שמעתי פעם רעיון מבריק בשם הרצי”ה, לפיו פרשות השבוע עובדות בזוגות, לפחות עד ויקרא – ולחיבת הקודש והתיעוד ההיסטורי אעלה על הכתב את מה שאני זוכר:
בראשית: בראשית-נח (ראשית האנושות), לך לך-וירא (אברהם), חיי שרה-תולדות (יצחק), ויצא-וישלח (יעקב), וישב-מקץ (יוסף), ויגש-ויחי (הירידה למצרים).
שמות: שמות-וארא (שעבוד מצרים), בֹּא-בשלח (יציאת מצרים), יתרו-משפטים (תורה), תרומה-תצווה (ציווי המשכן), כי תשא (חטא אהרן), ויקהל-פקודי (הקמת המשכן).
ויקרא: ויקרא-צו (קרבנות), שמיני (חטא נדב ואביהוא), תזריע-מצורע (טהרה), אחרי מות-קדושים (קדושה), אמֹר (תיקון חטא הכהנים?), בהר-בחוקותי (מצוות הארץ).

הפרשות באדום הן ללא זוג כי בכל אחת מהן, מסתבר, יש אירוע שקשור בכהנים – וכשנגיע לפרשת כי תשא אכתוב על זה משהו. אבל מכיוון שאנחנו בדיוק ב’תפר’ בין וארא לבין בֹּא, אתמקד בהן – וכמו שנראה מייד, החלוקה של הרצי”ה אכן מסתברת, אלא שבזוג הזה ההפרדה קשה יותר כי הנושא המרכזי בשתיהן הוא מה שאנחנו קוראים “עשר המכות”.

עשר המכות?

קודם כל כדאי לזכור, שכמו הביטוי הבעייתי “עשר(ת) הדברות”, גם “עשר (ה)מכות” הוא ביטוי שטבעו חז”ל (אבות ה, ד ועוד), אבל התורה עצמה אינה משתמשת בשום מקום במונח הזה, אלא במונחים “אֹת” (ח, יט ועוד), “מוֹפֵת” (ז, ט ועוד), “נֶגַע” (יא, א), “שְׁפָטִים” (ו, ו), ואפילו “מַדְוֵי מִצְרַיִם” (דברים ז, טו). המונח ‘מכה’ מקורו כמובן בפועל הכ”ה שחוזר כמה וכמה פעמים בפרשות הפתיחה של שמות (ג, כ; יב, כט; ועוד), ואולי גם בהשפעת הפסוק: “… הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכׇל מַכָּה בַּמִּדְבָּר” (שמ”א ד, ח) – אבל עד כאן סמנטיקה להיום.
מה שיותר מעניין הוא החלוקה של המכות לקטגוריות – שכן כדרכם של יהודים אנחנו אוהבים מחלוקת וקטגוריה ולכן הוצעו כמה וכמה הצעות חלוקה, שהידועה שבהן היא זו של רבי יהודה – דצ”ך עד”ש באח”ב – והפחות ידועה שבהן (ושוב אני כותב לשם התיעוד ההיסטורי) היא זו של הרב יואל בן נון שהציע שאות התנין (ז, ח-יג) הוא-הוא ה’מכה’ הראשונה שמשמשת כאזהרה, ומכות הדם והצפרדע הן המשלימות שלו – עיינו בקישור. אבל דווקא הרעיון של הרצי”ה יוביל אותנו להצעה אחרת המתבססת על הכפילות הברורה שיש בתיאורי המכות המעידה על “עירוב פרשיות\מקורות”.

מכת הדם – ה’מופת’ הראשון להשערת התעודות

אם לא קראתם עדיין, הראיתי בזמנו באותות ובצבעים כיצד מכת הדם מהווה ראיה מופלאה להשערת התעודות:

השערת התעודות – מכה שכן כתובה בתורה

אמ;לק: המכה משלבת באופן שקשה מאוד להתכחש לו* שני סיפורים מובחנים:
1) ס”י (J): משה מכה את היאור בלבד, במטה שנהפך לנחש – כתוצאה מכך מי היאור הופכים לדם, הדגים מבאישים אותו והמצרים נאלצים לחפור סביבותיו כדי לשתות, אבל כיוון שהבעיה נפתרה פרעה לא שת ליבו למכה. 
2) ס”כ (P): אהרן מכה את כל מימי מצרים במטה שלו – כתוצאה מכך כולם הופכים לדם; אלא שהחרטומים עושים אותו דבר, וכתוצאה מכך פרעה מחזק את ליבו.

_{*קשה, אבל אפשרי – ובפירושו החדש של פרופ’ אלי עסיס (“תורה כפשוטה”) הוא מציע שהסיפור מציג שתי נקודות מבט: האחת היא של פרעה שנמצא כרגע ביאור, אותו מכה משה למול עיניו; והשנייה היא של כל מימי מצרים, אותם מכה אהרן במטהו וכו’. זהו הסבר שאפשר לקרוא לו “פשוטו של עורך”, כלומר – כשהעורך איחד את שני הסיפורים הוא התכוון שהקוראים יסבירו לעצמם משהו כזה; אבל זה ודאי לא היה סיפור אחד שנכתב מראש במטרה שכזו!}

הכפילות החוזרת לאורך כל עשר המכות

בפוסט לעיל הבאתי דוגמה נוספת, מורכבת יותר, של מכת הארבה – שלפי אחד מראשי המדברים בתחום (Brevard Childs, שאינו ‘חובב’ גדול של השערת המקורות) מתחלק בין שלושה מקורות (J, P ו-E) – והוא פרס שם את החלוקה של כל המכות למקורותיהם השונים, תוך הבעת הסתייגות מהעיסוק המופרז ב”פרה-טקסט”…
אלא שמאז זרמו לא מעט מים בנילוס, ואני זכיתי להתעמק קצת יותר בחומר הנלמד – ובעיקר בתורתו של הגאון הגדול הרובץ בתוך מחקריו, האומר לי מקורי ואני עשיתיני, כקש”ת הג”ר ברוך יעקב שורץ – ולפי עיקר שיטתו המכות מתחלקות בצורה ברורה ומובחנת בין ס”י לס”כ בלבד – ללא צורך במקור נוסף (ס”א = E).
והנה לפי החלוקה הזו יוצא שרבי יהודה רמז בדבריו סוד גדול ונורא, והוא שכל זוג מכות הן בעיקרן של ס”י (לעיתים בשילוב ס”כ), ואילו המכה השלישית היא של ס”כ בלבד!

דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך, בכורות

כמובן שאת הפירוט המדויק תוכלו למצוא בעוד קצת פחות משנה כשחומש שמות במהדורת “התורה ומקורותיה”  ייצא לאור (בעזרת J) – אבל בינתיים לא אמנע טוב מבעליו, ואציג חידוש נורא לא פחות שמתבסס על גילוי מחקרי עתיק יומין.

תהלים עח = מקור ס”י!

אחת הטענות המוצדקות כלפי השערת המקורות היא העובדה שלא נמצאה עד היום כל ‘תעודה’ נפרדת שבה מוצג מקור כלשהו בנפרד – כל הממצאים הפיזיים של מגילות וספרי התורה שבידינו מכילים את הגרסה ה’מאוחדת’. אבל במקרה של עשר המכות, ייתכן שיש בידינו תעודה שכזו – הלא היא מזמור עח בתהלים.
די מזמן חוקרים שמו לב שבמזמור הזה מיוצגות רק שבע מכות, והעלו את ההשערה שבמקור היו אכן רק שבע מכות, ועם הזמן נוספו עוד שלוש כדי להשלים לעשר (למעשה יש תיאוריה מעניינת שמניחה שבהתחלה-בהתחלה היתה מכה אחת בלבד – מכת בכורות, שנאמרת למשה כבר ביציאתו למצרים!).
והנה זה פלא, שבע המכות המיוצגות במזמור עח הן-הן בדיוק שבע המכות של ס”י! או אולי מהכיוון ההפוך – אין אף מכה של ס”כ (כינים, שחין, חושך) שמופיעה במזמור עח! והנה הראיה באותות וצבעים:

_{נ”ב – הצעת התיקון המבריקה “וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל בַּחַשְׁמַל” היא מפי משה גוטליב מישיבת ‘מעלה אדומים’ ששלח לי אותה פעם (מיותר לציין שאין לו כל אחריות לרעיונות שלי בפוסט הזה ובכלל!)}

ההיגיון מאחורי החלוקה למקורות

עד כאן הראיתי בקצרצרצרצרה את החלוקה ה’טכנית’ בין המקורות – אבל מסתבר שמאחורי הקלעים לא מדובר סתם בחלוקה, אלא במלוקת של ממש בין ס”י לס”כ לגבי מהות המכות. מקוצר זמן (אני כותב בשעה שאינה יום ואינה לילה, מקוצר רוח ומעבודה קשה!) אציג את הנקודות המרכזיות, והשאר כאמור ייחקק עלי ספר בחומש הבעל”ט:

1. מכה או מופת? – לפי ס”י אלו מכות של ממש שנפרסו על פני תקופה ממושכת. לפי ס”כ אלו “מופתים” שנערכו מול פרעה וחרטומיו במין ‘מופע קסמים’ קצר עד שהחרטומים נכנעו.
2. מטרת המכות – לפי ס”י לשכנע את פרעה לתת לעם חופשה מרוכזת של שלושה ימים לעבוד את ה’; לפי ס”כ המטרה היא במובן מסוים המכות עצמן: “לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם”!
3. הפנייה לפרעה – כתוצאה מ- 1+2, לפי ס”י נדרש לנהל מו”מ עם פרעה בכל מכה ומכה (כדרכו של ס”י לתאר את פעולת ה’ כ’ניסוי וטעייה’), בעוד שלפי ס”כ אין כל מו”מ, אלא ‘מחרוזת מופתים’ שמטרתה תצוגת תכלית של כוחו הבלתי מוגבל של ה’.
4. התוצאה – לפי ס”י פרעה משתכנע לבסוף עקב הקושי ההולך וגובר של המכות ששיאן הוא במכת בכורות שכבר איימה על חיי בכור פרעה עצמו. לפי ס”כ, כאמור, אין כל מו”מ או ניסיון שכנוע אלא מופע מתמשך שבסופו ה’ פשוט מצווה את בני ישראל לקיים את טקס הפסח ולצאת ממצרים כשברקע הוא מכה כל בכור במצרים.

מהניתו חהקצר הזה ניתן לראות (שוב, אני מקווה) שהשערת המקורות היא לא סתם חלוקה טכנית יבשה ושרירותית, אלא שיטה בעלת היגיון פנימי עקבי יחסית, שלא ‘מחליקה’ את ההבדלים המהותיים (כפי שנאלצת לעשות הפרשנות ההרמוניסטית\ספרותית) אלא להיפך – מציגה את הייחודיות של כל מקור שנאמן לשיטתו לאורך הורה כולה – ואידך זיל גמור!