אחרי מות – השערת התעודות

“לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה. שהיו אומרים: וא”ו ד’גחון’ – חציין של אותיות של ספר תורה…” (קידושין ל.)

לפי המסורת התלמודית הזו חצייה של התורה נמצא בפרשת שמיני, בפסוק “כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן…” (יא, מב). אבל לו תשאלו את חוקרי המקרא הם יגידו לכם שחציה של התורה נמצא בדיוק בפרשת השבוע שלנו – אחרי-מות, וליתר דיוק: בפרק טז, העוסק בתיאור טקס יום הכיפורים. וכך מתמצת חוקר חשוב – גרמני, כמובן… – בשם רולף רנטדורף את מאמרו, שכותרתו היא “ויקרא טז כאמצע התורה” (Leviticus 16 Als Mitte Der Tora):

תורת הקרבנות מגיעה לסיומה המכריע רק עם מעשה הכפרה השנתי ביום הכיפורים. אבל בני ישראל מטוהרים גם מה”טומאות” המפורטות בפרקים יא-טו, על ידי הטקסים של היום הזה. לפיכך, את ויקרא טז ניתן לכנות “אמצע התורה”.

באדיבות אתר .biblebookclubpodcast.com

כלומר, ספר ויקרא עצמו הוא שיאו של חלקה הראשון של התורה, כי בו מתממשת ההבטחה האלהית לשכון בתוך בני ישראל ובכך להיות להם לאלהים; והשיא של ספר ויקרא הוא הכניסה החד-פעמית (או החד-שנתית – נראה בהמשך) של נציג העם אל הקודש בו שוכן האל, תוך חיטוי\כפרת הגורמים המעכבים המונעים את השראת השכינה בתוך העם: החטאים והטומאות. כך ניתן גם להסביר למה ‘נתקעו’ פרקים יא-טו בין סיפור מות בני אהרן בפרק י לבין פרק טז הפותח ב”אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן” – והתשובה היא שלא הם נתקעו כאן, אלא שפרק טז הוא זה שהועבר לאחריהם כדי להדגיש שכל רשימת הטומאות המופיעה בהם מתכפרת בטקס יום הכיפורים! ולא כאן המקום להאריך.

קראו עוד

הבהמות ו(ה)יונה

Adam_Uvehema_Libraאם תיקחו את כל בני האדם החיים היום… ותשימו את כולם על משקל גדול, תגלו שיחד אנחנו שוקלים בערך 300 מיליון טון. אם עכשיו תשימו על המשקל את כל בעלי החיים המבויתים – פרות וסוסים, תרנגולות וחזירים, כלבים וחתולים, כבשים וגמלים – תגלו שיחד הם שוקלים יותר מ- 700 מיליון טון.
(פרופ’ יובל הררי, ‘ההיסטוריה של המחר’, ראש פרק 2)

לא יודע אם שמתם לב, אבל למרות נפוצותם העצומה של בעלי החיים ה’ביתיים’, בכל ים התפילות העצום של הימים הנוראים הם פשוט לא מופיעים. הקשר יוסבר עוד מעט, אבל תסכימו איתי שבזמן בו אנחנו מתפללים על העולם כולו, מן הדין היה להזכיר את היצורים שלמעשה אנו חייבים להם את חיינו (בעוד שהם חייבים את חייהם לנו… אבל זה כבר נושא אחר). אבל בפועל, האיזכורים היחידים שמצאתי הם אגביים – “ותיטב לה’ משור פר”, “אילו של יצחק” ו… זהו, למעשה. [עדכון: שגיתי ברואה, שכן כפי שהעירו חכמי העתים בתגובות למטה וכפי שנזכרתי בהמשך, יש עוד כמה איזכורי בהמות בתפילות הימים הנוראים: בפסוקי הזכרונות מובא הכתוב “וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה”, ב’ונתנה תוקף’ נאמר “כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו…” וסדר העבודה מלא בבהמות המוקרבות לקרבן. והוא רחום יכפר…]
המצב מעט טוב יותר בעולם המנהגים, אם כי גם שם נרשמת הידרדרות – המנהג לאכול בר”ה ראש כבש או לפחות ראש דג לא מתקיים (לפחות לא במגזר הד”לי המצומצם אליו אני משתייך), ואפילו מנהג הכפרות התרנגולי הוחלף בחלק גדול מהריכוזים הדתיים בכפרות בכסף (ועיינו ב’כתב ההגנה’ על הכפרות שנשאתי ידי לכותבו ביום כיפורים שעבר ולא נס ליחו עד יום כיפורים זה).
קראו עוד

מה לעזאזל?… (חלק ב)

בחלק הראשון ניסיתי להבין את הרקע לטקס השעיר המשתלח, שכמוהו היו רבים ברחבי העולם העתיק, ואחד מהם שרד אפילו עד ימינו, בדמות מנהג הכפרות הנוהג בכמה ק”ק – והמסקנה הברורה היא שהטקס נועד להעביר בעיה מסוימת מהאדם אל בעל חיים כלשהו, מתוך הנחה שבעל חיים יכול לייצג את האדם, שכן הוא שווה לו במובנים מסוימים. בתשובה לשאלה מיהו האדם אותו מייצג השעיר, הצעתי שתי תשובות ממקורות היהדות – הראשונה והפשוטה שבהן היא שמדובר בעם ישראל, והשנייה שחודשה ע”י בעל ספר היובלים + פרופ’ קארמייקל היא, שמדובר בחטא מכירת יוסף, עיינו שם.

כעת אפנה ברשותכם לשתי תשובות נוספות, בהסתמך על רעיונותיהם המעניינים של כמה אנתרופולוגים (היתרון של האנתרופולוגים על פני חוקרי מקרא, למשל, הוא שהם מתבססים בהשערותיהם גם על עובדות…:) – אבל לשם כך דרושה הקדמה קצרה. קראו עוד

מה לעזאזל?… (חלק א)

scapegoatבמסגרת נסיונותיי למצוא תשובות חדשות לשאלות נדושות (ע”ע “לפשרו של ראש השנה“), אדוש הפעם בשאלה שבכותרת הפוסט, שבאנגלית פשוטה ניתן לתמצתה כך: whatta (azaz)hell?!
ואני לא מדבר על השאלות הלא פתורות לגבי פרטי הטקס, כמו מהי “ארץ גזרה” ומהו “עזאזל”, האם השעיר נהרג או רק שוּלח וכדומה; אני מתכוון למהות הבסיסית ביותר של הטקס, שלפיה השעיר נועד לשאת עליו את עוונות בני ישראל ולסלקם מהמחנה – מה שמעמיד בסימן שאלה כמה עיקרי יסוד ביהדות:

(כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. (כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה… (ויקרא טז)

קראו עוד

הכפרות – מנהג פרימיטיבי או מסורת מקראית

Kaparot_Pashkevil_Roosterכמו הפולמוס על כן\לא תנ”ך בגובה העיניים, כן\לא שירת נשים או כן\לא קיגעל בקידוש, מדי שנה צץ לו מחדש הוויכוח הלעוס לעייפה אודות כן\לא מנהג הכפרות היהודאי-תרנגולאי. אלא שהשנה חלה התפתחות דרמטית, באשר הגאב”ד והגאוה”צ הביד”צ שליט”א (פה נגמרו להם הרשת”בים, ראו משמאל) נזעקו לנוכח הגברת הפיקוח על הובלת התרנגולים הדחוסות במשאיות ומפוזרות ברחבי הריכוזים היידישאיים הגולים בארץ הקודש, פיקוח שמאז ימי אנטיוכוס לא היה כמוהו ואשר עתיד להוריד שאולה את אחד מעיקרי האמונה היהודית.
טוב, עד כאן הציניות המתבקשת, אבל עכשיו ברצינות – האם אכן מדובר במנהג פרימיטיבי, בבחינת “דרכי האמורי”, המתאים אולי לכנען של המאה ה-12 לפנה”ס? בשורות הבאות אנסה להראות שאכן מדובר במנהג פרימיטיבי, כלומר – ראשוני וקדום, ואם הדבר נחשב בעיניכם למילת גנאי, הרי שתיאלצו לומר שהתורה עצמה היא פרימיטיבית, שכן התפיסה העומדת בבסיס מנהג הכפרות עומדת בתשתית התורה כולה. גילוי מקדים ונאות: חלק מהדברים להלן התגלו לי משמיים במסגרת מחקר מקראי שאני כותב בלילות אלו, ואף אמנם כי השתדלתי לטובת הבלוג לתרגם את הדברים מאקדמית נפוצה ללשון בני אדם, ייתכן והחמצתי משהו או שקיצרתי במקום שראוי להאריך, עמכם הסליחה…
קראו עוד