אחרי שסיימתי לפרש את פרק לג אני די בטוח שהעם היהודי, שמסוגל היה לשאת פרק כזה על שכמו לאורך כל ההיסטוריה, בלי שאף נציג רשמי שלו יודע להסביר מה בעצם קורה בו – עַם שכזה, האיום האיראני קטן עליו!
מקוצר זמן אני אפילו לא אתחיל להציג את הבעיות שיש בפרק, ופשוט אשתף איתכם צילומי מסך של החלוקה למקורות (E = חום, J = כחול, עורך = אפור), לצד הערות נוסח חשובות – מומלץ להדפיס ולקחת לבית כנסת\ממ”ד להעביר את הזמן:
 |
 |
אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז בשורות הקצרות להלן אתמקד בחלקו השלישי של הפרק (פרשייה לג 3, לפי התמונות שצירפתי), שהוא הסתום והחידתי ביותר בפרק לג בפרט, ובכל פרקי מעמד הר סיני\חורב בכלל.
דו-שיח של חרשים?
הנוסח כפי שהוא לפנינו נראה באמת כמו דו-שיח של חרשים, שבו משה מתלונן על X, מבקש Y ונענה ב- Z, בערך. וככה זה נראה לפי סדר הפסוקים:
(יב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. (יג) וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה. (יד) וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ. (טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. (טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכׇּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (יז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם. (יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ. (יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כׇּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהֹוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם. (כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי…
יב – משה מתלונן שהוא לא יודע את מי ה’ ישלח איתו* והנימוק שלו הוא שה’ אמר שהוא ידעו בשם וגם מצא חן בעיניו.
יג – משה מבקש שה’ יודיעו את דרכיו כדי שימצא חן בעיניו, שהרי עם ישראל הוא עמו.
יד – ה’ עונה שפניו ילכו והוא יניח (?) למשה.
טו-טז – משה עונה שאם פניו לא הולכים אין טעם שיעלה אותם בכלל; ואז הוא ממשיך ודורש ‘אפליה מתקנת’ מול שאר העמים בכך שה’ יילך איתם.
יז – ה’ נעתר לבקשתו, כי הוא מצא חן בעיניו וידעו בשם.
יח – משה מבקש שה’ יראהו את כבודו.
יט – ה’ מודיע שיעביר את כל טובו על פניו ויקרא בשם ה’ לפניו וכו’.
כ-כב – ה’ מודיע לו שלא יוכל לראות את פניו, וכתחליף משה יעמוד על הצור וכו’ ויראה את אחוריו.**
* וקשה, שלכאורה זה נענה כבר בפסוק ב לעיל! וי”ל שזו תוספת עריכה, כאשר תחזינה עיניכם מישרים בצילומסך 1.
** בפסוקים יט-כא מופיעות שלוש אמירות רצופות של ה’ – תופעה נדירה עד מאוד (ראו בפירושי לבראשית טו, י-יב).
רמזתי לשני קשיים בכוכביות לעיל, אבל למען האמת אין פסוק אשר אין בו קושי – אבל הקשיים הבולטים הם לדעתי אלו שקשורים ל’מבנה’ של הדו-שיח, עוד לפני שנדרשים לתוכן החידתי שלו:
- משה אומר כבר בפסוק יב “וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם…”, בעוד שה’ אומר זאת בפועל רק בפסוק יז.
- משה מבקש בפסוק יג לדעת את דרכי ה’ – בקשה שאין לה דבר וחצי דבר עם התלונה שלו בפסוק יב.
- ה’ מגיב בפסוק יד במילים “פָּנַי יֵלֵכוּ…” שגם להן אין דבר וחצי דבר עם בקשת משה בפסוק יג – ואם כבר, היא עונה לתלונת משה בפסוק יב.
- בקשת משה בפסוק יח פותחת לכאורה עניין חדש לגמרי, שגם לו אין דבר וחצי דבר עם הסכמת ה’ בפסוק יז.
רה-ארגון של הפסוקים
לאור כל הבלגן שתיארתי לעיל, ואחרי שכרגיל התגלגלתי בשלג מ’ יום ואמרתי מ’ פעמים את פרק שירה, לא ראיתי מנוס מסידור הפסוקים מחדש. אני יודע שלא כולם חובבי הגישה של הפיכת דברי אלהים חיים, אבל כדברי י’ גרובר: “זאת ההצעה שלי. אני בטוח שגם לכם יש הצעות משלכם – אתם מוזמנים לכתוב אותן בפירוש הצבעוני שתוציאו בקרוב לחומש שמות”:
(יב1) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי.
(יד) וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ (יז) כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם.
(טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. (טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכׇּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, (יב2) וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. (יג) וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה.
(יז) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה.
(יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת פָּנֶיךָ.
(כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי…
הסבר:
(1) משה פותח בבקשה / שאלה מרומזת לדעת את מי ה’ מתכוון לשלוח, וה’ מבשר לו שיהיו אלה פניו (=הוא עצמו), בזכות כך שמשה מצא חן בעיניו;
(2) משה טוען שאין בכך בשורה כי זה מובן מאליו, ואם הוא והעם מוצאים חן בעיני ה’ חייב להיות לכך ביטוי משמעותי שיבדיל בינם לבין שאר העמים, וזאת על ידי הודעת דרכי ה’ למשה – וה’ מסכים גם לכך (בנוסף להסכמתו הקודמת ש”פניו ילכו”).
(3) משה ‘משווה ומעלה’ בבקשה שה’ יראה לו את כבודו/פניו – וגם לכך ה’ נעתר.
נ”ב
מומלץ להדפיס גם את זה לבי”כ ולכוון בעת הקריאה לצאת ידי חובת הסדר הנכון המוצג כאן (ולא גרע מקריאת מגילה שם חוזרים בקול [!] על “לפניהם\בפניהם” וכו’ למרות שאין לכך שום טעם וריח).
הפעם אני לא רואה כאן את הקושיות שלך. הקטע נשמע לי ברור, למעט ענייני זמנים ולשון וכו’ שיכול להיות שאיננו מבינים אותם לגמרי בשל הלשון הארכאית.
קודם כל אני חושב שיש לפרש “וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי” לא כהצעתך שמשה מתלונן שהוא לא יודע “את מי” ה’ ישלח איתו, אלא “את מה” ה’ ישלח עמו לעם: מה המסר, מה התורה, מה ה’ רוצה למסור ביד משה. זה מתואר בהמשך במילים “הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ“. דרכיך במובן של תורתך.
בהינתן שזאת הכוונה, ה’ מתחמק בשלב הזה מפירוט המסר. מבחינתו משה צריך לקבל אותו על סמך (א) גילוי השם שלו למשה (ב) מציאת החן של משה בעיניו. אבל משה חושב שבלי לדעת מה התורה ובלי שהוא יקיים אותה הוא לא ימצא חן בעיני ה’. ואז מתנהל סוג של משא ומתן. משה דורש לראות את “פניו” או את “כבודו” של ה’ (ומצדיק זאת בכך שה’ דורש ממנו דרישה קשה ביותר של היבדלות משאר העמים “הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכׇּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”), אבל ה’ מסרב להראות לו את פניו.
הכי טוב להשוות את זה ל”דו-שיח חרשים” דומה בשמות ד (גם הוא משל ס”י, אגב) – שם משה מנסה להתחמק מהשליחות וכו’, אבל הדיאלוג עצמו לאורך כל הפרק הוא קוהרנטי ומסודר יחסית – כלומר, אין שם ולו עשירית מהמוזרויות שיש כאן!
אתה מציע לפרש “אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי” בפירוש ‘חסידי’ לפיו הכוונה למסר\תורה וכו’ – זה ממש לא רציני. נושא ה”שליחה” חוזר כמה פעמים בספר שמות ותמיד-תמיד הכוונה לשליחה פיזית, לא ‘רוחנית’! (ראה בעיקר בפרק כג, ואפילו בפסוק ב בפרק שלנו).
אבל אולי תוסיף גם ביאור מה גרם לכל סלט הפסוקים הזה להיווצר בדרך זו
את זה אני משאיר לגדולים ממני – כי מי אני אשר אבוא אחר העורך חדריו, ואין משיבין את העורך לאחר מיתה!
והאמת – שאני לא רואה שום דרך להסביר את זה, אלא שכיוון שנרמזו בפרשייה זו סודות עצומים ונוראים, העורכים חששו לגלותם ולכן ערבבו את הכתובים (קצת בדומה לרשב”ם שביקש לגלות סוד אהי”ה [שמות ג, טו] ועשה זאת באתב”ש)
אצטרף לצבי.
נניח שבמקומות אחרים היה עורך שליקט כמה מקורות והפך אותם לסיפור קוהרנטי. גם לשיטתך הוא עשה עבודה טובה, והא ראיה שדורות קראו את הכתובים במקשה אחת. אולם כאן נראה שהוא עשה ערבוביה ממה שהיה מסודר. מה האינטרס בזה?
ראה מש”כ לצבי, והוא רחום יכפר…
וע’ בפירוש התורה לר’ אברהם בן הרמב”ם .