תורה ברורה – בראשית לד ופרשת וישלח

עדכון – “תורה ברורה” יצאה למימון המונים, אשמח אם תתמכו!

פרק לד (“מעשה דינה”) תקוע בפרשת וישלח כמו לוייתן פצוע על הרי שומרון – ‘גוש’ סיפורי פרימיטיבי ונוטף דם בלב פסטורליה טבעית, תלוש מכל הקשר: הרי רק לפני שניה יעקב נפרד מלבן בברית חגיגית, ואחר כך נפרד מעשו בחיבוקים ונשיקות, ואז הגיע שמח וטוב לב לשכם, שם קנה לו חלקת שדה – והנה לפתע מעשה אונס! וחטיפה! ואז רצח! וביזה! מה זה היה לנו?!
ואולי יותר מפתיע הוא ההמשך הפסטורלי בפרק לה, בו יעקב ובני ביתו פשוט מטיילים להנאתם משכם לבית אל כאילו כלום לא קרה…
ואם נחזור ללוייתן שלנו, הרי כשמתקרבים לגופתו העצומה מתברר שהוא סוג של יצור כלאיים: חלקים ממנו נראים כשייכים ליונק קדום, וחלקים אחרים כשל דג מודרני! מה זה היה לנו?!

קראו עוד

תורה ברורה – בראשית כח ופרשת ויצא

עדכון – “תורה ברורה” יצאה למימון המונים, אשמח אם תתמכו!

אחת מהשפעות הקשות ביותר של הנצרות על היהדות (טוב, חוץ ממסעי הצלב, עלילות הדם, האנטישמיות…) היא החלוקה לפרקים שגזר עלינו אותו ארכיבישוף נוצרי בשם סטפן לנגטון, כמו שחש כל מי שקרא את סוף פרק כז (סוף פרשת השבוע הקודמת):

פרק כז

… (מב) וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ… (מה) לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד. (מו) וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים.

פרק כח

(א) וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ…

הקיטוע הבוטה הזה בין דברי רבקה ליצחק (“קַצְתִּי בְחַיַּי…”) לבין פנייתו של יצחק ליעקב (“וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב”), מעוררת תמיהה – למה לא להתחיל את פרק כח בדברי רבקה, ומשם להמשיך ישר לדברי יצחק? (רצף כזה תוכלו לראות במהדורת שוויקה הנפלאה).

קראו עוד

תורה ברורה – בראשית כז ופרשת תולדות

עדכון – “תורה ברורה” יצאה למימון המונים, אשמח אם תתמכו!

בפרשת תולדות מתחיל משהו חדש לגמרי בספר בראשית, שראוי לתשומת לב – כאן נפתח החלק השני בספר, שעוסק בראשית התהוותו של עם ישראל, וביחסיו עם העמים הסובבים אותו. החל מפרשת תולדות והלאה מוצגים יצחק ויעקב כממשיכי דרכו של אברהם וכך מודגש הקשר ההיסטורי בין האב הקדום לבין צאצאיו, בני ישראל. לקורא של פרשתנו אמור להיות ברור שהסיפורים הסמליים מכאן ואילך לא ללמד על עצמם יצאו, אלא ללמד על עתידם של בני ישראל יצאו, וכפי שנמסר בפירוש לרבקה: ” שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ…”

עכשיו, מבין ארבעת פרקי הפרשה (כה-כח), פרק כז הוא היחיד שמכיל סיפור מלא וקוהרנטי (פרקים כה+כח חצויים, ופרק כו תלוש ממקומו) ועל כן הריני לזכות את הרבים בפירושי מאיר העיניים, שבין השאר מנסה לענות על הקשיים הבאים:

  • למה יצחק צריך אוכל כדי לברך את עשו?
  • וכי רבקה חשבה שאם היא תכין ליעקב תחפושת, יצחק לא ישים לב שמדובר ביעקב?!
  • “גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה” – האם יצחק הסכים לברך את יעקב בדיעבד או לא?
  • ומייד אחר כך – האם יצחק חזר בו ובירך את עשו רק ב”הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ”?
  • ואיך אפשר בלי הכפילויות (המאפיינות את סיפורי בראשית בכלל): “הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו” (כא=כד), “וַיְבָרְכֵהוּ” (כג=כו), “וְיִשְׁתַּחֲווּ” (כטX2), “וַיְהִי כַּאֲשֶׁר\ אַךְ” (לX2), “וַיֹּאמֶר” (לוX2).

קראו עוד

תורה ברורה – בראשית כד ופרשת חיי שרה

עדכון – “תורה ברורה” יצאה למימון המונים, אשמח אם תתמכו!

פרשת חיי שרה אמנם הרבה פחות דרמטית מקודמתה, וירא, אבל היא מכילה את אחד הפרקים הארוכים והמעניינים ביותר בתורה – הלא הוא פרק כד. לכאורה הפרק פורס בפנינו סיפור פסטורלי – אם כי ארוך בהרבה מהרגיל – על מציאת אשה ליצחק, אבל מאחורי הקלעים מסתתרים כמה וכמה דברים מעניינים ומתמיהים – למשל:

  • מה פשר ה’טקס’ של “שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי”?
  • למה יש כל כך הרבה מילים יחידאיות בפרק? (‘וַיַּבְרֵךְ’, ‘הַגְמִיאִינִי’, ‘וַתְּעַר’…)
  • ולמה יש גם לא מעט כפילויות? (“וַיֵּלֶךְ… וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ”, “מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ”, “וַתָּקָם רִבְקָה… וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת רִבְקָה”…)
  • איך העבד כבר יודע ש”וַיִּתֶּן לּוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ”, כשזה מדווח לנו רק בפרק כה?
  • ובהמשך לכך, איך יצחק בא “מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי”, כשרק בפרק כה נודע לנו שהוא עבר לגור שם?
  • והכי מעניין – למה יש לנו תחושה שאברהם למעשה כבר מת לפני או במהלך האירועים?

קראו עוד

תורה ברורה – בראשית כב ופרשת וירא

עדכון – “תורה ברורה” יצאה למימון המונים, אשמח אם תתמכו!

פרשת וירא היא אחת העמוסות בתורה, כשכל פרק בה יכול לפרנס כמה בלוגים – אבל אין ספק שפרק כב אוחז בשיא – שכן הוא עניין מאוד לא רק את היהודים אלא גם את הנוצרים, ומכאן כמובן שגם את חוקרי המקרא (אחד מהם אף טרח ויצר ביבליוגרפיה של “recent studies” אודות פרק כב, והגיע ללא פחות מ- 15 עמודים!).
מעבר לקושי התיאולוגי הבולט שבפרשה – איך ייתכן שה’ ציווה על קרבן אדם – יש עוד כמה וכמה קשיים, חלקם פחות מוכרים, וכהרגלי בקודש אמנה כמה מהם:

  • ניכר שהפרק הוא ‘בבואה’ של סיפור ישמעאל מפרק כא – אז למה שם אברהם התנגד וכאן לא?
  • מדוע אברהם טורח לקחת חמור אבל לא עולה איתו להר?
  • מה פשר השם “ה’ יִרְאֶה”? ומה פשר הביטוי “אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה’ יֵרָאֶה”?
  • איך ייתכן שבפעם השנייה המלאך משבח אותו “כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ”, כשבפועל הוא לא עשה את הדבר הזה, וכן חשך את בנו יחידו?!
  • ואולי הכי חשוב: האם ארם היה בן קמואל – או שמא בן שם???

קראו עוד