העורך השוזר והשוטה – תקדימים להשערת התעודות

חתמתי את הפוסט הקודם בהבטחה לדון בשאלה שהועלתה על ידי מבקרי הביקורת הראשונים, והנה היא שוב לפניכם בתוספת ציטוט נוסף:

תפיסה זו שהתורה מורכבת משברים וקטעים גדולים וקטנים, הלקוחים חליפות מתוך מקורות שונים בדעותיהם ומרוחקים בזמניהם, מתנגדת לכל הידוע מתולדות הספרות בעולם. אין בעולם ספר אחר שנתחבר במעשה פסיפס כמו שמתארת שיטה זו את חיבורו והתהוותו של ספר התורה (מ"צ סגל, "מסורת ובקורת", במבוא)

מעולם, מאז ברא אלהים אדם, לא נתחבר ספר וביחוד סיפור היסטורי, בדרך שנתחברו, כביכול, אותן תעודות דמיוניות, על מהדורותיהן הדמיוניות. על ידי שלוב מקור במקור, פסוק בפסוק, מלה בחצי פסוק. בדבק ובמספריים אין מחברים ספר… (י"מ גרינץ, יחודו וקדמותו של ספר בראשית, עמ’ 123 – שני המקורות באדיבות אתר רציו)

ובכן, מסתבר שימיה של השאלה הזו כימי השערת התעודות עצמה. כבר ב- 1890 (!) כתב פרופ' ג'ורג' פוט מור, שכמקובל באותם ימים מלאי השכלה היה "כומר, מזרחן, חוקר מדעי הדתות, היהדות והתנ"ך", את הדברים הבאים:

לא אחת נטען כלפי התיאוריה הזו [השערת התעודות] שאופן כזה של חיבור ספר הוא חסר תקדים. לסוג כזה של "מעשה-טלאים מטורף" כפי שכינה זאת לאחרונה חוקר אמריקאי, אין מקבילה בספרות.
(G. F. Moore, Tatian's Diatessaron and the Analysis of the Pentateuch, p. 202)

אלא שכל מאמרו של פרופ' מור עצמו לא בא אלא כדי לענות על השאלה הזו – וכפי שהוא מודיע מראש, להנחה שבבסיס השאלה יש רק מגרעת אחת: היא פשוט לא נכונה! קראו עוד

לֹא חֲמוֹר אֶחָד – על חמור(י)ו של הנביא הזקן

תלונתו של משה בפרשת השבוע, "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי", הזכירה לי שעוד לא זיכיתי את הרבים בפרק מהדוקטורט שלי* העוסק בחמור(ים) המופיע(ים) שוב ושוב בפרשיה המוזרה של איש האלהים והנביא הזקן, אי-שם במלכים א יג. באופן מפתיע, הרקע לפרשיה הזו מזכיר בקווים כלליים את פרשת קורח, אז לטובת אלו שלא קראו לאחרונה את מלכים א, הנה תקציר האירועים:
* לפרקים הקודמים – ראו תחת תגית 'אדם ובהמה' באתרא הדין, או גללו לסליידר שבסוף הפוסט. קראו עוד

מילים יכולות להרוג – המוות בפרשות השבוע

לא זו בלבד שיש לה מערך של מצוות ודינים, אלא היהדות מתגלמת במערך זה(י' לייבוביץ, 'מצוות מעשיות')

אחד הדברים המעניינים ביהדות ביחס לדתות \ השקפות עולם אחרות, הוא הפרקטיות שלה, שמתמצית ב"נעשה ונשמע" הידוע; היהודי לא שואל במה להאמין, אלא מה לעשות. ואחרי שאומרים לו מה לעשות, הוא רוצה לדעת איך בדיוק לעשות – מה שזיכה אותו באותו "מערך של מצוות ודינים", שהלכו והתפרטו בכל דור ודור עד להגדרה הטריוויאלית של וויקיפדיה לפיה "היהדות היא דת הלכה (אורתופרקטית), המבוססת על מערכת של מצוות מעשיות, שמקורותיה בכתבי הקודש היהודיים" (והשוו לתגובות הפופולריות של כותבים [דתיים בעיקר] כנגד "דת הצמחונות", "דת המיחזור", "דת הליברליות" וכדומה – כשנעלם מהם שרק יהודים מגדירים 'דת' כאוסף טרחני של חוקים!…)

ספר דברים ו'ערימת' המצוות

Torah_commandments_distributionספר דברים הוא כנראה הדוגמה האולטימטיבית להתגלמותה של היהדות במצוות ודינים: הספר המהווה את אוסף נאומיו האחרונים של משה לישראל לפני כניסתם לארץ מכיל כ– 200 מצוות (לפי המניין המקובל) – ואלו חוץ מהמצוות שהרמב"ן מכנה "מבוארות", המהוות חזרה על מצוות שכבר נכתבו בחומשים קודמים. שיאו של הספר, בהיבט הזה לפחות, הוא שתי פרשיות השבוע הסובבות אותנו – פרשת 'שופטים' המכילה 40 מצוות ופרשת 'כי-תצא' המכילה 74 מצוות ומהווה את הפרשה עם מספר המצוות הגדול ביותר בתורה.

קראו עוד

סדר כהני חדש – לסידורו של ספר ויקרא

Vayikraספר ויקרא, אותו אנו מסיימים השבוע, משרה באופן כללי תחושה חזקה של סדר ומשמעת. דיני הקרבנות בהם פותח הספר הם כידוע ממושטרים-לעייפה, כל פרט קטן מטופל ואין מקום לאילתורים. גם סדר הפעולות החוזר על עצמו והנוסחאות הקבועות של "ואם מן ה… קרבנו… ולקח… ושחט… וזרק" וכו' מאששים את התחושה הזו.
תכונה ייחודית זו של ספר ויקרא (השוו למשל למינימליזם ול'זרימה החופשית' המאפיינים את סיפורי המקרא!), הביאה את חוקרי המקרא מזה עידן ועידנים לזהות מאחורי הקלעים את המחבר ה'כהני' (P), חובב הסדר, המִספור, הרשימות הארוכות והחזרות הבלתי נלאות – ולשייך אליו קטעים רבים בתורה, מבראשית ועד סוף במדבר, שגם להם אופי דומה. ועיקר עבודתו של P, לפי המחקר, הוא הקטע העצום – והכמעט רציף! – מציווי המשכן (שמ' כה), סיפור הקמתו והשראת השכינה בו (שם מ), דרך ספר ויקרא כולו שנאמר באהל מועד, ועד לארגון מחנה ישראל במדבר (במ' י) – כל אלו ארכו, אגב, מעט פחות משנה, ואם נספור מסוף שמות יוותרו לנו רק 50 יום! (מ-1 לחודש הראשון עד 20 לחודש השני).
קראו עוד

הרבי מליובאוויטש, ה'כתר' ונוסח המקרא

בפוסט לכבוד ג' בתמוז, יום פטירתו (לדעת כמה זרמים ביהדות…) של הרבי, הערתי כי:

אחד הדברים המפליאים במשנה החב"דית היא ההתעלמות המוחלטת ממחקר המקרא, שלא לדבר על ביקורת המקרא… קשה לומר שהרבי לא היה מודע לרוחות המחקר שנשבו באירופה, שהרי הוא למד במספר אוניברסיטאות ובוודאי נחשף לפולמוסים הסוערים בנושא – והדבר נותר כשאלה פתוחה מבחינתי.

והנה בצירוף מקרים מעניין, י"ט כסלו שחל היום הוא גם יום חגה של חב"ד וגם יום פטירתו (לדעת כל הזרמים ביהדות…) של הרב פרופ' משה דוד קאסוטו.
ואיך זה קשור?
ובכן, קאסוטו היה החוקר האחרון שזכה לראות את כתר ארם צובה במלואו בעיניו, בסוף 1943 – הכתר כזכור נשרף [?] בחלקו בפרעות ב- 1947 (על סיפורו המדהים של הכתר ראו למשל כאן), כאשר שהה במשך כשבועיים בחאלב באישור מיוחד של הקהילה שם. ובצירוף מקרים נוסף, השבוע בדיוק נפתחה מערכה משפטית מוזרה בגין 'כתרים' אחרים של קהילת דמשק שהוברחו לארץ, ורב הקהילה לשעבר תובע את חזקתם…
ואיך זה קשור?
קראו עוד