מי שעוקב אחרי סדר לימוד התנ”ך של 929 יגלה שבצירוף מקרים מעניין, אנחנו נמצאים השבוע בפרקים האחרונים של ספר מלכים ב, העוסקים בחורבן ירושלים – כאשר ביום ירושלים עצמו (חמישי) נלמד את ישעיהו פרק א, שגם הוא עוסק ב(כמעט)חורבן ירושלים, בימי חזקיהו. והנה במל”ב כב קראנו על נבואת חולדה ליאשיהו, ששיאה הוא הפסוק האחרון של הפרק:

(כ) לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה…

כבר חז”ל התקשו בפירוש הנבואה, שהרי פרק אחד לאחר מכן מסופר לנו שיאשיהו נהרג בדמי ימיו על ידי פרעה נכה – ואיך ייתכן שחולדה ניבאה לו שימות בשלום?! ותירצו מה שתירצו. האברבנאל הציע לדייק בדברי חולדה שלא הבטיחה שימות בשלום, אלא שייאסף לקברו בשלום – מה שאכן קרה! וב’דעת מקרא’ הוסיפו שיאשיהו היה אחרון מלכי יהודה שזכה להיקבר בירושלים, ולא התקיימה בו הקללה “יולך ה’ אותך ואת מלכך…” (ראו כאן). גם המְחַקרים לא טמנו ידם בצלחת, ויש שהציעו שאכן פסוקים יח-כ היו נבואתה המקורית של חולדה – שהתבררה אחר כך כנבואת שווא – אלא שמחבר מל”ב שחי לאחר החורבן, טרח והוסיף לפניה את פס’ טו-יז שעוסקים רק בחורבן ירושלים, והם “התבררו” כנבואת אמת.

בְּשָׁלוֹם >> בִּירוּשָׁלִַם!

אבל כל אלו לא זכו כנראה לקרוא את תרגום השבעים בהקספלה של אוריגנס – או לפחות לעיין בביבליה הבראיקה (BHS) המציינת לשם – שכן על פי אותה גרסה של תרגום השבעים, זו היתה נבואת חולדה:

גרסת ההקספלה (למעלה – ב- BHS, למטה – במהדורה סרוקה שמצאתי

(כ) לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בִּירוּשָׁלִַם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ…

והנה במחי קולמוס נפתרה כל הבעיה: חולדה לא ניבאה לו שייאסף בשלום, אלא בירושלים – וזה בדיוק מה שכתוב בפרק כג: “וַיְבִאֻהוּ יְרוּשָׁלַ‍ִם וַיִּקְבְּרֻהוּ בִּקְבֻרָתוֹ”!

בשנים האחרונות אני טורח ומעלה עלי קובץ Word את כל הערות הנוסח שב- BHS ובספרים אחרים, וכך יכולתי לחפש ולבדוק האם החילוף הזה (בְּשָׁלוֹם >> בִּירוּשָׁלִַם) הוא סביר או שזו ‘הברקה’ של התרגום – והנה מסתבר שיש עוד שלושה מקומות נוספים שבהם הוצע חילוף כזה בדיוק!

ירמיהו לד ה (בְּשָׁלוֹם >> בִּירוּשָׁלִַם)

נתחיל בפסוק שתוכנו דומה מאוד למל”ב כג לעיל – נבואת ירמיהו לצדקיהו:

(ד) אַךְ שְׁמַע דְּבַר ה’ צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה כֹּה אָמַר ה’ עָלֶיךָ לֹא תָמוּת בֶּחָרֶב.
(ה) בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ וְהוֹי אָדוֹן יִסְפְּדוּ לָךְ כִּי דָבָר אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם ה’.
(ו) וַיְדַבֵּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּירוּשָׁלָ‍ִם.

גם כאן התקשו חז”ל כיצד ניבא ירמיהו שצדקיהו ימות בשלום, כאשר בפרק נב להלן (ובמקבילה במל”ב כה) מסופר שנבוכדנצר שחט את בניו לעיניו, עיוור אותו והוא מת בכלא בבבל! ותירצו מה שתירצו, כדרכם.
והנה הציעו חכמי הנוסח, שאולי גם כאן יש לקרוא בִּירוּשָׁלִַם תָּמוּת – ומעין ראיה לדבר המילה “בִּירוּשָׁלָ‍ִם” בסוף פסוק ו שנראית כמיותרת. אמנם הנבואה הזו לא התקיימה גם היא, אבל גם כאן הציעו המְחַקרים ששתי נבואות בדבר – האחת בפס’ ב-ג בהם מנבא ירמיהו רעה על ירושלים ועל צדקיהו (“וּבְיָדוֹ תִּנָּתֵן וְעֵינֶיךָ אֶת עֵינֵי מֶלֶךְ בָּבֶל תִּרְאֶינָה…” – רמז ברור ל”וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר”), והשנייה בפס’ ד-ה – בדיוק כמו בנבואת חולדה!

זכריה יב ו (בִּירוּשָׁלִַם >> בְּשָׁלוֹם)

בפרק יב מנבא זכריה על מצור עתידי על ירושלים, שבמהלכו יושמדו הגויים הצרים עליה. בין השאר אומר זכריה:

בַּיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת אַלֻּפֵי יְהוּדָה כְּכִיּוֹר אֵשׁ בְּעֵצִים וּכְלַפִּיד אֵשׁ בְּעָמִיר וְאָכְלוּ עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאול אֶת כָּל הָעַמִּים סָבִיב וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלַ‍ִם עוֹד תַּחְתֶּיהָ בִּירוּשָׁלָ‍ִם.

המילה “ירושלם” חוזרת בפרק הזה 11 פעמים (ב- 14 פסוקים בלבד!), אבל האיזכור שלה בסוף הפסוק תמוה מאוד. נראה יותר סביר לוותר על מופע אחד של המילה ולהישאר עם עשרה איזכורים – ולגרוס כך:

בַּיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת אַלֻּפֵי יְהוּדָה כְּכִיּוֹר אֵשׁ בְּעֵצִים וּכְלַפִּיד אֵשׁ בְּעָמִיר וְאָכְלוּ עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאול אֶת כָּל הָעַמִּים סָבִיב וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלַ‍ִם עוֹד תַּחְתֶּיהָ בִּירוּשָׁלָ‍ִם בְּשָׁלוֹם.

עזרא ד ז (בִּשְׁלָם >> בִּירוּשָׁלִַם)

רובו של פרק ד בספר עזרא הוא ציטוט של איגרת שנכתבה בארמית למלך הפרסי ארתחששתא, על רקע איגרת שטנה שנשלחה לאחשוורוש שקדם לו (כך נראה מההקשר):

(ו) וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם.
(ז) וּבִימֵי אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא כָּתַב בִּשְׁלָם מִתְרְדָת טָבְאֵל וּשְׁאָר כְּנָו‍ֹתָיו עַל אַרְתַּחְשַׁשְׂתְּ מֶלֶךְ פָּרָס וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית.
(ח) רְחוּם בְּעֵל טְעֵם וְשִׁמְשַׁי סָפְרָא כְּתַבוּ אִגְּרָה חֲדָה עַל יְרוּשְׁלֶם לְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מַלְכָּא כְּנֵמָא.

לפי הפירוש המקובל, פסוק ז מתאר איגרת שנכתבה על ידי כמה אנשים, ושלושה מהם מצויינים בשמותם: בִּשְׁלָם, מִתְרְדָת וטָבְאֵל. מִתְרְדָת מוזכר גם בעזרא (א, ח), וטבאל מזכיר קצת את טוביה המוזכר בעזרא ונחמיה בכמה מקומות (מעבר לעובדה ששם כזה מוזכר בישעיהו ז, ו) – אבל בִּשְׁלָם לא מוכר לנו משום מקום אחר.
מה שמעניין הוא שבפרק הזה מופיעה המילה ירושלם שש פעמים (ב- 24 פסוקים), וכמו שניתן לראות היא מופיעה גם בפסוק ו וגם בפסוק ח – מה שהוביל את חכמי הנוסח להציע את החילוף הבא בפסוק ז:

(ז) וּבִימֵי אַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא כָּתַב בִּירוּשְׁלֶם מִתְרְדָת טָבְאֵל וּשְׁאָר כְּנָו‍ֹתָיו…

אמנם זה ספקולטיבי הרבה יותר, אבל לאור שלושת התקדימים לעיל אולי יש בזה משהו.

נ”ב 1

בישעיהו נב ט מופיע חילוף מעניין דומה – הפעם בין “ירושלים” ל”ישראל”:

פִּצְחוּ רַנְּנוּ יַחְדָּו חָרְבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם, כִּי נִחַם ה’ עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלָ‍ִם יִשְׂרָאֵל.

כך לפי כתבי יד עבריים של המקרא, ומעין ראיה לדבר התקבולת למילה “עַמּוֹ” המופיעה קודם (הגרסה “יְרוּשָׁלָ‍ִם” הושפעה אולי מ”חָרְבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם” שבתחילת הפסוק).

נ”ב 2

כידוע, הקשר בין ירושלים לשלום לא נעלם מעיני הקדמונים, וכבר בעל מזמור קכב בתהלים רמז לכך בפסוק הידוע (ו) “שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ”, ואולי הוא סמך על רמז קודם לכך במזמור עו (ג): “וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן” – ומכאן ששלם היא כינוי לציון, היא ירושלים – אבל מסתבר שגם זה לא ברור, ולמזלי כבר כתבתי על זה בעבר, אז עיינו שם:

שָׁלֵם – עיר הבירה העברית