העולה הישראלית – מחידושי ספרו של יונתן גרוסמן

עם פתיחת ספר ויקרא מקובל על מחברים, מפרשים וכותבי פוסטים לפתוח באנחה יהודית על החדגוניות של ספר ויקרא מצד אחד, ועל ריחוקנו התודעתי מעולם הקרבנות מצד שני. אף אני הק’ חשתי בכך, והקדשתי כמה פוסטים לדיון בספר בכלל ובתורת הקרבנות בפרט – כשהמסקנה הסופית שלי היתה שלא זו בלבד שהספר אינו ‘מסודר’ כמו שהוא נראה מבחוץ (“סדר כהני חדש“), אלא שגם אי אפשר למצוא הסבר קוהרנטי לכל החוקים המפורטים להפליא שלו, מעבר לעצם השאיפה להבדלה (“ובכתבי הקודש נאמר: למה? ככה!“).

והנה לאחרונה הוטלה פצצה בבית המדרש היהודי בדמות ספרו של פרופסור יונתן גרוסמן, “תורת הקורבנות: מחוות של בשר ורוח“. למרות שקראתי בקושי רבע ממנו, אין לי ספק שהתפיסה של ספר ויקרא בציבור הדתי עומדת להשתנות משמעותית מעכשיו – בין אם אתם\ן מורים\ות, לומדים באוניברסיטאות, מדרשות או ישיבות, מעבירי דבר תורה או סתם מחפשים משהו להעביר איתו את התפילה – אתם חייבים את הספר הזה לידכם. מעבר לעובדה שהוא מאוד נוח לקריאה (כריכה קשה, נייר קרם, עריכה מצויינת), הוא כתוב בשפה ברורה ונעימה ובסגנון קולח, עם חלוקת משנה לתתי נושאים, עם טבלאות עזר כשצריך ו… בלי יותר מדי הערות שוליים, למרות שהוא גדוש בחידושים כמעט בכל עמוד.

וכאן המקום לציין שהספר אינו קצר – 638 עמ’ לא כולל ביבליוגרפיה – אבל מי שמכיר את פירושו המונומנטלי, שלא לומר האימתני, של פרופ’ יעקב מילגרום על ויקרא, שמחזיק 3 כרכים בני כ- 2,700 (!!!) דפים, לא נבהל ממספרים כאלו:) מה גם שרשמית הספר הוא פירוש מורחב לויקרא א-י ‘בלבד’, אבל למעשה הוא כולל מבואות וניתוחים שרלוונטיים לכל תורת הקרבנות המקראית, וגרוסמן עושה את המלאכה הקשה-להחריד הזו בחן ובשכל טוב: הוא כותב במתינות, מתעכב על כל נקודה ונקודה, ומביא מגוון עצום של מקורות בדרך הילוכו – משלל מקורות חז”ל, דרך חוקרי מקרא בני ברית ושאינם בני ברית, ועד… חידושי הגרי”ז ושיעורי הרב ליכטנשטיין לזבחים ולטהרות (!) – תוך שהוא דן בעמקות בדבריהם, ברצותו מקרב וברצותו מרחק, ואף מתפלמס בתקיפות מנומסת עם דעות שקנו להן שביתה בחקר המקרא. קראו עוד

הבהמות ו(ה)יונה

Adam_Uvehema_Libraאם תיקחו את כל בני האדם החיים היום… ותשימו את כולם על משקל גדול, תגלו שיחד אנחנו שוקלים בערך 300 מיליון טון. אם עכשיו תשימו על המשקל את כל בעלי החיים המבויתים – פרות וסוסים, תרנגולות וחזירים, כלבים וחתולים, כבשים וגמלים – תגלו שיחד הם שוקלים יותר מ- 700 מיליון טון.
(פרופ’ יובל הררי, ‘ההיסטוריה של המחר’, ראש פרק 2)

לא יודע אם שמתם לב, אבל למרות נפוצותם העצומה של בעלי החיים ה’ביתיים’, בכל ים התפילות העצום של הימים הנוראים הם פשוט לא מופיעים. הקשר יוסבר עוד מעט, אבל תסכימו איתי שבזמן בו אנחנו מתפללים על העולם כולו, מן הדין היה להזכיר את היצורים שלמעשה אנו חייבים להם את חיינו (בעוד שהם חייבים את חייהם לנו… אבל זה כבר נושא אחר). אבל בפועל, האיזכורים היחידים שמצאתי הם אגביים – “ותיטב לה’ משור פר”, “אילו של יצחק” ו… זהו, למעשה. [עדכון: שגיתי ברואה, שכן כפי שהעירו חכמי העתים בתגובות למטה וכפי שנזכרתי בהמשך, יש עוד כמה איזכורי בהמות בתפילות הימים הנוראים: בפסוקי הזכרונות מובא הכתוב “וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה”, ב’ונתנה תוקף’ נאמר “כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו…” וסדר העבודה מלא בבהמות המוקרבות לקרבן. והוא רחום יכפר…]
המצב מעט טוב יותר בעולם המנהגים, אם כי גם שם נרשמת הידרדרות – המנהג לאכול בר”ה ראש כבש או לפחות ראש דג לא מתקיים (לפחות לא במגזר הד”לי המצומצם אליו אני משתייך), ואפילו מנהג הכפרות התרנגולי הוחלף בחלק גדול מהריכוזים הדתיים בכפרות בכסף (ועיינו ב’כתב ההגנה’ על הכפרות שנשאתי ידי לכותבו ביום כיפורים שעבר ולא נס ליחו עד יום כיפורים זה).
קראו עוד