אני יודע שהשארתי כמה קצוות פתוחים בפוסט הקודם אודות מעמד הר סיני, אבל לפני שאנסה לקשור אותם, פרשת השבוע הקרובה (שלח-לך) מזמנת לנו עוד חוט פרום שצריך להוסיף למשוואה – וכוונתי לסיפור המרגלים, או בלשון התורה: הַתָּרִים את הארץ.
ואתחיל דווקא מהאמצע (פרק יד) – אחרי שמשה מתפלל לה’ לחזור בו מכוונתו להשמיד את כל העם (יג-יט), ה’ נענה (“סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ” – כ) אך נשבע כי כל העם חוץ מכלב לא יזכה לראות את הארץ (כא-כד). לסיום, ה’ מצווה את העם: “פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף” (כה). ומה קורה בפסוק הבא? היינו מצפים לתגובה של העם (שאכן מגיעה לבסוף בפס’ מ) אבל במקום זה אנחנו מקבלים נאום אלוהי נוסף וארוך (כו-לה) המיועד למשה ולאהרן, ובו ה’ חוזר על השבועה לפיה הדור הנוכחי לא ייכנס לארץ!
בחינה לא מעמיקה במיוחד של שני נאומי ה’ מראה את ההבדלים הברורים ביניהם –
Home » Posts tagged 'דברים' (Page 3)
תגית: דברים
צַו לָצָו קַו לָקָו – על קבצי החוקים שבתורה
אחת התופעות המופלאות שבתורה היא מציאותם של ‘קובצי חוקים’ עצמאיים ונבדלים בה.
אחת התופעות המופלאות בחיי היהודי המאמין היא העובדה שהוא פשוט לא שם לב לכך…
“אֵלֶּה הַמִּצְוֹת” – אלו מצוות?!
חוסר תשומת הלב לכך בולט מאוד כשקוראים למשל את הפסוק האחרון בפרשת השבוע, בחוקותי (וי’ כז, לד):
“אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי”. אבל רגע, הרי כבר בסוף הפרק הקודם (כו, מו) נאמר:
“אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה’ בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה” – אז זה אלה או אלה?!
(אגב, סיום דומה יש גם בבמ’ לו, יג, אך שם מודגש: אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’… בְּעַרְבֹת מוֹאָב…!)
רוב הפרשנים כלל אינם מתייחסים לשאלה, אך הנה כמה הסברים שהצלחתי ללקט מחכמינו ומחכמי אומות העולם – ושימו לב להארות המעניינות שניתן להפיק גם מתורתם של חכמי האומות!…
וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם – על עבדות, נצרות ומקרא
12 שנים של עבדות
“וְהָעֶבֶד הַהוּא אֲשֶׁר יָדַע אֶת רְצוֹן אֲדֹנָיו וְלֹא הֵכִין עַצְמוֹ וְלֹא עָשָׂה כִּרְצוֹנוֹ – יִלְקֶה מַלְקוֹת רַבּוֹת” – אלו כתבי הקודש!
(אֶפְּס, האדון הלבן, מצטט את לוקאס 12:47)
And that servant, which knew his lord’s will and prepared not himself –
shall be beaten with many stripes
!That’s Sctipture
זו אחת הסצינות שלכדו את עיני בקדימון\טריילר של ’12 שנים של עבדות’ (גילוי נאות: לא ראיתי את הסרט וכנראה גם לא אראה – יש דברים שאני לא מסוגל לעמוד בהם) – בעל החווה מטיף לעבדיו המוכים, מתוך שכנוע פנימי עמוק, כי עפ”י ‘כתבי הקודש’ מוטלת עליו החובה להלקות אותם על אי-ציות. לקח לי קצת זמן עד שגיליתי את הסרטון הזה, בו הצלחתי לשמוע את המילים שקורא האדון הלבן, ולאתר את מקורן באוונגליון – ובסוף הפוסט הקדשתי כמה שורות לניתוח קצר של הטקסט. מכיוון שלא ראיתי את הסרט, אני סומך על מה שכתוב כאן ועל מה ששמעתי מידיד שכן ראה אותו, ולפי שניהם מסתבר כי הדת וכתבי הקודש (הנוצריים, כמובן) הינם בעלי נוכחות רבה מאוד בסרט הזה – ולאו דווקא לחיוב.
האם יש משמעות להבדלי ניסוח בתורה? בין רחב”א לראב”ע
בפוסט הקודם הצגתי את אחד ההבדלים המהותיים בין עשר הדברות בשמות כ לבין אלו בדברים ה, הלא הוא הביטוי “למען יטב לך” המופיע לפי נוסח המסורה רק בדברים, ולא בשמות – אך בתרגום השבעים וכן בפפירוס נאש הוא מופיע בשני המקומות.
סיימתי במסקנה לפיה במקרה זה על פי עד אחד (=המסורה) יקום דבר, בשל אופיו ה’דברימי’ של הביטוי “למען ייטב לך”.
עכשיו הגיע הזמן לבחון שוב את התייחסות האמוראים להבדל הזה, והנה שוב הציטוט המלא (בבא קמא נד ע”ב-נה ע”א):
שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם ‘טוב’ ובדברות האחרונות נאמר בהם ‘טוב’?
אמר לו: עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו!
כַּלֵּךְ אצל ר’ תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל ר’ יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה.
אזל לגביה. אמר לו: ממנו לא שמעתי אלא כך אמר לי שמואל בר נחום… הואיל וסופן להשתבר.
קראו עוד
מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהן טוב?
באופן מפתיע, למרות ההבדלים הרבים שיש בין שני נוסחי עשר הדברות (שמות כ לעומת דברים ה), את חכמי התלמוד הטרידו שני הבדלים בלבד – “זכור” לעומת “שמור” בדברה הרביעית (שבת), ו”למען ייטב לך” שבדברה החמישית (כיבוד אב ואם).
לגבי ההבדל הראשון (זכור-שמור), תשובתם היתה פשוטה: “זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו” (בבלי ראש השנה כז ע”א). אכן כבר הראב”ע בפירושו לשמות כ תמה מאוד על מאמר זה, ורק אחרי שהתנצל ש”חלילה חלילה שאומר שלא דברו נכונה, כי דעתנו נקלה כנגד דעתם. רק אנשי דורינו יחשבו כי דבריהם כמשמעם ואיננו כן”, קבע את הכלל הידוע “כי הטעמים הם שמורים לא המלות” והגיע למסקנה כי למעשה נאמר רק “זכור”, אלא שכולם הבינו שהכוונה גם ל”שמור” – ראו שם בדבריו, וכן את מאמרו המעניין של הר’ יואל בן-נון (מגדים ט).
לגבי ההבדל השני, מצאנו בתלמוד (בבא קמא נד ע”ב-נה ע”א) התייחסות מפורטת ומעניינת יותר:
קראו עוד