מי שקורא את פרק טז בפרשת השבוע, הלא הוא “סדר העבודה” של הכהן הגדול ביום כיפור, חש שמדובר באמת ב’סדר’ – טקס ערוך בדקדקנות, המתנהל שלב אחרי שלב בצורה מסודרת, מפסוק ג עד פסוק כח.
הבעיה מתחילה בדברי חז”ל על פסוקים כג-כד שבסוף ה’סדר’: כג וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. כד וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא…
ועל כך נאמר במסכת יומא (לב ע”א):
תנו רבנן: “ובא אהרן אל אהל מועד”. למה הוא בא? אינו בא אלא להוציא את הכף* ואת המחתה. שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה.
מאי טעמא?
אמר רב חסדא: גמירי, חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום. ואי כסדרן לא משכחת להו אלא שלש טבילות וששה קידושין.
* הכף – זו תוספת של חז”ל, שמתבקשת מבחינה טכנית – אך הפס’ מזכיר רק מחתה.
שני חידושים חידשו כאן חז”ל לגבי ביאתו של הכה”ג המתוארת בפס’ כג, ועל שניהם יש להקשות:
- מטרת הביאה – ביאתו היתה לשם הוצאת הכף והמחתה שהשאיר שם כשהקטיר את הקטורת (פס’ יג), כיוון שמאז ביצע פעולות אחרות שהיו מחויבות עפ”י הסדר.
והשאלה המתבקשת – מניין שזו המטרה? מה רע במטרה הכתובה בפסוק עצמו לפיה מטרת הביאה היתה לפשוט את בגדי הבד ולהלביש בחזרה את בגדיו? - תזמון הביאה – פעולה זו של הוצאת הכף והמחתה לא בוצעה בשלב הזה, לאחר פס’ כב, אלא מאוחר יותר – לאחר פס’ כד-כה העוסקים בעשיית העולה.
והשאלה המתבקשת – מניין שפסוק זה אינו ‘על הסדר’? ומדוע שלא יהיה על הסדר?
רב חסדא עונה על שתי השאלות גם יחד – פשוט, ישנה מסורת שעל הכה”ג לטבול חמש פעמים = להחליף בגדים חמש פעמים. כיוון שלפי סדר הפסוקים יוצא שישנן רק שלוש החלפות בגדים, נדרשת עוד עבודה אחת שתיכנס ‘באמצע’ ותחייב את הכה”ג להחליף בגדיו עוד פעמיים.
להלן ניסיתי להמחיש מה שעשו חז”ל לסדר העבודה שלפנינו (האייקון העגול = החלפת בגדים):
פירושו האלטרנטיבי של הרמב”ן
לכאורה ר’ חסדא פתר את שתי הבעיות שהוצגו לעיל ואין טעם לדון יותר (וכך מפרשים למשל רש”י והחזקוני במקום) – יש מסורת, ומה לא עושים כדי לשמור עליה? :)
אלא שעיון בתרשים לעיל מבהיר (אני מקווה) מדוע היו שלא הסתפקו בהסברו של ר’ חסדא – שהרי לפי המקרא עצמו, סדר העבודה הוא ‘מושלם’: מתחילים את עבודת היום במעבר מבגדי זהב לבגדי לבן (אם כי זה לא מפורש בכתוב, אך זה מחויב המציאות). משם ממשיכה כל עבודת היום כולה בבגדי לבן, ולבסוף הכה”ג פושט את בגדי הלבן בהם עבד, לובש בגדי זהב ומשלים את שאר עבודת היום ה’שגרתית’.
עפ”י חז”ל, לעומת זאת, סדר העבודה משתבש – שכן במקום לסיים את כל העבודה בבגדי לבן, ‘דוחפים’ לקראת הסוף את עשיית העולה וגורמים לכה”ג לעבור לבגדי זהב, ואז מחזירים אותו לבגדי לבן רק כדי להוציא את הכף והמחתה – ואז שוב חזרה לזהב…
ואכן, הרמב”ן בפירושו לפס’ כג מנסה לתת טעם שונה לבעיה הראשונה שהצגתי לעיל, לגבי מטרתה של הביאה בפס’ כג:
שלא יתכן בשום פנים שיצווה שיבוא אהרן אל אהל מועד ללא דבר, רק לפשוט שם בגדיו ולהיותו ערום בהיכל ה’ ולהניחם שם לריקבון!
אבל על כורחנו “ובא אהרן אל אהל מועד“ – לעבוד עבודה, לא הוצרך הכתוב להזכירה, והיא הוצאת הכף והמחתה.
כלומר, לא ייתכן שפס’ כג הוא כפשוטו = הכה”ג נכנס רק לפשוט בגדיו, אלא ודאי שהוא אמור לעשות שם משהו, למשל – הוצאת הכף והמחתה.
ומה לגבי הבעיה השנייה, זו של סדר העבודה?
כאן הרמב”ן (כך להבנתי) חולק על חז”ל, וסובר שסדר העבודה הוא כפי סדר הפסוקים:
והנה נשלם כל הנעשה בבגדי לבן בכל היום בסדר אחד… ואמר “ויצא ועשה את עולתו”, כי כל הנעשה קודם לזה בבגדי הלבן הכל מעשה פנים, ואילו ואיל העם שיזכיר הם נעשים על המזבח החיצון.
משמע מדבריו שהעולה נעשית לאחר פשיטת בגדי הבד והנחתם, ולא לפניה כדברי חז”ל.
פירושו המחודש של הרב ברויאר
כתשובת המשקל לביקורת שכתבתי על שיטת הבחינות של הרב ברויאר, אציג עכשיו את אחד מחידושיו המקוריים והאמיתיים (לדעתי כמובן) – במאמר ארוך וגדוש פרטים (“סדר עבודת יום הכיפורים“, פרקי מקראות, אלון שבות תשס”ט, עמ’ 279-316) מציע הר”ב פירוש מבריק, חדשני ואפילו נועז לכל פרק טז, ברוח שיטת הבחינות.
ראשית לכל, הוא מעמידנו על כך שהמבנה של הפרק הינו “מושלם” רק לכאורה – ישנן מספר תמיהות מהותיות בסדר הפסוקים ובתוכנם:
- למה פס’ ד (כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ…) מפריד בין פס’ ג (פר אהרן) לפס’ ה (קרבנות ישראל)?
- למה נאמר פעמיים “וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת” (ו, יא), כשרק בפעם השנייה מוזכר “וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת ” – מה פשר ההקרבה הראשונה?
- כנ”ל לגבי השעיר – פעם אחת (ט) נאמר “וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר”, ושוב לאחר מכן (טו) “וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת” – מה פשר ההקרבה הראשונה?
כתוצאה מקושיות אלו ואחרות מגיע הר”ב לחידושו המעניין – ותוך אזהרה-מראש כי אין ביכולתי להקיף את כל דבריו, הריני לתמצת את עיקריהם במשפט הבא:
פרק טז מכיל שני נושאים שונים לגמרי, שאוחדו יחד לכלל “סדר עבודה” אחד – כתוצאה מכך ישנן ‘חריקות’ לכאורה בסדר הדברים, אך אלו מתבקשות מאופי האיחוד.
1. הנושא הראשון בו עוסק הפרק, הוא “פתרון” לבעיית הגישה אל הקדש – שהרי הפרק פותח בהדגשה כי אחרי מות שני בני אהרן, ה’ מזהיר (ע”י משה) את אהרן שלא יבוא בכל עת אל הקדש, אלא רק אחרי שיעשה סדר פעולות מסוים – וסדר פעולות זה יכול להיעשות בכל יום בשנה, לפי ראות עיניו של אהרן!
2. הנושא השני (המודגש בפס’ כט-לד) הוא הצורך לכפר על חטאי בני ישראל, ובמקביל לכפר גם על אהל מועד וכליו מטומאות בני ישראל – כפרות אלו נעשות ביום אחד ומיוחד בשנה, הלא הוא בעשור לחודש השביעי = יום הכיפורים.
מכיוון שהכפרה על ישראל ואהל מועד דורשת כניסה לקדש הקדשים, ממילא ברור שהיא דורשת את כל סדר הפעולות עליו הוזהר אהרן (= הנושא השני דורש את הנושא הראשון). פרק טז, אם כן, מתאר את הנושא השני, תוך איחודו עם הנושא הראשון וכך מוסברות הכפילויות לכאורה בפרק.
חלוקת הפרק לשניים
הנה כך אמור להיראות הפרק, לאחר חלוקתו לשני הנושאים הנ”ל (לחצו להגדלה) –
1) הכניסה אל הקדש. 2) הכפרה על ישראל ואהל מועד:
קריאת כל חלק בנפרד ממחישה את ההיגיון הרב בשיטת הר”ב:
החלק הראשון עוסק באהרן עצמו, ובשלוש הפעולות אותן עליו לעשות: 1) הקרבת הפר לחטאת לשם הזאת דמו באהל מועד, 2) הכנסת הקטורת לאהל מועד, 3) הקרבת האיל לעולה.
מבחינת הבגדים, כל שלוש הפעולות אמורות להיעשות בבגדי לבן, שהרי כולן חלק מסדר העבודה המאפשר את כניסת אהרן לקדש הקדשים, כניסה הנעשית בבגדי לבן.
החלק השני עוסק בעם ישראל ובאהל מועד, וגם כאן ישנן שלוש פעולות הנדרשות לכפרתם: 1) עבודת שני שעירי החטאת, 2) הזאת הדם על כלי אהל מועד השונים, 3) עשיית עולת העם.
אך מבחינת הבגדים, ישנו הבדל מהותי לעומת החלק הראשון – פעולות 1-2 חייבות להיעשות בלבן, שכן הן קשורות לעבודה בתוך אהל מועד. פעולה 3, לעומת זאת, יכולה להיעשות גם בבגדי זהב, שהרי היא עולה רגילה הנעשית בחוץ.
ה”תפר” של האיחוד ופשרו של פס’ כג
כאמור לעיל, שני החלקים אוחדו לפרק אחד, אך כעת נוצרה בעיה – בעוד שלפי החלק הראשון, אהרן יכול לבצע את כל שלוש הפעולות ברצף בבגדי לבן, ואז בסיום לפשוט אותם (=פס’ כג), הרי שלפי החלק השני ישנה עוד פעולה אחת – הקרבת עולת העם (=פס’ כד) – הנעשית בבגדי זהב!
כיוון שהתורה רצתה לאחד את הקרבת העולות, “הועברה” עולתו של אהרן (שאמורה היתה להיעשות בלבן) בסמוך לזו של העם (הנעשית בזהב), אל פס’ כד – וממילא יוצא שרק לאחר פס’ כד אמור אהרן לפשוט את בגדיו, כלומר – יש להעביר את פס’ כג אל אחרי פס’ כד, בדיוק כדברי חז”ל!
ואם תשאל כמו הרמב”ן, היעלה על הדעת שנכניס את אהרן לאהל מועד רק כדי לפשוט את בגדיו?! באו חז”ל וחידשו, שאהרן “ינצל” כניסה זו כדי להוציא את הכף והמחתה שנותרו עדיין בקדש הקדשים, פעולה השייכת לחלק הראשון – אלא ששם הוא היה יכול לעשותה במסגרת הרצף הרגיל, ואילו כאן, בשל איחוד החלקים, הוא ‘נאלץ’ לעשותה רק אחרי שסיים גם את עבודת החלק השני (=הקרבת עולת העם).
לסיכום, כמו הרמב”ן, גם הר”ב אינו מסתפק בהסברו של רב חסדא אודות ה”גמירי”, ומציע הסבר משלו – אלא שבניגוד לרמב”ן, החולק על חז”ל לגבי סדר העבודה, הר”ב מסביר באופן שיטתי את טעמם הכמוס של חז”ל לדחיית פסוק כג ממקומו ומה שנראה כ’שיבוש’ הסדר.
מקורות נוספים למתעניינים
- הר’ יואל בן-נון, “היום השמיני ויום הכיפורים“, מגדים ח (תשמ”ט), עמ’ 9-34.
- “סדר העבודה: הכניסה האחרונה“, בבלוג של ‘רב צעיר’ מה- 24.9.2012
נ”ב – משהו לליל הסדר…
כמובן שכל הדיבורים כאן על סד ואי-סדר מזמינים דיון אודות ליל הסדר הקרב ובא – אז אסיים בוורט חגיגי ברוח הדברים לעיל:
“א. קדש, ב. ורחץ, ג. כרפס, ד. יחץ, ה. מגיד, ו. רחצה, ז. מוציא מצה, ח. מרור, ט. כורך, י. שולחן עורך”.
אמר אברהם: חיי ראשי, וכי עלתה על דעתך שישבו יהודים אל השולחן ולא יאכלו אלא עד אחר תשעה סימנין?! אלא אומר אני שכל הסימנים נאמרו על הסדר חוץ משולחן עורך, שמקום כבודו מיד אחרי “קדש”. אלא גמירי, עשרה סימנין הן עד שולחן עורך ואין לשנות.
הג”ה: ועל כן נהגו ישראל קדושים, שאם אינם נביאים וכו’, למלא כריסם בשלושה מיני כרפס לצאת ידי חובת כל העדות, והוסיפו עליהן כהנה חסות כורעות בנטל החרוסת, והחמירו באכילת כזית מצה בשיעור שלוש ביצים. נמצא אדם מישראל מגיע לשולחן עורך ואינו יכול לטעום אלא כמלוא הכף קניידלע”ך ותו לא.
בס”ד י”א בניסן ע”ד
ברעיון שיש שתי ‘בחינות’ בעבודת יום הכיפורים: (א) סדר שעל ידו יש רשות לכהן להיכנס אחת בשנה; (ב) סדר כפרה על בני ישראל ביום הכיפורים – הסביר הגאון רבי משה הרשלר (בשיעור ששמעתי מפיו באחד מכינוסי ‘תורת כהנים’ לפני כשלושים שנה) את מה שנאמר ב’על הנסים’: ‘ואחרי כן באו בניך לדביר ביתך’ – שמאחר שבאותה שנה לא יכלו להיכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים, עשו את סדר העבודה עם שחרור המקדש כדי לקיים על כל פנים אחת בשנה ‘בזאת יבוא אהרן אל הקדש’.
בברכת פסח כשר ושמח, ש.צ. לוינגר
מסתבר שאחד ממקורות היניקה של הרב ברויאר ל’תורת הבחינות’ שלו, היא מתודת ה’שני דינים’ הבריסקאית, שזו דרכה לפרק כל הלכה לבחינותיה השונות. וכבר העיד אחיינו, ביני ברויאר נר”ו, על זיקתו של דודו ללמדנות הישיבתית.
דבריו של ביני ברויאר – בתגובות לגליונות קודמים 856, באתר ‘מוסף שבת – מקור ראשון’.
הרמב”ן אינו חולק על חז”ל, אלא מסביר שסדר הפעולות שבמקרא מסודר לא לפי הסדר הכרונולוגי אלא לפי העניין. קודם מבאר המקרא את עבודות הפנים שהן ייחודו של היום, ואחר כך משלים ומבאר את יתר העבודות הנעשות בחוץ.
בברכה, ש.צ. לוינגר
נראה שלא הסתבר לחז”ל שהכהן יתפשט ויחליף בגדים בקודש הקדשים, שאין זה כבודו של מלך, ולכן פירשו שביאת הכהן האחרונה היא להוציא את הכף והמחתה, ובעצם להיפרד מקודש הקודשים.
לגבי הרמב”ן – קצת קשה להבין מניסוחו, ואף המובא בשם הגר”א ב”קול אליהו” (ראה בפוסט) כותב שהרמב”ן “דחק בזה”.
לגבי החלפה בקדש הקדשים – שים לב שלפי הכתוב עצמו ההחלפה בוצעה “באהל מועד” = בקדש\היכל, ולא בקה”ק!
גאוני.
לא הפירוש, הוא דיי בנאלי… בכל זאת השערת התעודות אמרה את זה הרבה לפני כן.
הגאונות היא היכולת לקבל את השערת התעודות ולכסות אותה במסווה אורתודוקסי, כאילו היתה ידוע מאז ומעולם לחז”לנו ולנו. כלומר, ברור שהבעיות שהעריכה יוצרת היו ידועות, אבל לא המסקנה שהיתה עריכה כזאת.
כל פירוש שמשחררים על פי שיטת הבחינות וגישת התמורות רק מוכיחה יותר את השערת התעודות, כך החוקרים האלה יכולים להמשיך לכתוב על גישות שונות שיש במקרא שנערכו יחדיו, והדברים יכולים להתקבל גם לשולחן שבת וגם במחקר המדעי.
זו הגאונות האמיתית, לחיות בדיסוננס קוגניטיבי כזה גדול, זה דבר שרק הרב ד”ר _____*הכנס שם* יכול לעשות.