אחרי שצלחנו את החלק הקשה שלא לומר המעיק של ספר ויקרא (=תזריע-מצורע), הגיע הזמן להתרווח קצת בכורסה ולהרהר בשאלה הנצחית בדבר המשמעות הפנימית והעמוקה של חוקי תורת הכהנים: הפרקים הראשונים של ויקרא עסקו באינספור הלכות הקרבן, מנקודת הראות של המקריב ומנקודת הראות של הכהנים; אחר כך פורט בפרטי פרטים הטקס הממושך של הקמת המשכן והקדשת הכהנים; בהמשך זכינו ללקסיקון זואולוגי בדמות הלכות כשרותם של בעלי חיים שונים ומשונים למאכל; או-אז הגענו לשיא הבירוקרטיה הכהנית העוסקת בנהלי זיהוי, בידוד וטיהור הצרעת לסוגיה השונים, וקינחנו בטומאות האקזוטיות של הזב והזבה (אולי לסגור מעגל עם טומאת היולדת בה נפתחה פרשת תזריע). בהמשך עוד צפוי לנו טקס יום הכיפורים על כלליו החריגים, ודיני העריות המרובים – ואז סוף סוף נגיע לפרשת קדושים (‘ספר הקדושה’ כפי שהוא מכונה אצל החבר’ה מגרמניה) שמחזירה אותנו איכשהו להיגיון המערבי המוכר לנו. קראו עוד ⇐

“גם את זה לעומת זה” – טקסים מקודשים מאז ועד היום

כידוע, התורה מכילה תיאורים של לא מעט טקסים – רובם משוייכים למה שמכונה “המקור הכהני” (P): החל מחציו השני של ספר שמות אנחנו נתקלים בפירוט יוצא הדופן של טקס הקדשת המשכן וחנוכתו; בספר ויקרא יש לנו את טקסי הקרבנות השונים והמגוונים ואת טקס ההיטהרות של המצורע; בספר במדבר יש לנו את טקס היטהרות הנזיר, הטקס המוזר של הסוטה וטקס חנוכת המשכן, ובהמשך יש את טקס הפרה האדומה; ואפילו בספר דברים האנטי-כהני (יחסית) יש את טקס קריאת התורה בהר גריזים\עיבל, ואת טקס הקהלת העם בסוף כל שבע שנים (“הקהל”).
הצד השווה בכל הטקסים האלו (אולי חוץ מה”הקהל”) הוא רמת הפירוט הגבוהה שלהם  והדרישה המשתמעת לקיים אותם בדיוק כמו שכתוב, בלי לנטות ימין ושמאל. בתהליך הקמת המשכן, למשל, שבוצע במעין טקס-יחיד של משה, התורה מדגישה שוב ושוב שהדברים נעשו “כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה”. ובטקס חנוכת המשכן, כשנדב ואביהוא העזו לבצע פעולה שלא היתה חלק מהטקס, הם נשרפו חיים. אגב, הפעולה שהם עשו היתה פעולת הקרבה, ובהמשך אתמקד בעיקר בטקסי הקרבן כדוגמה ממצה לטקסים בכלל.  קראו עוד ⇐