הושענא רבה כיום הדין העתידי

לפני שנתיים הצעתי הסבר אסכטולוגי חסר תקדים למהותו של יום הושענא רבה, המסביר לראשונה בתולדות היהדות את כל המנהגים החריגים והמוזרים הקיימים בו – החל מהמנהג לחפש את צל הראש לאור הלבנה, דרך “קול מבשר” וחביטת הערבות, ועד לפרידה מהסוכה בברכת “שנזכה לישב בסוכת עורו של לויתן”. בקצרה, טענתי שהו”ר הוא היום האחרון של אחרית הימים ובו העולם, כפי שאנו מכירים אותו, עתיד להיעלם ואנחנו נעבור ל’יום השמיני’, קרי, העולם הבא (או משהו כזה). חיבוט הערבה – בו אתמקד בשורות הבאות – הוסבר כרמז לנצחון ניסי במלחמה, כמפורש במל”ב יג (“לְהַכּוֹת חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ פְּעָמִים”), או לעשיית דין ברשעים, שנמשלו לערבה.
קראו עוד ⇐

התורה מחזיקה בשיא ספרותי מעניין, שמעולם לא זכה להכרה רשמית: יש בה את המספר הגבוה ביותר של דיאלוגי אדם-חיה לכמות מילים נתונה. המספר, אגב, הוא שניים: הדיאלוג בין הנחש לחוה (בראשית ב) והדיאלוג בין בלעם לאתונו, בפרשת השבוע הנוכחית (במדבר כב). אל תנסו להיראות מופתעים, אני מניח שזה לא ממש עניין אותכם – אבל בכל זאת, מוזר ככל שזה יישמע, בכל הספרות האֶפִּית של המזרח הקדום יש סה”כ 2-3 דיאלוגים בין בעלי חיים לאדם – וצריך לזכור שהספרות הזו כוללת טקסטים בהיקף עצום, ממסופוטמיה דרך אוגרית ועד חת ומצרים העתיקות.

לעובדה המוזרה הזו התוודעתי בעודי מעיין במאמר מרתק של חוקר המקרא ג’ורג’ סברן (George Savran, יהודי ואפילו דתי, אגב) בו הוא משווה בין סיפור האתון לסיפור הנחש. כידוע, כשקוראים מאמר הכי חשוב זה הערות השוליים – ואכן בהערה 17 מצאתי כתוב שדיבור אנושי-חייתי הוא נדיר מאוד בספרות המזרח הקדום; והראיה, שאותו סברן מעיד שם שהוא מצא רק 2 דוגמאות כאלו, בספרות המצרית העתיקה. כמובן שלא סמכתי עליו, אלא רצתי מייד לבריטיש מוזיאום לקרוא בעצמי בלוחות החימר האכדיים ש… קראו עוד ⇐

לאחרונה עלתה שוב שאלת החזרת גופות תמורת גופות – ואמנם אני משתדל מאוד להרחיק את הבלוג מאקטואליה מתלהמת (בשביל זה יש את פייסבוק, טוויטר ושות’) אבל הנושא הזה חוזר על עצמו לעייפה כך שהוא לא ממש אקטואליה, מה גם שלאחרונה קראתי שוב את האיליאדה ונפלאתי נוראות לגלות את התובנות שיש ביצירה היוונית העתיקה הזו לגבי הנושא הזה. אבל אפתח, ברשותכם, בתנ”ך.

איפה הגופות?!

באופן די מפתיע, לוקח די הרבה זמן של דפדוף בתנ”ך עד שנתקלים בגופה ראויה לשמה – ומסתבר שבמלחמות הרבות של עם ישראל מיציאת מצרים והלאה, אף אחד לא הוטרד יותר מדי בשאלה מה עושים עם גופות חללי המלחמות הרבות? ולא שלא היו כאלו במהלך הדורות: ” וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם… וְגָבַר עֲמָלֵק”; “וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי… וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה”; וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי… וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי”; “וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ”; “וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁנָה הַהִיא”; ועוד.* קראו עוד ⇐

B. A. Strawn, The Old Testament Is Dying: A Diagnosis and Recommended Treatment, Grand Rapids 2017

הספר המקורי, היצירתי והמנומק-היטב הזה משמעותי לכל מי שמתעניין במקרא כספר קודש, בין אם הוא נוצרי או יהודי. בספר בוחן המחבר את מעמדה של הברית הישנה בקרב הנצרות המערבית העכשווית, אך ניתן לאמץ חלק נכבד ממה שהוא טוען, בשינויים המתבקשים, אל מעמדו של התנ”ך בתרבות היהודית העכשווית, כמו גם להבנת הדינמיקה העומדת בבסיס יחסי יהדות-נצרות בימינו.

הביקורת הזו נכתבה על ידי פרופ’ בנימין זומר מהסמינר התיאולוגי היהודי (JTS) היוקרתי, והיא דנה בספר שיצא לאחרונה מאת פרופ’ Brent Strawn, מהסמינר התיאולוגי הנוצרי של אוני’ Emory היוקרתית. מה שמפליא לא פחות הוא שהספר יצא בהוצאה היוקרתית של Barnes & Noble – ומי שהזמין את הביקורת מפרופ’ זומר דווקא, הוא ארגון SBL לחקר המקרא, היוקרתי לא פחות מכל השאר (תארו לכם ספר של הרב-ד”ר יואל בן נון שייצא בהוצאת עם-עובד, עם הסכמות של פרופ’ ישראל קנוהל, וביקורת מאת האב דובואה:)

טוב, על מה הספר מדבר?!

אז אחרי ההקדמה הביבליוגרפית החשובה, אפשר לגשת לספר עצמו, ולתמצת אותו בשורה אחת: קראו עוד ⇐

התנצלות המחבר: מכיוון שעול טרדות הפרנסה השתרג על צווארי (אני במעבר תפקיד, וקשה חפיפה לישראל כספחת) לא זכיתי להשלים את המדרש היווני שפצחתי בו בפרשת לך-לך. בשורות הבאות אני משלים את חובי לאנושות בכלל ולמלכות יוון בפרט, אלא שהדברים נכתבו כלאחר-יד, מקוצר רוח ומעבודה קשה.

תקציר הפרק הקודם

ב’ציפור ישראלית בגלות יוונית‘, ניסיתי להסביר את משמעות הבהמות והציפור(ים) בברית בין הבתרים. פתחתי בפירושו האלגורי של פילון, המשכתי לפירושו ה’גלותי’ של הרד”ק, ולבסוף הצגתי את פירושו (הגלותי אף הוא) של רד”צ הופמן ולפיו הבהמות המשולשות הן שלושת דורות גלות מצרים, והציפור היא הדור הרביעי שעתיד להשתחרר ולצאת ממצרים. הקישור בין גלות לציפור הזכיר לי פיסקה ארוכה בתיקוני הזוהר שדורשת כמה וכמה פסוקים ‘ציפוריים’ כמכוונים לגלות ישראל \ השכינה, היא ה’אימא הקדושה’ עליה נאמר “שלח תשלח את האם”.

מכאן הפלגתי על כנף ציפור אל השירה היוונית המודרנית בה גיליתי באופן מפתיע את המוטיב המשולש גלות-ציפור-אמא החוזר שוב ושוב בכמה שירים מפורסמים מאוד (לפחות ביוון, מקווה שבזכותי גם בישראל…)
מה שנשאר להסביר באותה ברית בין הבתרים הוא מה תפקידו של… קראו עוד ⇐