היום (א’) הוא ראש חודש סיוון – אבל בעולם הדתי, אתמול היה יום חשוב הרבה יותר: ערב ראש חודש סיוון!
אין לך כל קבוצה וקבוצה בווצאפ, ואין לך כל אתר ואתר של מגזרי חובשי הכיפה\ירמולקע\בובו שלא נזכרו להזכיר בהם את המסורת הידועה על אמירת תפילת השל”ה בערב ראש חודש סיוון דווקא.
ואמנם התפילה אינה של השל”ה עצמו, אלא של “אחד המדקדקים הדבקים בה'”, אבל השל”ה הוא זה שהוסיף מליבו את החידוש הגדול לפיו יש לומר את התפילה הזו דווקא בערב ראש חודש סיוון:
לבי אומר שעת רצון לתפלה זו בערב ר”ח סיון הוא החודש שבו נִתנה התורה ואז נקראים בנים לה’ אלקינו וראוי לישב בתענית ביום ההוא” (תמיד, פה ע”א).
מתישהו הפכה הערת השוליים הזו מאמצע המאה ה-16, למנהג יהודי קדוש – למעט התענית המומלצת, כמובן. ואני מניח שעוד כמה שנים נזכה לראות דוגמגישה מתחזקת ו\או סלב בשקל שמעלים סטורי עם התפילה (ולמטה קוד קופון לרכישת עותק מודפס עם הקדשה;)…
השנה יצא ערב ראש חודש סיוון בשבת, ומסתבר שיש דיון הלכתי בשאלה האם מותר לומר את תפילת השל”ה או לא, שהרי אסור לאדם לבקש צרכיו בשבת. משום מה על ברכת המזון שרובה בקשת צרכים לא התעוררה השאלה, אבל בכל מקרה, סמיכות הפרשיות הזו עוררה אותי לחשוב על ירידת הדורות המופלאה שחלה בישראל מאז ימי המקרא, ביחס לראש חודש.
ראש החודש במקרא
משום מה אנחנו נוטים להתעלם מכך, אבל ראש החודש מופיע במקרא כולו כיום חג, העומד בשורה אחת עם יום השבת ועם המועדים, והדבר בא לידי ביטוי בכמה היבטים:
קרבנות
וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חׇדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם (במ’ י, י)
וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה’ פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם (במ’ כח, יא)
וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ פַּר בֶּן בָּקָר תְּמִימִם וְשֵׁשֶׁת כְּבָשִׂם וָאַיִל תְּמִימִם יִהְיוּ
(יח’ מו, ו)
הָעוֹלוֹת וְהַמִּנְחָה וְהַנֵּסֶךְ בַּחַגִּים וּבֶחֳדָשִׁים וּבַשַּׁבָּתוֹת בְּכׇל מוֹעֲדֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל (יח’ מה, יז)
ואם נשווה את קרבנות ראש חודש לשאר החגים לפי במדבר כח (ואני מתעלם מהסתירות לויקרא כג + יחזקאל מה-מו), נראה שהוא עומד איתם בשורה אחת:
|
פרים |
אילים |
כבשים |
שעיר |
ראש חודש |
2 |
1 |
7 |
1 |
חג המצות |
2 |
1 |
7 |
1 |
יום הביכורים |
2 |
1 |
7 |
1 |
אחד לחודש השביעי |
1 |
1 |
7 |
1 |
שבת – ראש חודש – מועד
ההשוואה בטבלה לעיל, לפי ראש חודש שקול למועדים, מתעצמת עוד יותר כשבוחנים את המקומות הרבים במקרא כולו – מהתורה, דרך הנביאים ועד לאחרוני הכתובים – בהם ראש החודש ממוקם בין השבת לבין המועדים (מקובל להניח כמובן ש”חדש\ים” בפסוקים אלו = ראש חדש):
…עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ. וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ… (במ’ כח, י-יא)
חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חׇדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי (יש’ א, יג-יד)
וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי (יש’ סו, כג)
שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ (יח’ מו, א)
וְהִשְׁבַּתִּי כׇּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חׇדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ (הו’ ב, יג)
וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד הַשַּׁבָּתוֹת הֶחֳדָשִׁים לַמּוֹעֲדִים וְלַקֳּדָשִׁים וְלַחַטָּאוֹת (נח’ י, לד)
וּלְכֹל הַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה’ לַשַּׁבָּתוֹת לֶחֳדָשִׁים וְלַמֹּעֲדִים (דה”א כג, לא)
וְעֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעֶרֶב לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וּלְמוֹעֲדֵי ה’ אֱלֹהֵינוּ (דה”ב ב, ג)
לְהַעֲלוֹת כְּמִצְוַת מֹשֶׁה לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וְלַמּוֹעֲדוֹת שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה (דה”ב ח, יג)
וְהָעֹלוֹת לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וְלַמֹּעֲדִים כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת ה’ (דה”ב לא, ג)
העדויות על חשיבותו של ראש החודש
כל האיזכורים הרבים האלו הם ב’תיאוריה’ – אבל מסתבר שראש חודש זכה גם לתיעוד מה’פרקטיקה’, כאשר המקרא מדווח לפי תומו על כך שראש חודש היה שקול לשבת ונחגג כמועד לכל דבר בישראל הקדומה:
הִנֵּה חֹדֶשׁ מָחָר וְאָנֹכִי יָשֹׁב אֵשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ לֶאֱכוֹל… כִּי זֶבַח הַיָּמִים שָׁם לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה (שמ”א כ, ה-ו)
מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת (מל”ב ד, כג)
מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר (עמ’ ח, ה)
מראש חודש לערב ראש חודש
והנה למרבה הפלא, יום שהיה יום חג ומועד לפי כל רובדי המקרא השונים, נותר כיום חול לכל דבר, למעט קצת הוספות בתפילה, ומנהג מתועד שאף אחד לא מקיים לפיו נשים אמורות להימנע מעשיית מלאכה בראש חודש. כמובן שהסיבה העיקרית היא שהתורה לא קבעה את ראש חודש כיום “מִקְרָא קֹדֶשׁ… כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ” כמו בשאר החגים – אבל נראה שבימי המקרא (אולי טרם כתיבת המקור הכהני?) לא ראו הבדל ביניהם, וראש חודש היה יום חג שבו לא עשו מלאכה, ואפילו רודפי הבצע – כמו שמעיד עמוס.
ערב ר”ח = יו”כ קטן!
מנגד, עלתה באופן מפתיע קרנו של ערב ראש חודש – שכן הוא הפך להיות יום תענית שנקרא “יום כיפור קטן” (!) וכפי שמעיד יעב”ץ בסידורו (שער החדש, פשפש א):
וחדשים* מקרוב נהגו להתענות ערב ר”ח וקורין אותו י”כ קטן, והוא ידוע ונתפשט ברבים. וטוב הדבר.
* “חדשים” – כנראה משחק מילים עם חודשים.
שימו לב שלא מדובר כאן על ערב ר”ח סיוון, אלא על כל ערב ר”ח (אם כי יש ארבעה ר”ח שלא מתענים בהם וסימנם חטא”ת) – ואכן נוסח של תפילות ערב ר”ח נפוץ בסידורים שונים במאה ה- 17, עוד לפני היעב”ץ (ראו כאן). אבל באופן מפתיע, נראה שגם כאן מקור המנהג הוא… שוב השל”ה (המאה ה-16, כזכור), שהתייחס לכך כמה פעמים בספרו:
עתה יתבארו זמני התשובה. בכל ערב ראש חדש נקרא יום כיפורים קטן, שיהיה גם חזרת הענפים למקורן על פי ה’ יסעו ועל פי ה׳ יחנו… (חולין, פח ע”ב)
ונוסף על זה מה שערב ר”ח הוא כמו יום כפורים קטן שראוי להתענות וללקות ולעשות במעשה תשובה גמורה… (פסחים, ראש פרק נר מצווה)
אמנם בקטע השני הוא פותח בכד (ר”ח) ומסיים בחבית (ערב ר”ח) וכפי שהדגשתי באורות וצבעים, אבל נראה שלמעשה היינו הך, כלומר – התענית “נדדה” מראש חודש לערב ר”ח, וכך היא הצעת השחזור שראיתי כאן:
בין קרבנות ר”ח מופיע קרבן החטאת: “שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה’” (במ’ כח, טו). ואם תתמהו – חטאת ה’ כיצד? כבר השיבו באגדת חז”ל שה’ אמר “הביאו עליי כפרה שמיעטתי את הירח” (חולין ס:). מכאן קצרה הדרך למסדרי התפילות לעוות מעט את הכתוב* ולתקן בנוסח מוסף ר”ח את המשפט הבא: רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמְּךָ נָתָתָּ, זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּולְדותָם. בִּהְיותָם מַקְרִיבִים לְפָנֶיךָ זִבְחֵי רָצון, וּשעִירֵי חַטָּאת לְכַפֵּר בַּעֲדָם. עכשיו, כפרה ביהדות תורגמה כמובן לתענית, אלא שהלכה היא שאין מתענים בראש חודש (כמוכח מהפטרת “מחר חודש”) – ולכן הוקדמה התענית לערב ראש חודש, מש”ל.
* שהרי התורה מדגישה ששעיר חטאת ר”ח הוא “לְחַטָּאת לַה’“, ורק שעירי החטאת של המועדים הם “לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם“! אכן בשם הרי”ף הציעו לגרוס “הביאו כפרה אֵלַי” ולכאורה א”ש ודו”ק ועדיין ק”ק וצ”ע…
מל”ג בעומר לער”ח סיוון
נמצאנו למדים, שראש חודש המפורש בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים נדחק לקרן זווית כיום חג – ואפילו הנשים עושות בו מלאכה כרגיל; ואילו ערב ראש חודש – שכל כולו תלוי בדרשה רחוקה, נוהג כיו”כ קטן בלא מעט קהילות לפחות בתפילות אם לא בתענית ממש. ואם אלכה ואשובה אל אישי הראשון, הלא הוא ערב ראש חודש סיוון, גיגלתי ומצאתי שהוא מופיע בתוצאות חיפוש פי שניים ויותר מאשר ראש חודש סיוון עצמו.
זו לא הפתעה גדולה, כי תופעה דומה מאוד מצאנו גם בל”ג בעומר, זה החג לא היה, שהפך מול עינינו לאחד מעיקרי האמונה ביהדות, עד כדי כך שהוא מצדיק מבחינת אדמו”רים ועסקניהם חילול שבת המוני (ולא זכו לקיים מ”ש “כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כפולחן רשב”י מוחלין לו”…)
להחזיר עטרה ליושנה!
לאור כל האמור לעיל, ולנוכח כתובים מפורשים בספר הספרים (אם כי לא בשל”ה הקדוש, ועדיין…) – חובה עלינו להחזיר עטרת ראש חודש ליושנו, אם חפצי חיים אנו!
קראתי שלוחה מכאן להסתדרות לפרק את עצמה
כנאמר: אהוב את המלאכה ושנא את ההסתדרות!
לענין הימנעות נשים ממלאכה בראש חודש, מעידני שנוות ביתי שומרת על כך! כיצד? היא טורחת וממלאת את מכונת הכביסה בבגדים וחומרים כביסה וכל טוב, ואני הקטן נקרא אחר כבוד ללחוץ על כפתור ההפעלה, ובזה נחשב שאני עשיתי הכל! הא לך שוביניזם במיטבו, האשה טורחת למלא את המכונה עד שיתפקקו חוליותיה, והגבר לוחץ על הכפתור, ואין המלאכה נקראת אלא על שמו!
השאלה האם אתה יודע לכוון את הכפתורים בעצמך (בכוונות האר”י כמובן)
או שלולא אשתך היית קורא עליהם “ופלשתים מכפתור” והולך לכבס ביד???
ומעשה בההוא גברא שאמרה לו אשתו להעמיד מכונה ב 60 מעלות, הלך והביא ג’ק ומד זווית וכו’
לגבי ברכת המזון כבר קידמך הירושלמי במסכת שבת פרק טו הלכה ג:
תני אסור לתבוע צרכיו בשבת. ר’ זעירא שאל רבי חייא בר בא מהו מימר רעינו פרנסינו. א”ל טופוס ברכות כך הן.
וליטאים נוהגים כמנהג הגר”א, ולא רק הם, מסיימים ברכת המזון בשבת, במלים: “ומכל טוב לעולם אל יחסרנו”.