באמצע פרק ד מתנוססת לה אחת החידות המקראיות הגדולות ביותר – פרשיית “חתן דמים” הקצרצרה…והאניגמטית. למרבה המבוכה, הפרשייה הזאת משובצת בתוך פרשייה קצרה שנראית על פניו פשוטה ותמימה – אבל במבט שני מתגלות בה בעיות מוזרות להפליא. 
אז הנה פסוקי הפרשייה כולה – וכדי לחסוך זמן ומקום כבר שיבצתי את השאלות בגוף הטקסט (לטובת גרסת הפ”ב נטולת העיצוב סימנתי את השאלות ב: ~):

(יח) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם.
(יט) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ. ~והרי לפני שנייה משה כבר הודיע ליתרו מיוזמתו שהוא שב?!~
(כ) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו ~בניו?! והרי רק גרשם נולד עד כה!~ וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר ~מה זה משנה?!~ וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ. ~אחרי שהוא כבר שב למצרים?!~
(כא) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה ~בלכתך?! הוא כבר שם!~ רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים ~קודם דובר על “אותות”~ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם. ~בפרק ג הופיע נימוק אחר: “וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ”~
(כב) וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה’ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.
(כג) וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ ~ולא שה’ חיזק את ליבו~ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.

מה לדעתכם תהיה התשובה לכל השאלות האלה?…

הצעת החלוקה

אני מנחש שאף אחד לא ישמוט את לסתו לשמע הצעת הפתרון המתבקשת = חלוקת הפרשייה למקורותיה. אבל מעבר לחלוקה מאירת העיניים שתוצג מייד, אשתדל להראות את העקביות וההמשכיות שיש בכל מקור – תופעה שאפשר לעמוד עליה רק כשקוראים את כל הפירוש ברצף (מה שתוכלו לעשות, אני מקווה, בעוד כשנה).

ס”א = E

לפי ס”א בפרק ג, משה רעה את צאן יתרו (ולא “רעואל” כפי שהוא נקרא בס”י) בהר האלהים (ולא “הר סיני” כפי שייקרא בהמשך בס”י) – שם נגלה אליו אלהים (ולא ה’) מן ההר (ולא מן הסנה = סיני!) וציווה עליו ללכת אל פרעה ולהוציא את ישראל ממצרים, כשה”אות” שניתן לו הוא “בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה” (ולא אותות הנחש, הצרעת והדם של ס”י). 
עכשיו נקרא את גרסת ס”א אצלנו:

(יח) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם. (כ) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ.
(כא) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה _{(זה ה’תפר’ המשותף בין ס”א לס”י)} בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם.

הסיפור התמציתי הזה די ברור – משה הצטווה בפרק ג לשוב מצרימה ולהוציא את בני ישראל – מטבע הדברים הוא כנראה חושש לספר על המשימה הבלתי אפשרית הזאת לחותנו, ולכן הוא אומר לו שהוא פשוט רוצה למסור ד”ש לאחים (השוו להתנהלות דומה של נחמיה מול ארתחשסתא בפרק ב שם). לפני שהוא יוצא, ה’ מוסר לו מופתים שאותם עליו לעשות לפני פרעה, ומזהיר אותו מראש שהוא-עצמו יחזק את לבו כך שלא ישלח את העם (וא”ת – לשם מה המופתים, אם כך?! התשובה תינתן בהמשך בגרסת ס”כ ואכמ”ל ודו”ק…)

כמובן שהגרסה ה’רזה’ הזו מעוררת שני קשיים בולטים: 1) מאיפה צץ “מַטֵּה הָאֱלֹהִים”? (שאגב מופיע שוב בסיפור מלחמת עמלק – גם הוא משל ס”א). 2) מהם בעצם “הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ”?
והתשובה לשני הקשיים היא, בגדול – “החומר נשאר על רצפת חדר העריכה”. כלומר – מכיוון שבגרסת ס”י הופיע כבר המטה והופיעו כבר האותות, העורך ששילב את הגרסאות הסתפק באזכורים שלהם שם וסמך על הקורא שיפרש לעצמו שמטה משה הוא מטה האלהים, ושהאותות הם המופתים.

ס”י = J 

גרסת ס”י היא הרבה יותר מעניינת – כי היא דורשת לחזור אחורה אל פרק ב ולקפוץ משם היישר לכאן, תוך דילוג על כל הדיאלוג הארוך בין ה’ למשה בפרק ד. לא אלאה אותכם (ואותי) בכל ההסבר, אלא אסתפק בהצגת הסיפור המשוחזר לפי הצעת המְחקרים + מעט משלי:

… (ב, כא) וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה. (ב, כב) וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. +וַתֵּלֶד עוֹד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה.+
(ב, כג) וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם (ד, יט) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ. (ד, כ) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם.
(ד, כא) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ בְּלֶכְתּוֹ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה (ד, כב) וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה’ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. (כג) וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.

הסיפור שנפרש לפנינו כאן הוא למעשה מסורת חלופית בדבר הסיבה שהניעה את משה לצאת ממדין למצרים. לפי הסיפור הזה, העלילה ממשיכה את פרשיית בריחת משה למדין מפרק ב (כולל תיעוד הולדת אליעזר לפי כמה תרגומים), ואפילו יותר חשוב – המסורת הזאת דווקא היא שמקשרת את הסיפור לפרשיית “חתן הדמים” החידתית הנספחת אליה, באמצעות הציווי הנוסף למשה לאיים על פרעה בהרג בנו הבכור!
כמובן שגם כאן יש קושי קטן – הצורך בתיקון בְּלֶכְתְּךָ בְּלֶכְתּוֹ שגורם ל’חריקה’ קלה עם “וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה” שאחריו… אבל מכיון שלפי ס”א הגרסה היא “בְּלֶכְתְּךָ” (שהרי לפי ס”א משה טרם יצא ממדין!) הושארה הבעיה הקלה הזו במקומה, ועובדה שעד שכתבתי את זה לאף אחד מכם זה לא הפריע ;)

רגע – מה עם החמור?!

מקוצר רוח ומעבודה קשה לא טרחתי להראות איך החלוקה פותרת את כל השאלות שהצגתי לעיל – אבל יש שאלה אחת אפרורית, קטנה ומסכנה כחמור שהתעלמתי ממנה, והיא: מה היה חשוב כל כך לציין שמשה הרכיב את בניו ואשתו על החמור?!

ובכן, מי שעקב אחרי הבלוג מכיר את התיאוריות שלי בדבר חשיבות הבהמות בסיפורי המקרא, כפי שהצגתי בפוסטים רבים מספור (כולם נקבצו באו לך תחת התגית “אדם ובהמה“) – אבל למרבה הפלא דווקא פה אני לא חושב שזה קשור, ולו בגלל שלא מדובר באזכור חריג אלא משהו שאפשר תמיד להסביר כ”קונבנציה ספרותית” בה הגיבור לוקח את רכושו ומשפחתו ועוזב מקום שהיה בו (ע”ע אברהם ולוט, יעקב ועשו – ואפילו בנ”י ביציאתם ממצרים). 

אבל פטור בלא כלום אי אפשר, ובפירושי העתידי הצעתי את הפירוש הבא:

ייתכן שהערה זו רומזת שבניו היו קטנים מאוד (כך שחמור אחד יכל לשאתם) ולכן הם טרם נימולו, כרקע לסיפור “חתן הדמים” בהמשך.

כמובן שכאן מתבקש שאמשיך לפרשיית “חתן הדמים”, ואציג את פירושי המאיר עיני חכמים, שלא זכו לאורו אלו ההולכים בתמים – אבל צריך להשאיר כמה הפתעות לרוכשים העתידיים של החומש, אז בנימה חידתית זו אסיים… 

_{נ”ב התירוץ הזה מהווה דוגמה קטנה לעשרות רבות של פירושים מחודשים בחומש (כלומר, אני חושב שהם מחודשים… כי לא פעם אני מגלה שהסגתי גבול ראשונים אשר קדמו לי בהרבה) – פירושים שלא קשורים בכלל השערת המקורות אלא לפשט הכתוב – ולמעשה חלק ניכר מהפירוש יכול להיקרא גם על ידי מי שלא מקבל את השערת המקורות, לא את תוכה ולא את קליפתה!}