לא זו בלבד שיש לה מערך של מצוות ודינים, אלא היהדות מתגלמת במערך זה. (י’ לייבוביץ, ‘מצוות מעשיות‘)
אחד הדברים המעניינים ביהדות ביחס לדתות \ השקפות עולם אחרות, הוא הפרקטיות שלה, שמתמצית ב”נעשה ונשמע” הידוע; היהודי לא שואל במה להאמין, אלא מה לעשות. ואחרי שאומרים לו מה לעשות, הוא רוצה לדעת איך בדיוק לעשות – מה שזיכה אותו באותו “מערך של מצוות ודינים”, שהלכו והתפרטו בכל דור ודור עד להגדרה הטריוויאלית של וויקיפדיה לפיה “היהדות היא דת הלכה (אורתופרקטית), המבוססת על מערכת של מצוות מעשיות, שמקורותיה בכתבי הקודש היהודיים” (והשוו לתגובות הפופולריות של כותבים [דתיים בעיקר] כנגד “דת הצמחונות”, “דת המיחזור”, “דת הליברליות” וכדומה – כשנעלם מהם שרק יהודים מגדירים ‘דת’ כאוסף טרחני של חוקים!…)
ספר דברים ו’ערימת’ המצוות
ספר דברים הוא כנראה הדוגמה האולטימטיבית להתגלמותה של היהדות במצוות ודינים: הספר המהווה את אוסף נאומיו האחרונים של משה לישראל לפני כניסתם לארץ מכיל כ– 200 מצוות (לפי המניין המקובל) – ואלו חוץ מהמצוות שהרמב”ן מכנה “מבוארות”, המהוות חזרה על מצוות שכבר נכתבו בחומשים קודמים. שיאו של הספר, בהיבט הזה לפחות, הוא שתי פרשיות השבוע הסובבות אותנו – פרשת ‘שופטים’ המכילה 40 מצוות ופרשת ‘כי-תצא’ המכילה 74 מצוות ומהווה את הפרשה עם מספר המצוות הגדול ביותר בתורה.
אלא שאם עד כה התורה הרגילה אותנו לאיזשהו קשר נושאי בין ‘גושי’ מצוות שונים, הרי שערימת המצוות בפרשיות האלה מכילה אמנם כמה גושים כאלו (למשל דיני מלחמה), אבל ברוב המקרים הקשר בין המצוות קלוש עד לא קיים. למרבה הפלא חז”ל קבעו שגם מי שלא “דורש סמוכים” (=קושר בדרשה בין פסוקים סמוכים זה לזה) בכל התורה כולה, מודה שבספר דברים כן דורשים סמוכים, אולי במעין הפוך על הפוך.
כידוע, כמה וכמה קולמוסים נשתברו בשאלת הקשר בין המצוות בפרשות האלה, וכבר הראב”ע הדגיש בתחילת פרשת שופטים כי “אף על פי שכל מצוה ומצוה עומדת בפני עצמה, יש כדמות דרש להדבק הפרשיות”. וכשפרשן כמו הראב”ע כותב “כדמות דרש”, ההסתייגות ברורה.
בעקבות הראב”ע צעדו רוב הפרשנים – עד שקם הרב פרופ’ מ”ד קאסוטו. הלה היה הראשון שהעז להציע את הרעיון הפשוט-גאוני, לפיו הקשר בין פרשיות סמוכות בתורה בכלל הוא קשר אסוציאטיבי הנסמך על מילים או ביטויים דומים, שגם אם אין קשר רעיוני ביניהם הרי שלזיכרון האנושי נוח להיעזר בהם. בדרך אגב הוא מעיר שהתורה שבכתב נשנתה קודם בעל-פה, ומציין שגם בש”ס מצאנו הרבה משניות שנסמכו זו לזו בדיוק מאותה סיבה: קשר אסוציאטיבי שנועד להקל על הזיכרון.
את הרעיון הבסיסי הזה לקח פרופ’ אלכסנדר רופא, והדגים אותו בפירוט רב בפרשות שלנו כשהוא עובר מצווה אחרי מצווה ומנסה להראות את האסוציאציה המקשרת ביניהן (שתי הברקות מהמאמר: שימת מעקה לגג נסמכה לקן ציפור כי ציפורים מקננות בגג [תה’ קב, ח]; “מחיר כלב” נסמך ל”לא תשיך” כי כלב נושך!)
פרשנויות מרחיבות יותר, ברוח הסטרוקטורליזם הספרותי (אם כי מבלי להזכירו), הציעו שני חוקרים נוספים ביחס לפרשת כי-תצא: הרד”ר יוסף היינימן טען כי הקשר בין מצוותיה של הפרשה הוא ניגודיות של ‘בית’ לעומת ‘חוץ’, ואילו הרד”ר יוסף פריאל, טען כי מילות המפתח בפרשה זו קשורות לקרבה משפחתית מסוגים שונים, ולמעשה פרשת כי-תצא היא “פרשת המשפחה היהודית“.
ה-Etiquette הישראלי?
הסבר מעניין יותר מצאתי במאמר של הרב אביה הכהן, המוצא מגוון קשרים בין המצוות בפרשת כי תצא לאלו של פרשת קדושים – שגם בה חוזרת התופעה של ערימת מצוות ללא קשר נראה לעין. וזוהי מסקנתו של הכהן:
אמור מעתה המכנה המשותף של המצוות בפרשתנו הוא המכנה המשותף של המצוות בפרשת קדושים והוא “קדושים תהיו”. כאן אף כאן, דיני בין אדם לחבירו, אישות, כלאים ומשפט צדק. נלמד “גזרה שווה” בין הפרשיות ואת אשר חסר בפרשת “כי תצא” נשלים בעזרת ספר ויקרא, אף אם איננו מבינים את סדר המצוות בפרשה ואף איננו יכולים להבין קשר כל פרט לנושא.
אם יורשה לי להרחיב את הרעיון הזה, אנסח אותו כך: פרשות שופטים וכי-תצא פורסות בפנינו את מה שנקרא בלע”ז Etiquette – מעין ‘קוד אתי’ של החברה הישראלית האידיאלית. כלומר, אם יש את נפשך לדעת מהו הלך הנפש המוסרי \ האתוס החברתי-דתי של עם ישראל מבחינה מעשית – כַּלֵּךְ לְךָ אל אוסף המצוות הנרחב של פרשיות השבוע האלו ומתוכן תעלה לנגד עיניך תמונת דיוקן אוטופית של התנהלות הפרטית והציבורית של עם ישראל במגוון מצבי החיים.
כמובן שעדיין לא נפתרה הבעיה של טיב הקשרים עצמם, – אלא אם נאמר שאי-סדר שחוזר על עצמו פעמיים הוא מעין סדר בפני עצמו… אז מי שזה לא מוצא חן בעיניו יכול תמיד לאמץ רעיון שהעליתי פה בעבר (“ובכתבי הקודש נאמר: למה? ככה!“) – ותמציתו היא שאין טעם לחפש טעם ל(חלק מה)מצוות כי פשוט אין כזה, וקל וחומר שאין טעם לחפש קשר בין מצוות שונות.
Kill ‘em all!
אבל אולי יש אור בקצה המנהרה. הנה השנה זיכני נותן התורה (D, במקרה הזה:) לסיים את הדוקטורט, במהלכו למדתי לשים לב למשהו קצת טכני, והוא הנפוֹצוּת של מילים בטקסט. כלומר – כמה פעמים מופיע מושג או שורש מסויים, והאם זה מצביע על משהו. אז התחלתי לספור מילים ושורשים בפרשיות שופטים + כי-תצא, – ואם לא טעיתי יותר מדי, אז אלו חמשת הגדולים בסדר יורד (לא כולל ה’ + אלהים, שמופיעים כ- 150 פעמים):
- עש”ה – 37
- מו”ת – 31
- נת”ן – 29
- קר”ב – 25
- מצ”א, אמ”ר – 19
בעוד שהשורש עש”ה הוא בנאלי וצפוי, השורש מו”ת שנמצא במקום השני הוא די חריג – וכשהמשכתי לבדוק גיליתי שמה שנקרא “השדה הסמנטי” של המוות מככב בפרשיות האלו באמצעות המגוון הרחב של המונחים הדאע”שיים הבאים: הכ”ה, רצ”ח, סק”ל, רג”ם, שפ”ך (דם), חר”ם, ער”ף, קצ”ץ, מח”ה, יס”ר, כר”ת – 11 ביטויים\פעלים החוזרים 22 פעם בפרשיות האלו! אם נוסיף לאלו את הביטוי “וביערת הרע \ דם נקי” החוזר 10 פעמים, ואת המילה “דם” עצמה, החוזרת עוד 6 פעמים (חוץ מהופעותיה בביטויים הקודמים שספרתי) – יוצא שהמוות על גרורותיו מופיע בפרשיות אלו כ-70 פעם, שהם כ- 2.2% מ- 3,179 המילים בפרשה – שזה המון.
אחרי ספירת המלאי הזאת, חזרתי לבדוק גם את התוכן – כלומר, האם באמת נושאי ההריגה והמוות הם נושאים מרכזיים בפרשיות האלו? והתשובה היא – כן בכ’ רבתי! ואלו הנושאים:
- עבודת אלהים אחרים
- מי שלא שומע לכהן\שופט (‘זקן ממרא’)
- כישוף (עונש מוות משתמע)
- נבואת שקר
- רוצח במזיד (גאולת דם)
- עדות שקר (בדיני נפשות)
- מלחמה בגויים רחוקים (כל זכר)
- מלחמה בגויי הארץ (Kill ‘em all!)
- עגלה ערופה
- בן סורר ומורה
- תליית נידון למוות
- נערה שזינתה
- נואף ונואפת
- אונס נערה מאורסת
- בועל נערה מאורסת + הנערה עצמה
- גונב נפש
- “וקצותה את כפה” (דין הזוי שהועתק כנראה מחמורבי ונשכח בעריכה…)
- מחיית עמלק
הנה לנו ח”י נושאים העוסקים במוות וחורזים את שתי הפרשיות האלו מקצה לקצה – אז אולי זה הקשר הסמוי בין המצוות השונות והמשונות כאן? כלומר, בהנחה שכדי לרכך את התמונה הקשה, פיזר המחוקק בין עונשי המוות השונים כל מיני מצוות הומניות יותר, כמו שילוח הקן, איסור להסגיר עבד אל אדוניו וכדומה – אבל בסופו של דבר הרעיון המרכזי הוא שעונש מוות הוא הצורה המועדפת לפתרון בעיות חברתיות ואישיות. ואכן, אם נחשב את מספר האיסורים עליהם יש עונש מוות בתורה נגיע בערך ל- 75 איסורים כאלו, שהם כ- 20% מסך מצוות הלא-תעשה שבתורה.
הם יורים גם בשוורים
חשוב לציין שעונשי המוות השונים לא פסחו גם על הבהמות – כפי שהראיתי כאן, יש לא מעט מצוות ‘בהמיות’ בתורה, כלומר מצוות החלות על בהמות באופן מקביל\זהה לאלו החלות על האדם (כמו השביתה בשבת או נתינת הבכור לכהן). אחת הדוגמאות המפליאות לכך – גם אם אולי התרגלנו אליה – היא המצווה לסקול שור שהרג אדם (“וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר” – שמ’ כא, כח), כמו גם המצווה להרוג בהמה שאדם שכב איתה (“וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ” – וי’ כ, טו), וכפי שהראיתי שם, שני חוקים אלו קוימו בפועל בימי הביניים באירופה הנוצרית…
לשתי ההוצאות להורג המשפטיות האלו יש להוסיף את חוק החרם המקראי, הן ביחס לשבעת העממים והן ביחס לעמלק – שניהם מופיעים בפרשת כי-תצא שלנו. הדבר המעניין הוא שבתורה עצמה לא נכתב דבר באשר לבהמות, אבל ספרי יהושע ושמואל מספרים לנו איך פירשו את החוק בפועל: “וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר לְפִי חָרֶב” (יהו’ ו, כא); “וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר” (שמ”א טו, ג). יתרה מכך – שאול נענש באובדן מלכותו בגלל ש… לא הרג את בהמות עמלק! (ולא בגלל שלא הרג את אגג – עיינו בדוקטורטי סעיף 4.3.2.2).
הסיבה לחוקים האלה היא, לדעתי, מה שקראתי לו ‘תפיסת הייצוג‘ = הבהמה נתפסה כמי שמייצגת את האדם, כפי שניתן לראות בכל המקרא כולו, ממשל כבשת הרש ועד תורת הקרבנות.
אבל לענייננו החוקים האלו מצטרפים למסר הכללי העולה מפרשות השבוע הנוכחי, ולמעשה מחוקי התורה בכללם – בעיות יש לחסל מהשורש, ואם אין ברירה אז, ברוח דברי שליח האפיפיור, Kill ‘em all!
זהירות – אקטואליה!
בניגוד להרגלי, לפוסט הזה יש גם איזשהו מוסר השכל אקטואלי (או יותר נכון עתידני), הקשור לשאלת חזרתה האפשרית של מדינת ההלכה לחיינו, למסכת סנהדרין שנלמדת עכשיו בדף היומי, לציבור החרדי ועוד. אבל זה ימתין לחלק הבא – ובינתיים, Live and let live…
חיה ותן לחיות הוא ערך יהודי?
ממש לא – לכן כתבתי “בינתיים” דהיינו עד הפוסט הבא בו אנסה להסביר את הבעיה בגישה היהודית לחיים…
איך 16 נהפך לח”י? או שבכל זאת ניסית לה”חי”ות כאן משהו… אם איני טועה בשופטים יש 41 מצוות ובכל חומש דברים יש רק 199 מצוות אבל למה להיתפס לדיוקים קטנים , פוסט יפה , נחמד, כתוב בצורה מושכת ומרתקת, מעשיר ומעורר מחשבה, יישר כח שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה לך ולאשר לך
אויש, שכחתי את העובד אלהים אחרים + זקן ממרא! עדכנתי בגוף הפוסט, והוא רחום יכפר… (אין באמור משום ביטול של עונש המוות לשני חטאים אלו!)
ולגבי 199 מצוות בדברים – מזל שכתבתי “כ-200”, אחרת נמצאתי מחייב את כל ישראל בקיומה של עוד מצווה:)
ויה”ר שתזכה לקיתונות דברי שיר ורננות, כרעייתי בין הבנות, וכאתוני בין האתונות
יפה ומעניין.
אשמח להבהרה:
ראשית, אתה טוען שיש פה מעין “קוד אתי” שחוזר/משלים/מחליף את פרשת הקדושה בספר ויקרא. ולא בטוח שיש קשר בין המצוות השונות.
ואז אתה חורז את המצוות סביב נושא המוות.
אז אתה טוען שהקוד האתי הוא עניין המוות?
לגבי “הקוד האתי” – אכן כן. פרטים בפוסט הבא…
מפחיד קצת…
בשולי הדברים, ואולי לא כל כך בכיוון שאתה הולך אליו:
הבאת את דבריו של אביה הכהן על כך פרשת כי תצא קשורה לפרשת קדושים, והרחבת כי יש כאן מעין קוד אתי.
אפשר לומר משהו דומה על המצוות בפרשת ראה: בסוף פרשת משפטים, במה שמכונה ברית האגנות, מופיעה סדרה של מצוות הכוללת את שבת, שלושת הרגלים, לא תבשל גדי ועוד. בברית שנכרתת לאחר חטא העגל ישנה חזרה כמעט מדוייקת על מצוות אלה. מסתבר שסדרת מצוות אלה היא יסודית ומהותית (ויש שספרו בה עשר מצוות וטענו שאלה עשר הדיברות הפולחניות). לפני כמה שנים שמתי לב שחלק גדול מהמצוות בפרשת ראה הן חזרה\הרחבה\שינוי של סדרת המצוות הזו.
אם כך, יש כאן שני מקרים בהם ספר דברים חוזר על סדרת מצוות יסודיות מהספרים האחרים. זה נותן תוקף יותר מוחשי לביטוי “משנה תורה”…
לגבי החיבור האסוציאטיבי, נראה שהעניין מופיע באופנים שונים במקומות רבים בתורה. הנה כמה דוגמאות ששמתי לב אליהם בקריאת פרשת השבוע: “אישה כי תזריע … וביום השמיני ימול בשר ערלתו, וששים יום…” מובן שהציווי על המילה אין מקומו כאן אלא הוזכר בדרך אגב. בפרשת המועדות “אלה מועדי ה’ אשר תקראו אותם… ובארבעה עשר יום לחודש פסח לה’, ובחמשה עשר..” יום י”ד לכאורה אינו מועד ואין מקומו כאן (אמנם יש קרבן חגיגה ואסור בעשיית מלאכה וראה גילת, פרקים בהשתלשלות ההלכה. אבל פשט הכתוב הוא שהוזכר בדרך אגב). בפרשת פנחס “ובני פלוא אליאב, ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם הוא דתן ואבירם אשר היצו…ויהיו לנס, ובני קורח לא מתו, בני שמעון למשפחותם…”. ואני מניח שאפשר למצוא דוגמאות למכביר.
בעניין גישתו של ליבוביץ, כתב הרב “טועים הם המבקשים להגדיר את היהדות בהגדרות ידועות, מצד נשמתה ותכנה הרוחני,אף על פי שאפשר להגדירה מצד תוכן הגלוי והמוחש ההיסטורי שלה. היא כוללת כל בנשמתה, וכל הנטיות הרוחניות, הגלויות והנסתרות, צפונות הן בה בהכללה עליונה, כמו שכלול הכל באלהות המוחלטת”. (סתם הרגשתי שהמשפט מתאים לכאן, אפילו שי”ל נמנע במכוון מלדבר על נשמתה ותכנה הרוחני..)
בס”ד ט”ו באלול ע”ז
ספר דברים הוא ספר הדיבורים. אם עד כאן המצוות הן כמעט כולן בענייני עשיה ואי-עשיה – בספר דברים בולט חלקן של המצוות התלויות בדיבור: ‘ושננתם לבניך ודברת בם’, ‘ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלקיך’, ‘ואמרת אשימה עלי מלך’, ‘ונגש הכהן ודבר אל העם’, ‘וקראת אליה לשלום’, ‘מוצא שפתיך תשמר ועשית’, ‘ועלתה יבמתו השערה… ואמרה’, ‘וענית ואמרת לפני ה’ אלקיך’, ‘ואמרת אליו הגדתי היום לה’ אלקיך’, ‘ואמר כל העם אמן’, ‘בפיך ובלבבך לעשותו’.
אף מצוות שבכתיבה באות: ‘וכתבתם על מזזות ביתך’, ‘וכתב לו את משנה התורה הזאת’, ‘וכתב לה ספר כריתות’, ‘וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת’, ‘ועתה כתבו לכם את השירה הזאת’.
במדבר היו ישראל צמודים למשה ולמשכן, ‘ה’ ילחם לכם ואתם תחרישון’. בארץ ישראל מתפזרים איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ושוקעים בחיי המעשה. כאן מוטלת על האדם להיות לנפש חיה ול’רוח ממללא’. הביטוי המתמיד של האידיאלים בדיבור ובכתיבה – מביא להפנמתם בנפש.
בברכה, ש.צ. לוינגר
חודם של עונשי המוות שבתורה, מוקהה במידה רבה על ידי הדרישה שלא להמית אפילו על פי עד אחד, אלא ‘על פי שנים או שלושה עדים’. הרי העבריין מנסה לעשות את מעשהו בסתר שלא יראהו אדם, ומהיכן יימצאו ‘שנים או שלושה עדים’?
אף גאולת הדם מופקעת למעשה מיד גואל הדם ומועברת לסמכותו של בית הדין, שהרי ניתנת לרוצח האפשרות לעמוד למשפט הוגן בפני העדה שתבדוק האם היה שוגג או מזיד, ואם אכן היה שוגג הוא זוכה למקלט.
אף הסמכות לאב או לראש המשפחה להעניש – ”עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה’,’הוציאוה ותשרף’, ‘את שני בני תמית’ – עברה לבית הדין. אף בן סורר ומורה ה’מצפצף’ על הוריו ומתנהג בצורה מופקרת, אין הוריו יכולים לפסוק את דינו אלא לפנות לבית הדין. הדרישה שגם האם תהיה שותפה לתביעה להעניש, שוללת כל סיכוי מעשי לאכיפת העונש חחמור, ‘התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה’?
הדיבור המרובה על עונשי מיתה, אף שיישומם בידי אדם נדיר מאד, נועד להרתיע וליצור תובנה ברורה שהבחירה בחטא היא בחירה במוות, ולאידך גיסא, הבחירה בטוב היא הבחירה בחיים. אמירה זו חוזרת הרבה בספר דברים, והיא חיונית שהרי התורה דורשת מעם ישראל להימנע ממעשים שבעולם הכללי נחשבו לנורמטיביים לחלוטין. עבודה לאלילים כישוף והעברה למולך נחשבו לפיסגת עבודת האלים, וזנות ועריות היו ‘מעשה ארץ כנען וארץ מצרים’, ובחלקם נחשבו לעשיית דתית…
באוירה תרבותית עולמית זו – חייבת להיות אמירה ברורה ומרתיעה שתבהיר, שהמרידה בערכים עליהם מצווה התורה, היא איום קיומי על היחיד והאומה שאין לה כל קיום בין ‘שבעים הזאבים’ אלא בנאמנותה לאלקיה.
בברכה, ש.צ. לוינגר
כתבת “הספר המהווה את אוסף נאומיו האחרונים של משה לישראל לפני כניסתם לארץ מכיל כ– 200 מצוות (לפי המניין המקובל)”
אך בתרשים העוגה מוצג כביכול בדברים 314 מצוות (“שאר דברים 200”)
נכון! היה צ”ל כמובן *כל* דברים 200 – ומתוכם 114 בפרשיות האלה.
אז כדי לקיים “אל תשכן באהליך עוולה” מחקתי את התמונה לע”ע, עד שיחונני הבורא בזמן פנוי ליצור תרשים חדש באקסל ולעשות צילומסך…
תודה!