מדי קוראי בספרי המחַקְּרִים, אני תמה עד כמה קריאתנו בתורה היא שטחית ועצומת-עיניים, ובלבד שנוכל להמשיך ולהאמין בתורה מן השמיים… והנה דוגמה אקטואלית: בחג השבועות הקרב ובא נהוג לקרוא בבתי הכנסת את פרשת מעמד הר סיני (שמות יט-כ), המורכבת משתי פרשיות: ההכנה למעמד (פרק יט) ועשר הדברות (פרק כ). את ניתוח עשר הדברות אשאיר לפעם אחרת, אבל בואו נסתכל רגע שוב על ההכנה המתוארת בפרק יט – ונבחן את עצמנו, לכמה מן השאלות הבאות שמנו בכלל לב:
קראו עוד
Home » Posts tagged 'התחדשות ההלכה' (Page 3)
תגית: התחדשות ההלכה
צַו לָצָו קַו לָקָו – על קבצי החוקים שבתורה
אחת התופעות המופלאות שבתורה היא מציאותם של ‘קובצי חוקים’ עצמאיים ונבדלים בה.
אחת התופעות המופלאות בחיי היהודי המאמין היא העובדה שהוא פשוט לא שם לב לכך…
“אֵלֶּה הַמִּצְוֹת” – אלו מצוות?!
חוסר תשומת הלב לכך בולט מאוד כשקוראים למשל את הפסוק האחרון בפרשת השבוע, בחוקותי (וי’ כז, לד):
“אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי”. אבל רגע, הרי כבר בסוף הפרק הקודם (כו, מו) נאמר:
“אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה’ בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה” – אז זה אלה או אלה?!
(אגב, סיום דומה יש גם בבמ’ לו, יג, אך שם מודגש: אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’… בְּעַרְבֹת מוֹאָב…!)
רוב הפרשנים כלל אינם מתייחסים לשאלה, אך הנה כמה הסברים שהצלחתי ללקט מחכמינו ומחכמי אומות העולם – ושימו לב להארות המעניינות שניתן להפיק גם מתורתם של חכמי האומות!…
גאולה בידי אדם – על קיבוץ הגלויות והתחדשות ההלכה
אני רואה בקיבוץ גלויות את הנס הגדול ביותר בכל ההיסטוריה האנושית, מפני שאין עוד עם ששרד אלפי שנים בכל קצות הארץ וחזר לארצו. אף בהיסטוריה היהודית – גם יציאת מצרים וגם שיבת ציון מבבל באו מכיוון אחד ובראש אחד; הן לא היו קיבוץ גלויות. אין אדם שראה מעולם תופעה כזאת, עד ימינו.קיבוץ גלויות הרי מתרחש לנגד עינינו זה כמה דורות – לפיכך זו ההוכחה הניצחת לאמת התורה והנבואה, להימצאות ה’ בקרבנו. אין צורך בראיות נסתרות;
די לנו במראה עיניים: “כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה’ צִיּוֹן” (ישעיהו נ”ב ח).
(הרב יואל בן-נון, “נס קיבוץ הגלויות“, עמ’ 11)
הפרופסור (קויפמן) והרב (שרלו) – על מוסר ופולחן
שאלה תיאורטית: אתה הולך לתומך ברחוב, ופתאום מישהו קורא לעברך: “צדיק! בוא, אתה בדיוק עשירי למניין!” והנה עוד זה מדבר, קורא לך מאן-דהו אחר: “צדיק! בוא תעזור לארוז מנות לקמחא דפסחא!” – מה היית עושה? (השאלה מנוסחת בלשון זכר, והיא אכן מכוונת לגברים [דתיים] בלבד:)
אם כמו רוב הדתיים הנורמטיביים היית בוחר ללכת להשלים מניין, קלעת לדעתה של התורה – שכן כבר בתחילת פרשת השבוע שלנו (קדושים – ויקרא יט) מוקדשים ארבעה פסוקים שלֵמים (ה-ח) לדיני קרבן השלָמים ובסופם מובטח עונש כרת (!) למי שלא יאכל את הקרבן בזמן. למצוות צדקה (לקט, שכחה ופאה) לעומת זאת, מוקדשים שני פסוקים בלבד (ט-י), ולא מופיע בהם כל איום בעונש. כלומר – הקרבנות קודמים הן בסדר והן בחשיבות לצדקה.
אך מה היו אומרים על כך הנביאים? את ההיפך הגמור, מסתבר:
קראו עוד
רימוני המעיל – עם או בלי שש?
פרשת ‘פקודי’ הינה אחת המאתגרות למי שאמור (כמוני, כמעט מדי שבת…) לומר בה דבר תורה, שכן היא, איך לומר, די חוזרת על החומר הקודם.
אלא שכך מקובלנו מרבותינו, שאין בית המדרש בלא חידוש –
והנה תוך כדי עיון ב- BHS צד את עיני לפתע משהו מעניין בפסוק הבא, הדן ברימוני מעילו של הכהן הגדול (שמות לט, כד):
וַיַּעֲשׂוּ עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל רִמּוֹנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מָשְׁזָר
למה מכוונת המילה ‘מָשְׁזָר’?
לכאורה, לתכלת, הארגמן ותולעת השני שהוזכרו קודם. אבל עפ”י הקונקורדנציה (אבן-שושן), המילה ‘משזר’ מופיעה 21 פעמים במקרא (כולן בפרשיות המשכן) – וב- 20 פעמים מתוכן היא מופיעה כחלק מהביטוי “שש משזר”.