אחת מהשפעות הקשות ביותר של הנצרות על היהדות (טוב, חוץ ממסעי הצלב, עלילות הדם, האנטישמיות…) היא החלוקה לפרקים שגזר עלינו אותו ארכיבישוף נוצרי בשם סטפן לנגטון, כמו שחש כל מי שקרא את סוף פרק כז (סוף פרשת השבוע הקודמת):

פרק כז

… (מב) וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ… (מה) לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד. (מו) וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים.

פרק כח

(א) וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ…

הקיטוע הבוטה הזה בין דברי רבקה ליצחק (“קַצְתִּי בְחַיַּי…”) לבין פנייתו של יצחק ליעקב (“וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב”), מעוררת תמיהה – למה לא להתחיל את פרק כח בדברי רבקה, ומשם להמשיך ישר לדברי יצחק? (רצף כזה תוכלו לראות במהדורת שוויקה הנפלאה).

פרק כח – התפר בין ‘תולדות’ ל’ויצא’

ובכן מסתבר שלחינם הוצאנו לעז על אותו לנגטון כי כוונתו היתה לשם שמים, והיא לטשטש את העובדה המפליאה לפיה דברי רבקה ליצחק בסוף פרק כז שייכים ל’שכבה’ אחרת מזו של כל פרק כז: דברי רבקה הם של המקור הכהני (ס”כ = P), ואילו שאר פרק כז הוא משל המקור ה’יהוויסטי’ (ס”י = J). ויותר מכך – ה’שכבה’ של ס”כ מתחילה למעשה עוד בסוף פרק כו (“וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה…”) – ואם קוראים את ס”כ ברצף מתקבל הסיפור התמציתי הבא:

(לד) וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִּי. (לה) וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה. (מו) וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים. (א) וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן…

והכל שריר ובריר וקיים.

ועכשיו – לפרשת ‘ויצא’

יוצא אם כן שהחלק הראשון של פרק כח, ששוייך לפרשה הקודמת, הוא פרשיה בפני עצמה, שמסבירה לפי ס”כ מדוע הלך לו יעקב לפדן ארם: לא בגלל איזשהו ריב עם עשו חלילה (כגרסתו ה’צהובה’ של ס”י), אלא כתוצאה מהחלטה משותפת של אמו ואביו, בשל הדוגמה הרעה של נשות עשו – שמאחוריה מסתתרת כמובן המשאלה הבסיסית של כל זוג הורים יהודי במצב הזה, והיא לחתֵן את בנם הרווק (המבוקש?) בן הארבעים.

החלק השני של הפרק פותח את פרשת השבוע, ‘ויצא’, ויפה עשו מחלקי הפרשיות בכך, כי כאן אנחנו חוזרים לס”י – אלא שאליו נלווה גם ס”א והוא אף ‘משתלט’ על העלילה, כמו שתוכלו לראות בצבעים ב-PDF שלפניכם מתוך המהדורה הווירטואלית של ‘תורה ברורה’:

_{(אמ;לק למי שמתעצל – לפי ס”י ה’ נגלה אל יעקב בהליכתו, כפי שנגלה לאברהם וליצחק, ומבטיח לו את ההבטחה ה’סטנדרטית’ של האבות. לפי ס”א, לעומת זאת, הסיפור הרבה יותר דרמטי – יעקב ישן במקדש קדום על אבן מיוחדת שגורמת לו לחלום חלום ‘בבלי’ מובהק על סולם עם מלאכי אלהים… ואידך זיל גמור)}