על חרטומים, שדים ו- ChatGPT

האדם הדתי המודרני חי בדיסוננס מובנה בכמה תחומים, ואחד מהם הוא סיפורי הניסים שבמקרא – שאחד השיאים שלהם הוא מכות מצרים בפרשות השבוע הנוכחיות (שמות-בשלח). למען האמת, התמיהה הבסיסית – האם זה ייתכן? – עלתה כבר בימי קדם, ואם תרצו תוכלו למצוא אותה בדברי השליש הספקן שהטיח באלישע (מל”ב ז, ב) “הִנֵּה ה’ עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה?!” (כמובן שהדתי הספקן יתהה האם גם הסיפור ההוא קרה באמת, ואין לדבר סוף…)
כך או כך, אפשר לחלק את התשובות היהודיות לשאלת היתכנות הניסים לשלושה כיוונים עיקריים – בהכללה גסה:

א) דעת הרמב”ם: אין נס בעולם כלל – ישנן תופעות חריגות שהוטבעו מראש ע”י ה’ במערכת חוקי הטבע (“עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות…”) ורק הוא “יודע” להשתמש בהם כשצריך.
ב) דעת החסידות (שמקורה באיסלאם): אין טבע בעולם כלל – הכל מתנהג לפי רצון ה’ בלבד, וממילא אין שום חידוש בנס, אלא רק בעיני המתבונן הרגיל ל”חוקי” הטבע.
ג) דעת היהודי המצוי\הסביר: יש טבע ויש נס – ככלל, העולם מתנהג לפי חוקי הטבע שה’ קבע, אלא שהוא יכול לסטות מהם או לשנות אותם כרצונו – ולזה אנחנו קוראים “נס”. קראו עוד

עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – שניים שהם אחד?

מצבת מרנפתח

כידוע, הראשון שהגדיר את בני ישראל כעם, היה פרעה, ממש בתחילת ספר שמות:

(א, ט) וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ

בצירוף מקרים מפליא, גם מחוץ למקרא היה זה מלך מצרי דווקא שהכיר לראשונה בישות אתנית בשם ישראל:

ישראל הוּשַׁם אין זרע לו (מצבת מרנפתח)

עם זאת, בדברי פרעה “שלנו” יש חידוש מהותי יותר – הוא למעשה מכתיר את המשפחה הקטנה של בני יעקב – הלא הם “בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” – כעם שווה-ערך ל”עַמּוֹ” שהוזכר בתחילת הפסוק! אם נשים לב, המונח “בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” בספר בראשית מיוחס תמיד לבני יעקב (למעט האנאכרוניזם הידוע של “לִפְנֵי מְלׇךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל” ואולי גם “עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה”), אבל מהכרזת פרעה ואילך, המונח בני ישראל מיוחס תמיד למה שאנחנו קוראים עם ישראל. כמובן שזה צפוי, כי כבר בפסוק ז הודגש כי “בְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ…” – כלומר, ממשפחה קטנה של בני יעקב הם הפכו לעם גדול, וברור שמכאן ואילך המונח הזה יתייחס תמיד לעם, אבל הנה מקום איתי להעיר על תופעה מעניינת שלמיטב ידיעתי לא נבחנה בפירוט – והיא ההבדל בין העם לבין בני ישראל. קראו עוד

וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת (לִשְׁחֹט) וַיִּשְׁחַט אֶת בְּנוֹ?!

אחת ההשערות הנועזות-עד-גיחוך לגבי פרשיית העקידה, התחילה במקור כניסיון לפתור את השאלות הקשות שמתעוררות בסוף הפרשיה ובהמשך ספר בראשית:

א) בפסוקים טז אומר מלאך ה’ שנגלה שנית לאברהם: “כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ”, והשאלה הגדולה היא – הרי אברהם לא עשה בסופו של דבר כלום! יתרה מכך, בהתגלות הראשונה של המלאך (יב) נאמר בפירוש: “וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה… וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ…”, ואם הפסוק שלנו אמור להיות תקבולת לפסוק ההוא, הניגוד בין ‘אַל תַּעַשׂ’ לבין ‘אֲשֶׁר עָשִׂיתָ’ בולט במיוחד.

ב) בפסוק יט נאמר ‘וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע’ – אבל איפה יצחק?! למעשה, נראה שהפסוק מנסה להדגיש את היעדרו, כי הביטוי ‘וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו’ המיוחס כאן לאברהם ונעריו, מופיע לא פחות מפעמיים בסיפור עצמו (ו, ח), אלא ששם הוא מיוחס כמובן לאברהם ויצחק!

ג) בהמשך ספר בראשית אין עוד שום נקודת מפגש בין אברהם ליצחק. העובדה הזו מתגלה באופן קיצוני במיוחד בסיפור אירוסי רבקה (פרק כד) – אברהם מבקש למצוא אשה ליצחק, אבל אין בין השניים שום קשר או דיאלוג – הכל נעשה דרך עבד אברהם!

ד) ‘מחזור’ סיפורי יצחק בספר בראשית דל עד כדי כאב – פרקים כד (מעט), כה (מעט), כו-כז, כח (מעט). לא זו בלבד, אלא שכמה מסיפורי יצחק אינם אלא העתק חיוור של סיפורי אביו, אברהם: עקרותה של רבקה, הרעב בארץ, מעשה רבקה ואבימלך וחפירת הבארות – כל המוטיבים האלה מופיעים כבר אצל אברהם. בהתאם לכך, יצחק נזכר בנ”ך מספר מועט ביותר של פעמים (14 סה”כ [כולל ‘ישחק’] – לעומת 24 של אברהם ואינספור יעקב\ישראל), ותמיד כחלק מהשלישיה ‘אברהם-יצחק-יעקב’ (למעט עמוס ז) – בעוד שאברהם מוזכר 8 פעמים כשהוא לבדו, שלא לדבר על יעקב\ישראל!

קראו עוד

מהם לוחות הברית ומה נכתב עליהם?

אחת הסיבות לכך שהחלטתי להתעמק בלימודי מקרא\תנ”ך, היא שאלה פשוטה לכאורה שנשאלתי פעם וכתוצאה ממנה התחלתי להרהר בעוד שאלה, ולהפתעתי הרבה התברר לי שגם אחרי הרבה שנים של האזנה לקריאת התורה, התורה “של הגננת” עדיין חזקה יותר מהטקסט הכתוב.
השאלה הראשונה היתה שאלת תם של מישהו שהתעניין איפה מופיעים בתורה לראשונה לוחות הברית?
אני זוכר שעניתי מייד – “בפרשת יתרו”, אבל במחשבה שנייה רצתי לבדוק ו… אין שם בכלל לוחות. “אהה, בסוף משפטים יש משהו!” נזכרתי ו… גיליתי שמדובר בספר הברית, לא בלוחות הברית. “וואו… אז בטח בכי תשא, מה שקוראים בתענית ציבור!” הכרזתי כמנצח – רק כדי לגלות שגם בכל פרשת כי תשא לא מוזכרים לוחות הברית – יש לוחות אבן, נכון, יש גם לוחות העדות – אבל לא לוחות הברית!

To make a long story short, המונח “ל(ו)ח(ו)ת הברית” מופיע 3 פעמים בתורה, ושלושתן בפרשת השבוע הנוכחית, עקב, ולא זו בלבד אלא ששלושת האיזכורים מרוכזים לשם נוחות בפרק אחד, פרק ט:

(ט) בַּעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה’ עִמָּכֶם…
(יא) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן ה’ אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית
(טו) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לֻחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי.

מפליא, לא? אבל זה לא הכל.

קראו עוד

אני גיטרה – Soleá (או: למה לכתוב כשאפשר לנגן?)

בתקופה האחרונה לא כתבתי כמעט בבלוג – וכשנשאלתי למה התשובה הפשוטה היתה: כי אין לי מה לכתוב! ואז נזכרתי שאי-אז ב- 2018 עשיתי הפסקה דומה, ואז ציטטתי את דיימון ראניון במאמרו המושחז ‘קול דממה דקה’, מלפני כ-100 שנה (!)

ובכן, שתיים הן הסיבות לפרסומי הבלתי סדירים, והאחת מהן היא פיסית גרידא. אולם החשובה ביותר היא — העובדה שאין לי דבר לאמרו בטור היומי שלי. זמן רב היססתי לפני שהודיתי בכך בגלוי… וידוי זה עלול לקפח את השיגרה הקבועה, הנהוגה כיום, לפיה אם אין לו לכתב הטור היומי דבר לאמרו — הריהו יושב ואומר אותו…

אני מקנא בברנשים הללו, אשר — כשאין להם מה לכתוב או לומר, הרי הם יכולים לפנות בקלות לענין חוסר־העבודה, או הבעיה הרוסית [כך במקור! עולם כמנהגו…], או סתם לתקוף את הממשלה הנוכחית [כנ”ל!], או — לסדר מחדש את עסקי העולם מקצה ועד קצה, לאחר שתסתיים המלחמה. על הנושא האחרון, רבותי, ידוע לי מעט כל כך שאינני מסוגל אפילו לא לומר עליו מאומה, כפי שיכולים כמה מחבריי, היודעים לא לומר על כך מאומה לאורך שמונה או תשע מאות שורות ליום
(בתרגום א. כרמי)

קראו עוד