מי שקורא את פרק טז בפרשת השבוע, הלא הוא “סדר העבודה” של הכהן הגדול ביום כיפור, חש שמדובר באמת ב’סדר’ – טקס ערוך בדקדקנות, המתנהל שלב אחרי שלב בצורה מסודרת, מפסוק ג עד פסוק כח.
הבעיה מתחילה בדברי חז”ל על פסוקים כג-כד שבסוף ה’סדר’: כג וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. כד וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא…
ועל כך נאמר במסכת יומא (לב ע”א):
תנו רבנן: “ובא אהרן אל אהל מועד”. למה הוא בא? אינו בא אלא להוציא את הכף* ואת המחתה. שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה.
מאי טעמא?
אמר רב חסדא: גמירי, חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום. ואי כסדרן לא משכחת להו אלא שלש טבילות וששה קידושין.
* הכף – זו תוספת של חז”ל, שמתבקשת מבחינה טכנית – אך הפס’ מזכיר רק מחתה.
אחת השאלות המתמטיות הפחות-חשובות אך היותר-מעניינות שמספק לנו המקרא, הוא שאלת היחס בין קוטר המעגל להיקפו. כידוע לכל בר-בי-כיתה-ו’ בערך, יחס זה נקרא