בחלק א’ של הפוסט זכינו לעבור שני שלבים בדרך המְחַקְּרִים להבנת הפרק: בשלב א’ ראינו שנוסח המסורה של הפרק אמנם דורש תיקונים קלים, אבל אין לכך חשיבות של ממש (חוץ מהערה קריטית אחת שתידון בהמשך), ובשלב ב’ ראינו שתיארוך הפרק שנוי במחלוקת אדירה: האם מימי אברהם, מימי דוד או מימי החשמונאים?…
אז עכשיו הגיע הזמן לעבור לשלב השלישי והעיקרי – מה בעצם בא הפרק ללמדנו?
ג. משמעות הפרק
דוד מתכונן לכבוש את עיר יבוס, היא ציון, היא ירושלים, היא שלם (?)
ג1. דעת המְחַקְּרִים: שלם = יבוס, מלכיצדק = אֲרַוְנָה, אברם העברי = דוד!
אם בנושא התיארוך נפלה שלהבת המחלוקת, הרי שכאן נפלגו הדיעות עוד יותר, שכן גם חוקרים המסכימים לתיארוך ה’דוידי’ חלוקים ביניהם בשאלה למה נוסף הסיפור דווקא אז.
למזלי, פרופֵיסור גמור בשם אמרטון (J. A. Emerton) טרח וכתב מאמר קצר וקולע של 37 (!) עמודים צפופים בדיוק על הפרק הזה, ושמו The Riddle of Genesis XIV – במאמר הוא סוקר בערך את כל הדעות שהובעו בנושא עד ימיו ואפילו מגיע לאיזשהו סיכום הגיוני, אז ארשה לעצמי להיעזר בו, לפחות לטובת תמצות דעתם של כמה חוקרים כותבי גרמנית, שפת לא ידעתי (עוד לא עברתי לברלין :)
אז לדברי הזרם המרכזי של אותם מְחַקְּרִים, הסיפור חובר לאחר כיבוש עיר יבוס (= שלם\ירושלים) ע”י דוד והעלאת הארון לעיר (שמ”ב ה-ו). חשוב לזכור מה שאנחנו נוטים לשכוח, שבעיר היו מן הסתם אלפי כנענים – כל השאלה היא מה עשה בהם דוד?
חסידות חב”ד – שהיום הוא יום השנה ה-20 לפטירת מנהיגהּ הבלעדי – היתה החריגה היחידה מבחינתי. בשנים תשנ”ג-ד למדתי מעט שבמעט מהתורה הכמעט-אינסופית של חב”ד, והרושם שנותר בי הוא של עומק עצום – כאותה ‘נאוטילוס’ של קפטן נֶמוֹ, הצולל הנצחי במעמקי הים שכל יְקר ראו עיניו, כך תורת חב”ד צוללת במעמקי התיאולוגיה הקוסמית מצד אחד והנפש האנושית מצד שני, ומנסה להראות איך הכל משתלב.