לקראת ליל הסדר הקרב ובא, חשבתי לנסות ולהחיל על ההגדה של פסח את כלי מחקר המקרא הידועים – ביקורת נמוכה וביקורת גבוהה. כמובן שמקוצר הזמן לא העמקתי יותר מדי (למי שיש מנוי לכותר יכול לעיין למשל כאן), אבל העיקר שיצאתי ידי חובת דבר תורה לליל הסדר לפחות לשנתיים הקרובות:)

ביקורת נמוכה – חלק א: השוואת נוסחים

כידוע, גרעינו של נוסח ההגדה הינו קדום מאוד, ויש אומרים שזהו הטקסט החז”לי הקדום ביותר שהשתמר. כמובן שברבות השנים נוספו ועובדו מחדש קטעים שונים, וכבר בימי הגאונים היו שני נוסחים ראשיים: ארץ ישראלי ובבלי.
מכיוון שנוסחים קדומים אלו אינם נאמרים היום כפי שהם (ככל שידוע לי, כמובן), חשבתי להציג את ההבדלים בין שני הנוסחים המרכזיים המתועדים שבידינו, הלא הם נוסח ההגדה המקובל בקהילות אשכנז, ונוסח הרמב”ם –
לא התייחסתי להבדלים קלים או להבדלי סדר בתוך משפט, אלא אם יש להם (לדעתי) חשיבות:

קראו עוד ⇐

באוניברסיטת בר אילן מתקיים קורס בפקולטה למקרא, שבו מסבירים לסטודנטים את העיקרון הכללי של ביקורת המקרא בלי לחייב אותם ללמוד את המדע הזה על כל פרטיו ודקדוקיו. סיפרה לי סטודנטית ששמעה את הקורס הזה: ׳הייתי נדהמת מכל מה ששמעתי שם. ראיתי מיד שהם צודקים ואין אפשרות להתווכח על כך. ההוכחות משכנעות כל כך עד שאפילו עיוור יראה אותן ויקבל אותן. ואף על פי שהיה בכך כדי לפגוע אנושות בשלמות אמונתי, לא חדלתי מלקיים מצוות – אבל הייתי במבוכה גדולה. והנה, בשיעור האחרון סיפר לנו המרצה, שיש אדם אחד שהצליח להוכיח שאמונת ישראל לא נפגעה כלל על ידי ביקורת המקרא; והמרצה הסביר בקצרה את עקרונות השיטה הזאת׳.
(הרב מרדכי ברויאר, “מלחמות אבודות מראש“, מסכת ג, תשס”ה)

קראו עוד ⇐

לאחר פירוט ארוך מאוד של מבנה המשכן וכל כליו (פרקים כה-כז), של בגדי אהרן ובניו הכהנים (פרק כח) ושל הקרבנות שעל הכהנים להקריב כדי לחנוך את המשכן (פרק כט), מסתיים לו פרק כט בפסוקים החגיגיים הבאים:

כט (מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. (מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם.

[נ.ב.]

ל (א) וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. (ב) אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה…

השאלה אליה רמזתי ב- נ.ב. נשאלת מאליה: מה פתאום ‘נדחף’ לכאן הציווי על מזבח הקטורת?! והלא הציווי על כל כלי המשכן (למעט הכיור, שאיננו ממש כלי – וראו להלן) נעשה כבר בפרשת תרומה!
חדשים גם ישנים ענו על השאלה הזו בכל מיני דרכים, והנה סקירה ממצה של הפתרונות שניתנו לשאלה זו:
קראו עוד ⇐

באופן מפתיע, למרות ההבדלים הרבים שיש בין שני נוסחי עשר הדברות (שמות כ לעומת דברים ה), את חכמי התלמוד הטרידו שני הבדלים בלבד – “זכור” לעומת “שמור” בדברה הרביעית (שבת), ו”למען ייטב לך” שבדברה החמישית (כיבוד אב ואם).

לגבי ההבדל הראשון (זכור-שמור), תשובתם היתה פשוטה: “זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו” (בבלי ראש השנה כז ע”א). אכן כבר הראב”ע בפירושו לשמות כ תמה מאוד על מאמר זה, ורק אחרי שהתנצל ש”חלילה חלילה שאומר שלא דברו נכונה, כי דעתנו נקלה כנגד דעתם. רק אנשי דורינו יחשבו כי דבריהם כמשמעם ואיננו כן”, קבע את הכלל הידוע “כי הטעמים הם שמורים לא המלות” והגיע למסקנה כי למעשה נאמר רק “זכור”, אלא שכולם הבינו שהכוונה גם ל”שמור” – ראו שם בדבריו, וכן את מאמרו המעניין של הר’ יואל בן-נון (מגדים ט).

לגבי ההבדל השני, מצאנו בתלמוד (בבא קמא נד ע”ב-נה ע”א) התייחסות מפורטת ומעניינת יותר:
קראו עוד ⇐

היום התבשרנו על חניכתו של מפעל שאמור להוות אבן-דרך בפרשנות המקרא בישראל – מפעל ‘מקראות’ של הרב יואל בן-נון. רמזים לפרויקט היה ניתן למצוא בדבריו בכנס ‘מחקרי יפת באהלי שם’, עליו כתבתי לפני כחודשיים:
“איך ניתן ללמוד את המקרא בתפיסות הלימוד הגלותיות שהורגלנו בהן, כשיש לנו ארכיאולוגיה ישראלית ושפה עברית?” הוא קרא שם, והוסיף כי לדעתו הרמב”ן היה מקים קתדרה\אקדמיה ללימוד מקרא בגישה מודרנית המתחשבת בגילויי המדע והלשון וכו’.

אבל אתמול\היום הוסר הלוט מעל הרמזים, והסנונית הראשונה התעופפה לדרכה, הלא היא  פירוש ‘מקראות’ לפרשת ‘יתרו’. מהקובץ משתמע כי חוץ מלרב יואל בן-נון, הפירוש ‘מיוחס’ גם לרב שאול ברוכי, למספר מומחים ולוועדה מייעצת – אבל הספר כתוב בלשון ‘מדבר בעדו’ של הר’ יואל ורוחו המעמיקה והעצמאית שורה על כולו.

קראו עוד ⇐