_{(אזהרת טריגר: הדברים הבאים מיועדים רק לאלו אשר לא כרעו לבעל ההילולה!)}

במין אירוניה יהודית שכזו, הילולת ל”ג בעומר תחול השנה בדיוק אחרי שקראנו בפרשת אמֹר על האיסור של הכהנים להיטמא למתים ולפני שנקרא בפרשת בְּהר “לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם”… אלא שהשנה זכינו לאורו של ספר יוצא דופן שכמוהו נדמה לי שלא נכתב מעולם, הלא הוא “הקבלה – אסונה של אמונת ישראל” (בהוצאת ידיעות ספרים).
שם הספר, והתמונה המפורשת שבכריכתו, עלולים לשדר אולי סוג של פרובוקציה בסגנון מאמרי Ynet יהדות (ואכן המחבר זכה שם לכתבה שעוררה מאות תגובות) – אבל לא (רק) היא. מדובר בספר שמציג לראשונה בצורה ברורה ותוך ציטוט נרחב של מקורות ראשוניים את מערכת האמונות האמיתית – והמטורפת לעתים – של הקבלה, כשלצידה ביטויי ההתנגדות המפורשים שנאמרו מפי גדולי ישראל בכל הדורות כנגדה. כל זה כתוב באופן קולח ומלא עניין, ובסגנון מושחז, עוקצני ומלא בוז ל’חכמת’ הקבלה – אבל גם למי שמעדיף סגנון אובייקטיבי צונן כדאי מאוד מאוד לקרוא בספר הזה בבחינת “רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק” – כי להערכתי יש ציבור לא קטן שמביט בספקנות רבה על הקבלה אבל חושש מלהביע עמדה לגביה בשל חוסר ידע מצד אחד ו’יראת גדולי ישראל’ מצד שני – והספר הזה הוא המענה לשתי הבעיות האלה, בבחינת “בהאי חיבורא יפקון ביה מן גלותא דקבלה ברחמי”…

אם קבלה היא – נקבל?!

אני לא רוצה לגזול מכם את ההנאה והתדהמה בקריאת הספר עצמו על ידי סקירה מפורטת מדי, ולכן אסתפק בכמה ‘היילייטים’ שהדהימו אותי, לפחות, בתור מי שקרא לא מעט (יחסית לחוקר מקרא!) על הקבלה והמקובלים:

• שירת “אשת חיל” בערב שבת לא נועדה לכבוד השבת או האם היהודיה, אלא לכבוד אשת האלוהים, היא השכינה.
• כשאנחנו אומרים כלאחר-יד “לשם יחוד קוב”ה ושכינתיה” המקובלים מתכוונים לזיווג כפשוטו בין האלוהים לשכינה.
• כמה מגדולי חכמי פרובנס התנגדו נחרצות לקבלת הספירות וההאצלה של ‘ספר הבהיר’ (עוד לפני הזוהר!) ודנו אותו לשריפה.
• לפי הזוהר “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים” משמעו שמישהו שם למעלה ברא את ‘אלהים’ באמצעות ‘ראשית’.
• לא זו אף זו, הזוהר קורא את פסוקי הבריאה כך: “וַיֹּאמֶר_(אבא):  ‘אֱלֹהִים _(אמא)! יְהִי אוֹר’! וַיְהִי אוֹר”, וכן הלאה.
• דרשת רשב”י ב’אדרא זוטא’ (החיבור שבעקבותיו נקבעה הילולת ל”ג בעומר) פותחת בביאור הפסוק “אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ” תוך תיאור גופו של האלוהים ובעיקר זקנו. הדרשה המפותלת מסתיימת בתיאור הזיווג בין אבא\אלוהים לאמא\מטרוניתא, שכולל תיאורי שערות הערווה, ביצי הזכר ועוד – עד לדרשת הפסוקים “… פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ” וכן “… כִּי שָׁם  צִוָּה ה’ אֶת הַבְּרָכָה” כמתייחסים לביאת הזכר על הנקבה.
• ועוד ועוד… (כל הנ”ל זה רק עד עמוד 70 מתוך כ- 300!)
  _{אגב, נושא המיניות בזוהר בפרט ובקבלה בכלל נידון בספר גם הוא ומתברר שמדובר בסוג של ‘אובססיה’ של הקבלה שלפי המחבר “עלתה והתעלתה בתחום זה על כל מיתוס פגאני המוכר לנו מתרבויות אחרות” (עמ’ 253 – ונ”ל שלא דק, שכן ה’קאמה סוטרה’ [ג”נ – לא קראתי] שקדמה לחיבורי הקבלה במאות שנים התעלתה עליה בזה, וצ”ע).}

בסוף הספר דן המחבר גם בשאלה שאני נתקל בה לא פעם: נניח ואנשים מאמינים בקבלה – אתה מה אכפת לך? הנח להם לישראל ויהיו שוגגים! וכאן הוא חוזר לישראל בת ימינו ומראה איך עקרונות קבליים כמו שנאת הגוי המשולבת בשנאת המדע הובילו את החברה החרדית למצבה הנוכחי. לא אאריך, כי הבלוג הזה משתדל להימנע מאקטואליה ככל שניתן, אבל כל מי שקורא את התחזיות הדמוגרפיות על רוב חרדי עתידי מבין ש’חכמת’ הקבלה לא זו בלבד שלא הוציאה את ישראל מהגלות (כהבטחתו הריקה של בעל ה’רעיא מהימנא’, ראו בהמשך) – אלא שהיא עתידה להחזיר אותנו לשם. ועוד לא דיברתי על המוטציות שגדלו בהשפעת הקבלה, משבתאי צבי ויעקב פרנק ועד שיינברג, פינטו וכמובן ברלנד שמקפיד על ל”ג בעומר יותר מעל עשר הדברות…

קבלה עוקרת מקרא?!

הפוסט הראשון שפרסמתי בבלוג הזה לפני י”ג שנים תמימות נקרא “אלהים ברא בראשית – על תולדות האמונה הישראלית“, והוא עסק בחידוש הגדול של המקרא, לפי חידושו הגדול של הנביא יחזקא-ל קויפמן, ואלו דבריו:

האלהות האלילית היא מיתולוגית וכפופה למערכת הויה עליונה עליה, על-אלהית;
האלהות הישראלית היא לא-מיתולוגית, ואינה כפופה לשום מערכה – היא רצון-שליט עליון. (תולדות האמונה הישראלית, מבוא, עמ’ לד)

במילים אחרות, המונותיאיזם הישראלי היה חסר-תקדים בכך ששלל לחלוטין את המיתולוגיה מאלוהיו – אלוהי ישראל לא נולד מישות כלשהי, והוא לא כפוף למערכת קוסמית כלשהי. הדברים האלה, בניסוחים שונים, הם הא”ב של האמונה המקראית, ועד ימי הרמב”ם הם היו גם הא”ב של האמונה היהודית – עד שפרצה הקבלה לחיי העם היהודי. אגב חשוב להדגיש: גם אותם גדולי ישראל שהאמינו שלה’ יש גוף, בעקבות פשטי המקראות וכמה אגדות חז”ל (כהשגת הראב”ד המפורסמת) לא חשבו לרגע על אלוהות ‘מיתולוגית’ במובן הזה! וזאת למרות שאמונות פגאניות היו חלקו ונחלתו של עמך ישראל מאז ועד היום, וכפי שהראיתיכם לדעת בפוסט הזה, שבו דילגתי בכוונה על כל איזכור של הקבלה:

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ וְעַכְשָׁיו

אלא שכאמור, מעט אחרי הרמב”ם פרצה הקבלה לחיינו וקבעה – לעתים תוך מעטה מתחכם של ‘כביכול’ – שחלק מאלהים כן נולד מ”ישות כלשהי”, ושהוא כן כפוף ל”מערכת קוסמית”מתוסבכת של ספירות. ולא זו בלבד, אלא שלא מדובר באלוהים אחד כי אם במשפחה עליזה של ‘אלוהימים’ (אבא, אמא, זעיר אנפין וכו’) כשהשיא הוא כמובן העובדה שלאחד מה’אלוהים’ האלה יש גם אשה! (השכינה – ראו בהמשך).
וכאן הבן שואל – Haven’t the Jewish people suffered enough?!
כלומר, בשביל זה עבדנו קשה, מאברהם ועד הרמב”ם, כדי להילחם באלילות וליצור תופעה ייחודית של עם שמסוגל להתנתק ממערכת האמונות שהיתה משותפת כמעט לכל תרבות אנושית – וכל זה רק כדי לחזור בסוף אל המיתוסים האליליים?
הרי אם חפצה נפשכם במשפחת אלים – יש אצל ההודים כמה שתרצו, ואם ‘אמא אלוהית’ זה מה שעושה לכם את זה – הנצרות עשתה זה עם מריה הרבה לפני הקבלה ובצורה הרבה יותר מוצלחת. ואם חסרה לכם ספרות פנטזיה בסגנון ה’זוהר’ וגם עשרות הסיפורים ה’מיסטיים’ שבתלמוד לא מספיקים לכם – לכו לכם אל ה’ראמאיאנה‘ ההודית האדירה, שלפי ויקיפדיה אפילו הפכה לסדרת טלוויזיה פופולרית בהודו!

בקינה זו אסיים, רק אזכיר שחז”ל עצמם הסכימו להודות שרק “בשלושה מקומות הלכה עוקרת מקרא” (סוטה טז ע”ב) – ואילו הקבלה ביקשה לעקור את הכל…

נ”ב #1 על ספר הזוהר

אין ספק שהספר של הקבלה הוא הזוהר – נדיר למצוא בספרות היהודית ציטוט מספר יצירה, למשל, שלא לדבר על ספר הבהיר, או הפליאה\הקנה – אבל ציטוטים מהזוהר הגיעו אפילו לסידור, ומושגים ‘זוהריים’ שגורים על פי כל. הסיבה לכך היא (כנראה) שהזוהר הוא למעשה מדרש על התורה, הז’אנר שהיה מאז ומתמיד הפופולרי ביותר ביהדות, לעומת ספרי קבלה אחרים שדומים יותר לספרי פלפול שמציגים חקירות ומסקנות ללא קשר ישיר לפסוקים – וללא סיפורים פיקנטריים כמו בזוהר, כמובן…
הדבר המוזר והמעניין הוא שהזוהר במקורו בכלל לא היה ספר – אלא אוסף ענק של כתבים שונים שנכתבו ברובם בספרד של המאות ה- 13-14, ורק בשכבה המאוחרת של הכתבים מתייחסים אליו כ’חיבור’\ספר _{(“בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזהר… יפקון ביה מן גלותא ברחמי” – רעיא מהימנא, באחת מהבטחות השווא המפוארות ביותר בתולדות ישראל)}. הדפסת חלק מהכתבים האלו קרתה רק במאה ה-16 והיא ש’קיבעה’ את ספרות הזוהר הרחבה כ’ספר’, כאשר סדר הכתבים השתבש בכמה וכמה מקומות, חלקים מקוריים לא נכללו בו וחלקים מאוחרים דווקא כן ואין אתנו יודע עד מה, וכפי שהראתה פרופ’ רונית מרוז במחקריה המונומנטליים שרוכזו בספר ‘יובלי זוהר’. בשורה התחתונה, מקובל שלומד מספרי קבלה חייב לצידו ‘מגיד’ בדמות גרשם שלום ותלמידיו שיסבירו לו מה שייך לזוהר ומה לא, איזה חיבור שמיוחס למקובל עתיק-יומין הוא אמיתי ואיזה זיוף, שלא לומר ספר שבתאי שחדר ליהדות הקבלית. _{(אגב, לפני כמה שנים הוציא חוקר עצמאי גאון בשם יוסף אביב”י ספר עצום בשם “קבלת האר”י” – זו שנחשבת לטופ של הטופ בעולם הקבלה – והראה (כך לפי ד”ר רועי הורן) שהאר”י מסר למעשה שני תיאורים שונים של כל עולם האצילות, לכל תיאור מהלך משלו וטרמינולוגיה משלו – מה שלא עלתה על ליבו של אף מקובל או חוקר לפניו! כלומר – גם את האר”י אף אחד למעשה לא הבין נכון…)}
על הבעיה הזאת נוספת גם בעיית הסגנון ה’ספרותי’ הירוד של הזוהר: החל מהשפה הנלעגת שנראית כפארודיה על ארמית מ’פורים גמרא’, דרך החיקוי המוקצן של מדרשי חז”ל על פסוקי המקרא בשילוב אגדות-עם, וכלה ב(ק)בלה-בלה האינסופי שלו בכל נושא כמעט, שמרוב מילים מערפל עוד יותר את המשמעות המעורפלת ממילא. מי שרוצה לראות איך אפשר אחרת מוזמן לקרוא למשל את דף יד במסכת חגיגה בתלמוד הבבלי – דף אחד בודד, שמייתר את רוב ספר הזוהר כי הוא כולל גם הגשמה אלוהית, גם מעשה מרכבה, גם סיפור על חכמים בשדה… בקיצור, כל מה שיש בזוהר באלפי דפים נמצא שם בדף אחד – וכל זה בלי לחטוא בפגאניות מופגנת כמו בזוהר!
וכאן עליי להודות שחלוקים עליי כמה מגדולי עולם המחקר ובראשם יהודה ליבס ורונית מרוז שמכתביהם והרצאותיהם למדתי שהזוהר הוא אחת מפסגות היצירה הספרותית היהודית, וששפתו היא תוצר חי של סביבה יהודית-למדנית, ושאפשר לגלות בו מבנים ספרותיים מתוחכמים ועמוקים וכו’… אז כנראה זה עניין של טעם וריח, אבל השאלה היא האם הצר שווה בנזק המלך,  לאור\לחושך מסקנת המחבר שהצגתי לעיל?! כלומר, האם ההשפעה השלילית של הזוהר על עם ישראל שווה את הספרות היפה שבו, והרי מי שמחפש ספרות פנטזיה יהודית יכול לקרוא רבים וטובים מהזוהר, החל בש”י עגנון וכלה ביהודית קגן בת ימינו – וכדברי הזוהר עצמו על התורה:

אֲפִילּוּ בְּזִמְנָא דָּא אֲנָן יַכְלִין לְמֶעְבַּד אוֹרַיְיתָא בְּמִלִּין דְּהֶדְיוֹטֵי וּבִשְׁבָחָא יַתִיר מִכֻּלְּהוּ!…

נ”ב #2 על השכינה

אחת הסטיות החמורות שבזוהר היא ההתייחסות הבוטה לשכינה כאל אשתו של ה’ עמה הוא מזדווג\מתייחד, רעיון שמקורו כנראה אצל פילון _{(“בורא העולם היה בו בזמן האב של הנברא, בעוד שהאם הייתה החכמה שהייתה לבורא, עמה הזדווג האל, שלא כדרך בני האדם” – ראו אצל א”א אורבך)}. מה שעשו המקובלים היה לקחת את המושג “שכינה” שהיווה שם נרדף לקב”ה\נוכחותו אצל חז”ל ולהפוך אותו בעצם לאשה… הבעיה שמרוב שהתרגלנו, קשה לנו לשים לב להפיכת שם-הפעולה “שכינה” (כמו המילים “אמונה”, “אהבה” וכו’) לשם-עצם נקבי (תהליך שהתחיל כבר בכמה מאמרי חז”ל) – אז כדי לקרב הדבר אל השכל, תחשבו שמישהו יסביר שהמושג “אמונת ה'” משמעו בחורה בשם אמונה שהקדישה את עצמה לה’!
הדבר המוזר הוא שבמקרא דווקא עם ישראל נמשל לאשתו של ה’ – אמנם כדימוי נדיר יחסית שמופיע רק במקצת מספרי הנביאים: לפי הדימוי היתה בין ה’ וישראל “אהבת כלולות” (ירמיהו ב) או “אירושים” (הושע ב – ואגב, רק שם מופיעים במפורש המונחים “איש\אשה” בהקשר הזה), ה’ מתואר כמי ש”בועל” את ישראל (ישעיהו נד – אם כי לפי ישעיהו סב גם הארץ נבעלת, ועוד על ידי בניה!) וכמי ש”בא בברית” איתם ב”עת דודים” (יחזקאל טז), ובהתאם לכך העבודה הזרה של ישראל נחשבה כ”ניאוף” (ירמיהו ג ועוד).
לפי זה היה מתבקש לפרש את זיווג\ייחוד השכינה עם ה’ כאיזשהו משל על הקשר שלו לעם ישראל – אבל ברור שמחברי הזוהר לא התכוונו לעם ישראל כי לדעתם השכינה היא חלק מהאלוהות בעצמה! למעשה, היא המנהיגה של עם ישראל מטעם האלוהות ולכן יש לעבוד אותה, וכדברי ישעיהו תשבי (בפיסוק והדגשות משלי):

השכינה, שבאגדות חז”ל היא ההוויה האלוהית בבחינת מציאותה ופעולתה בישראל ובעולם, מזוהה בתורת הקבלה עם הספירה האחרונה כמנהיג העולם וכ’כנסת ישראל’ של מעלה, שהיא כינוי קבוע ומיוחד למלכות; ומכיוון שפעולת ‘בינה’ בעליונים דומה לפעולת ‘מלכות’ בתחתונים, נקראת אף היא שכינה עליונה…
סוד הייחוד המיסטי הוא סוד הזיווג של השכינה עם בעלה, ‘תפארת’, כלומר קישורה במערכת הספירות ללא פירוד, והייעוד הדתי של האדם הוא קיום הייחוד הזה בכוונת התפילה והמצוות. רק בכוונת הייחוד יכול ורשאי האדם להתקרב לשכינה ולעבוד אותה בעבודת אלוהים…
_{(פרקי זוהר (א), 131-133)}

ומכאן ‘שודרג’ מעמדה של השכינה בתיקוני הזוהר (חלק מאוחר יחסית בזוהר) למצב שאותו מגדירה חוקרת התיקונים ד”ר ביטי רואי כלא פחות מ”פולחן השכינה”!

… מתוך תפיסות אלה נובע מה שאני מכנה ׳פולחן השכינה׳, היינו הקריאה הגדולה של בעל התיקונים לעבוד את השכינה, לדעת אותה, להוקירה ולכבדה. בדבריו היא מוגדרת כשורש ועיקר אמונה. חלק עיקרי מפולחן זה קשור בקריאה לייחד בשכינה ובטענה שמי שמייחד בה מייחד למעשה ב’עילת העילות’.
_{(אהבת השכינה: מיסטיקה ופואטיקה בתיקוני הזוהר, 23-24)}

נראה לי שכחלק מהתפיסה הילדותית של הקבלה בכלל – כמו ה’קושיה’ העצומה של האר”י איך יוכל אלהים לברוא עולם פיזי (!) כשהוא ‘ממלא כל עלמין’ – גם מחברי הזוהר לא היו מוכנים להסתפק בכך שהשכינה היא פשוט דימוי לעם ישראל (ומכאן ‘גלות השכינה’), והיו חייבים להפוך אותה לישות אלוהית פולחנית שבלעדיה אין תרבות פגאנית קרויה תרבות, כנודע, החל מהאֲשֵׁרָה (ע”ע “ליהוה… ולאשרתו“), דרך הֶרָה, וכלה במַרִיָה אם ישו.
התפיסה ה’מגושמת’ הזאת, שדורשת לייצג כל דבר בעולם גם באלוהות עצמה, מזכירה לי תמיד את המכתם השנון של דאגלס אדאמס, שנאמר אמנם בהקשר אחר אבל הוא קולע גם כאן:

כשאנשים מאמינים באלוהים גם לאחר שלמדו על האבולוציה, זה דומה לפרא שרואה מצלמה וחושב שיש בתוכה גמדים קטנים שמציירים, ולאחר שמסבירים לו הכל הוא לא תופס עד הסוף והוא אומר, כן, אבל אחרי הכל יש בתוכה איזה גמד או שניים שעושים משהו, לא?