4 תגובות על “אתה חי רק פעמיים – על חזרתו הכפולה של משה למצרים”

1. המאמר מבקש ליישב את פרשת חזרת משה למצרים באמצעות חלוקתה למקורות שונים, בטענה שרק כך ניתן להסביר את הכפילויות, שינויי הלשון והמתחים שבפסוקים. ברם, נראה כי כאן נקבעת תחילה מסקנה מתודולוגית (“יש מקורות שונים”), ורק לאחר מכן מגויסים הפסוקים לאשרה. זו אינה קריאה הנכפית מן הטקסט, אלא פרשנות הבנויה על הנחת יסוד מוקדמת.

   ונעבור לעניין הפסוקים עצמם.

   א. חזרת משה – יוזמה אנושית ואישור אלוהי

   אין סתירה בין דברי משה ליתרו:
   “אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי”
   לבין דבר ה’:
   “לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם”.

   זהו מבנה רגיל במקרא:
   תחילה מתעורר מהלך מצד האדם, ואחר כך בא דיבור אלוהי המאשר ומעניק לו משמעות היסטורית.

   מקורות:

   חז״ל:
   – שמות רבה ה, ח: הקב״ה מגלה למשה שהסכנה חלפה, כדי שלא יחשוש מן הדרך.
   (מכאן שהדיבור אינו פתיחה חדשה אלא חיזוק והסרת פחד.)

   ראשונים:
   – רש״י (שמות ד, יט): “לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם – הודיעו שמת פרעה ומבקשיך”.
   – רמב״ן: הדיבור בא ליישב את חששו של משה מן הרודפים אחריו.

   אחרונים:
   – מלבי״ם: יוזמת משה הייתה טבעית, ודיבור ה’ בא לתת לה תוקף של שליחות נבואית.

   כלומר: אין כאן “שני סיפורים”, אלא סיפור אחד בשני רבדים: אנושי ואלוהי. מי שמכנה זאת “מקור E מול מקור J” מגלה יותר על אוצר האותיות שלו מאשר על משמעות הפסוקים.

   ב. “בניו” – לא תקלה אלא שיטה

   נאמר: “וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו”. והוקשה: הרי נולד רק גרשם.

   מקורות:

   חז״ל:
   – מכילתא דרבי ישמעאל (יתרו): אליעזר נולד קודם מתן תורה, אף שנזכר מאוחר.

   ראשונים:
   – רש״י (שמות י״ח, ד): אליעזר נולד קודם לכן, אלא שלא נכתב במקומו.
   – רמב״ן: התורה מספרת לידתו לפי צורך הסיפור, לא לפי סדר הזמן.

   אחרונים:
   – אברבנאל: סדר הכתיבה במקרא הוא ענייני ולא כרונולוגי.

   כלומר: התורה איננה פנקס טיפת חלב. היא מגלה פרטים כאשר הם נעשים רלוונטיים. מי שדורש סדר ביולוגי קשיח, יצטרך לפרק גם את ספר שמואל וספר מלכים למקורות נפרדים.

   ג. “וישב” מול “בלכתך”

   הביטוי “וישב ארצה מצרים” אין פירושו שהגיע למצרים, אלא שהתחיל לשוב.
   “בלכתך לשוב” מתייחס לאותו תהליך עצמו.

   מקורות:

   חז״ל:
   – בראשית רבה פו: לשון “וילך” ו”וישב” משמשת גם לתחילת תנועה.

   ראשונים:
   – ראב״ע: פעלים במקרא משמשים לעתים לציון פעולה מתמשכת.
   – רד״ק (ספר השורשים, שוב): “שוב” משמש גם ליציאה לדרך.

   אחרונים:
   – מלבי״ם: הכתוב חוזר על הפעולה כדי להוסיף בה ציווי ותוכן.

   אין כאן שתי חזרות, אלא חזרה אחת, המתוארת פעמיים בהיבטים שונים. מי שמזהה בזה “שתי מסורות”, כנראה סבור שגם “ויאמר… וידבר” מוכיח ריבוי מחברים.

   ד. פרעה – מסרב ומחוזק כאחד

   מצד אחד נאמר: “וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ”, ומצד שני: “וַאֲנִי אַחַזֵּק אֶת לִבּוֹ”.

   מקורות:

   חז״ל:
   – סנהדרין קיא ע״א: תחילה פרעה חטא מעצמו, ואחר כך ננעלו שערי תשובה.
   – שמות רבה יג: “משל לאדם שנועל עצמו מבפנים”.

   ראשונים:
   – רמב״ם (הל’ תשובה ו, ג): חיזוק הלב הוא עונש על הבחירה החופשית הקודמת.
   – רמב״ן: אין זה ביטול הבחירה אלא הנהגת דין.

   אחרונים:
   – מהר״ל (גבורות ה’): החיזוק הוא במציאות ההיסטורית, לא בנפש המוסרית.
   – רמח״ל (דעת תבונות): הנהגת ה’ פועלת דרך חטאי האדם ולא במקומם.

   זהו עומק תיאולוגי, לא בלבול ספרותי. הפיכתו לבעיה של “שני מקורות” היא פישוט רעיוני במסווה של תחכום מדעי.

   ה. החמור ו”חתן דמים”

   אזכור החמור איננו פרט טפל אלא חלק מן תיאור המסע עם ילדים קטנים, המשמש רקע לפרשיית “חתן דמים”.

   מקורות:

   חז״ל:
   – נדרים לא ע״ב: משה נתעצל במילה בגלל עסקי הדרך.
   – שמות רבה ה: הסכנה באה על הבן בדרך.

   ראשונים:
   – רש״י: משה התעכב במילה מחמת הדרך.
   – רמב״ן: סיפור “חתן דמים” מחובר ישירות ליציאה למצרים.

   אחרונים:
   – מהר״ל: העיכוב במילה מגלה פער בין שליחות לאומית לבין חובת היחיד.
   – מלבי״ם: פרטי המסע מכינים את הקרקע לסכנה העתידה.

   כלומר: החמור איננו “שייר עריכה”, אלא פריט נרטיבי המכשיר את הקרקע להמשך העלילה.

   ו. על עצם השיטה

   כאן שורש המחלוקת:
   השיטה המוצעת מניחה שכל כפילות = מקור אחר,
   כל שינוי לשון = עורך,
   כל מתח רעיוני = מסורת מתחרה.

   ואילו דרכה של המסורת הפרשנית בישראל:
   כפילות = הדגשה,
   שינוי לשון = שינוי זווית,
   מתח = עומק רעיוני.

   חז״ל דרשו.
   הראשונים פירשו.
   האחרונים בנו שיטות.
   וביקורת המקרא – חילקה במספריים.

   מי שמעדיף חדר עריכה על פני חדר לימוד, רשאי.
   אבל אין הוא רשאי לטעון שזו הקריאה היחידה האפשרית.

   סיכום

   אפשר לקרוא את הפרשה כהצעת מקורות שונים,
   ואפשר – בפשטות – לקרוא אותה כסיפור אחד שבו:
   משה מחליט,
   ה’ מאשר,
   והשליחות מתבררת בהדרגה.

   אין כאן “שתי חזרות למצרים”,
   אלא חזרה אחת המסופרת בכמה רבדים.

   ומי שרוצה לומר “אתה חי רק פעמיים” –
   רשאי.

   אבל מי שלומד את התורה לאור חז״ל, הראשונים והאחרונים, יאמר:
   משה לא חזר פעמיים למצרים;
   רק פרשני ביקורת המקרא חוזרים שוב ושוב לאותה הנחת יסוד, בתקווה שהפעם היא תיראה כהכרח ולא כהשערה.

2. “זו אינה קריאה הנכפית מן הטקסט, אלא פרשנות הבנויה על הנחת יסוד מוקדמת” – בדיוק כמו ההנחה המוקדמת וחסרת הביסוס שהתורה נכתבה כולה על ידי אדם אחד, ולא זו בלבד – אלא שהיה זה משה, ולא זו בלבד, אלא שהיא הוכתבה לו כולה מן השמים.
   ולעצם העניין:
   א) חזרת משה – יוזמה אנושית ואישור אלוהי
   כלומר, בגלל הקושי בטקסט, ובשל אותה הנחת יסוד מוקדמת וחסרת ביסוס, נאלצו המפרשים שהבאת לתרץ תירוצים. אבל הטקסט בשלו, מה לעשות…
   ב) “בניו” – לא תקלה אלא שיטה
   כלומר, בגלל הקושי בטקסט, ובשל אותה הנחת יסוד מוקדמת וחסרת ביסוס, נאלצו המפרשים שהבאת לתרץ תירוצים. אבל הטקסט בשלו, מה לעשות…
   ג) “וישב” מול “בלכתך”
   כלומר, בגלל הקושי בטקסט…
   אוקיי, נראה לי שהנקודה הובנה.
   יש הרבה קשיים בטקסט, לכל אחד נאלצו המפרשים להידחק ולהציע הצעה שונה ולא מוכחת (אגב, אין טעם לצטט לי את חז”ל או המלבי”ם ולקרוא לזה “מקור” כביכול יש כאן סמכות פרשנית שמכריעה את הכף) – עד שבאו חכמי המקורות ותירצו בחדא מחתא: “מי ששנה זו לא שנה זו”, והכל א”ש ודו”ק וק”ל ולק”מ.

   נ”ב – אשמח מאוד אם לא תרד שורה כל כמה מילים, כמנהגים החדשים זה מקרוב באו של צייצני רשת למיניהם, לא מהם ולא מהמונם!

3. ההשוואה בין “הנחת יסוד מוקדמת” של מסורת התורה לבין “הנחת יסוד מוקדמת” של השערת המקורות אינה סימטרית כלל. המסורת בדבר תורה מן השמים איננה תירוץ שנולד כדי לפתור קושי מקומי בפסוק זה או אחר, אלא מסגרת כוללת שקודמת לדיון בפרשה מסוימת. לעומת זאת, חלוקת הטקסט למקורות נולדת בכל פעם מחדש מן הקשיים עצמם, והיא משתנה בהתאם להם. כלומר: כאן ההנחה יוצרת את הפתרון, ואילו במסורת הפרשנית ההנחה יוצרת שיטת קריאה, לא טלאי נקודתי.

   ועיקר טענתך החוזרת ונשנית: “בגלל הקושי בטקסט נאלצו המפרשים להידחק ולתרץ תירוצים”. אלא שזהו תיאור מגמתי. כל פרשנות היא מענה לקושי; השאלה איננה האם נדרש פירוש, אלא מה טיבו. פירוש המבאר את הטקסט מבפנים, תוך שמירה על אחדותו, איננו דומה לפירוש המפרק את הטקסט לגורמים חיצוניים כדי להיפטר מן הקושי. הראשון מניח שהטקסט משמעותי, והשני מניח שהוא תקלה עריכתית.

   יתרה מזו: הטענה כאילו “אין סמכות פרשנית” ולכן אין טעם להביא חז״ל, רש״י או מלבי״ם, איננה נייטרלית אלא אידאולוגית. שהרי גם חכמי המקורות אינם בעלי סמכות מוכחת מן הטקסט עצמו. הם מציעים מודל, לא פחות ולא יותר. אלא שכאן מתרחש דבר מעניין: כאשר פרשן מסורתי מציע ביאור, הוא מואשם ב”תירוץ”; וכאשר חוקר מציע חלוקה למקורות, הוא מוכתר כ”הסבר”. ההבדל אינו מתודולוגי אלא רטורי.

   ועוד: טענתך שחכמי המקורות “תירצו בחדא מחתא” איננה מדויקת. בפועל, השערת המקורות עצמה איננה חדא מחתא כלל, אלא ריבוי הצעות סותרות: זה מחלק כך, וזה אחרת; זה מזהה כאן J, וזה מזהה כאן E; זה מוסיף עורך וזה גורע מקור. אם כן, גם שם אין “פתרון אחד פשוט”, אלא מערכת תירוצים מורכבת לא פחות משל הפרשנות המסורתית, אלא שבמקום לדבר על כוונת הכתוב, מדברים על כוונת העורך.

   ובשורש העניין: אתה מציב דילמה מדומה – או שנאמר “מי ששנה זו לא שנה זו”, או שנידחק לפירושים. אך יש אפשרות שלישית: שהטקסט intentionally רב-שכבתי. כלומר, הכפילויות והמתחים אינם תקלה אלא צורת כתיבה. זהו עיקרון יסודי בפרשנות המסורתית: “דיברה תורה כלשון בני אדם”, אבל בני אדם אינם כותבים תמיד באופן מתמטי. המקרא אינו ספר הנדסה אלא סיפור תיאולוגי-היסטורי, שבו חזרה, שינוי ניסוח ומתח פנימי הם כלים ספרותיים.

   ובמילים פשוטות: אתה מניח שהקושי מוכיח ריבוי מחברים; אנו מניחים שהקושי מזמין ריבוי משמעות. אלו שתי פילוסופיות קריאה שונות, לא הבדל של אומץ אינטלקטואלי. מי שבוחר באפשרות הראשונה אינו “פותר” את הבעיה יותר ממי שבוחר בשנייה – הוא רק מחליף בעיית פרשנות בבעיית עריכה.

   ולבסוף, הערה לוגית: אם עצם קיומם של קשיים מוכיח שהטקסט אינו אחיד, הרי שגם השערת המקורות עצמה, שיש בה סתירות, מחלוקות ושינויים בלתי פוסקים בין החוקרים, מוכיחה שאף היא איננה אחידה – וממילא יש לחלק גם אותה למקורות. אלא שכאן, משום מה, מפעילים על המקרא סטנדרט שלמות שאינו נדרש מן התאוריה המסבירה אותו.

   סיכום: אינך מוכיח שהקריאה המסורתית שגויה; אתה רק מראה שהיא מחויבת לפרש. אך גם קריאת המקורות מחויבת לפרש – אלא שהיא מפרשת את ההיסטוריה של הטקסט במקום את משמעותו. השאלה איננה “מי מתרץ”, אלא מה אנו מעדיפים: לראות בטקסט יצירה בעלת עומק, או לראות בו טיוטה שנשארה על שולחן העורך. בזה אנו חלוקים, לא ברמת הקושי אלא ברמת האמון בטקסט עצמו.

   • התחלת בביטוי “המסורת בדבר תורה מן השמים” וכבר אני נאלץ לחלוק – זאת לא מסורת, אלא קביעה מתודולוגית (או כמו שאתה בעצמך הגדרת: “מסגרת כוללת”), שחז”ל נאלצו לעגן באיום של “כל האומר… אין לו חלק לעולם הבא” – ושים לב שמעולם לא עלה על דעת חז”ל לאיים על כל מי שיאמר שאנחנו לא בני אברהם יצחק ויעקב, או שארץ ישראל איננה של עם ישראל וכו’ – זה אומר משהו על חולשת ה’מסורת’ הזו.
     ועכשיו לעיקר, והיא טענתך המרכזית:

     פירוש המבאר את הטקסט מבפנים, תוך שמירה על אחדותו, איננו דומה לפירוש המפרק את הטקסט לגורמים חיצוניים כדי להיפטר מן הקושי.

     אכן הוא לא דומה, הוא פשוט לא נכון!
     אין הדבר דומה אלא לחביתה – אם מישהו יגיד לך שחביתה זו שלפנינו נוצרה כפי שהיא מהתרנגולת – הרי זו חוכא ואיטלולא! ברור שהיא נוצרה מביצים, ועכשיו אפשר לדון מכמה ביצים היא נוצרה, מה הגודל של כל אחת, איך הן בדיוק עורבבו וכו’ (ויש כמה חוקרים שאפילו מנסים לנחש מה היה צבע התרנגולת שהטילה כל ביצה…)
     ברור שזאת מלאכה קשה לאין ערוך, וברור שיהיו מחלוקות (אגב, אולי ב- 1% מכלל הפסוקים בתורה!) ושיהיו הצעות שונות לגבי הפרטים – האם היו 4 ביצים בדיוק, או אולי היו 2 ואז הוסיפו עוד 2 שהיו בכוס אחרת ועורבבו קודם לכן וכו’… אבל אין חולק על העיקרון! גם לא בין החוקרים הספרותיים של המקרא, אגב, שכולם מסכימים שהתורה אינה אחידה – וכל השאלה בגדול היא מה התכוון העורך הסופי שנבין.
     ומכאן לסיכום שלך – שאגב מקובל עליי ברובו:

     אינך מוכיח שהקריאה המסורתית שגויה; אתה רק מראה שהיא מחויבת לפרש.

     נכון! ב’מדעי’ הטקסט לא ניתן להוכיח כלום, יכול להיות שקוף עיוור כתב את הכל במקרה – יש רק עניין של סבירות.

     אך גם קריאת המקורות מחויבת לפרש – אלא שהיא מפרשת את ההיסטוריה של הטקסט במקום את משמעותו. השאלה איננה “מי מתרץ”, אלא מה אנו מעדיפים: לראות בטקסט יצירה בעלת עומק, או לראות בו טיוטה שנשארה על שולחן העורך.

     יפה! נמצאת מודה שההיסטוריה של הטקסט אינה “מן השמים”, אלא פרי התפתחות היסטורית שעוצבה לבסוף בידי עורך.
     וכאן אני מציע: בוא ננסה להבין את *המשמעות* של אותו טקסט היסטורי, שהרי אלו שחיברו אותו (JEPD ועוזריהם) התכוונו להעביר מסר משמעותי, כל מקור בפני בפני עצמו, ולא העלו בדעתו שיום יבוא ויהפכו אותם לחביתה אחת גדולה!