרא (כ, כז – לגבי אוב וידעוני) והן בדברים (יז, ב; כט, יז) שכן – ונראה שבגדול, כל האמור בעשר הדברות – נשים חייבות בו.

אז כמו ששאלו את סטאלין, אם הכל כל כך טוב – למה כל כך רע?

והתשובה לדעתי נעוצה בהבנה קצת שונה מהמקובל בעולם הדתי למהותן של עשר הדברות. במקום לראות בהן מעין “שולחן ערוך” שנועד לפרט לא\נשים את חיוביהם\ן, הרי שיותר סביר לראות בהן מעין חוקה שנועדה להסדיר את הברית בין ה’ ובין עמו. בדיוק כמו שמלך בעולם העתיק שכרת ברית עם וסל, עשה זאת עם גברים בלבד (=המלך הווסל + שריו ועבדיו) כך גם ה’ במעמד הר סיני – לפחות בעיני מחבר הפרקים האלו. במילים אחרות, ברית סיני נכרתה בין ה’ וגברי ישראל (בתיווכו של משה) – כשהנשים כלל לא היו צד בעניין. ברור שהלכה למעשה הברית חלה גם עליהן והן מחוייבות בכל הנגזר ממנה – אבל לא הן חתומות על ההתחייבות.

נ”ב – למי מיועד ה”שולחן ערוך”?

כיוון שהזכרתי לעיל את השו”ע, לא אמנע מלהעיר שאותה תופעה בדיוק קיימת גם שם, כלומר – ספר ההלכה המרכזי ביותר בעם ישראל ממוען לגברים בלבד. שימו לב לפתיחה הידועה שלו:

יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר.

לשון הזכר הברורה, לצד העובדה שהאשה פטורה מתפילת שחרית (ובכלל), מעידים שהספר נפתח בפנייה לגברים, ולא לנשים. יתרה מכך, אפילו מצווה נשית בעליל כמו הדלקת נרות, מנוסחת כך (סימן רסג):

א. יהא זהיר לעשות נר יפה, ויש מכוונים לעשות שתי פתילות אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור.
ב. אחד האנשים ואחד הנשים, חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת…
ג. הנשים מוזהרות בו יותר, מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית. אם אין ידו משגת…
ד. לא יקדים למהר להדליקו בעוד היום גדול…
ה. כשידליק יברך ברוך אתה ה’…

שימו לב ל”דווקאיות” של הניסוחים הזכריים האלו – במקום לכתוב בפשטות “נשים חייבות בהדלקת נר שבת”, המחבר פותח בכלל באזהרה לגבר לעשות נר יפה (!), תוך איזכור “זכור\שמור” מעשר הדברות (שנועדו לגברים, כזכור). אחר כך הוא נזכר בנשים, אבל מתפתל בניסוח בלשון סביל: “חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת” (אולי בידי שמיים?!) רק בסעיף ג הוא מגיע לדין המוכר לכל יהודי, אבל גם אז הוא טורח לנמק אותו בנימוק תועלתני, ומייד ממשיך בלשון זכר, למען הסר ספק, תוך יצירת רושם כללי לפיו רק גברים מדליקים נרות.

נמצאנו למדים, אם כן, שכל התשתית החוקית והמשפטית של עם ישראל מבוססת על הנחה של נמענים גבריים בלבד. ואין מנוס, אם כן, מרפורמה משפטית…:)