פרשת וירא היא אחת העמוסות בתורה, כשכל פרק בה יכול לפרנס כמה בלוגים – אבל אין ספק שפרק כב אוחז בשיא – שכן הוא עניין מאוד לא רק את היהודים אלא גם את הנוצרים, ומכאן כמובן שגם את חוקרי המקרא (אחד מהם אף טרח ויצר ביבליוגרפיה של “recent studies” אודות פרק כב, והגיע ללא פחות מ- 15 עמודים!).
מעבר לקושי התיאולוגי הבולט שבפרשה – איך ייתכן שה’ ציווה על קרבן אדם – יש עוד כמה וכמה קשיים, חלקם פחות מוכרים, וכהרגלי בקודש אמנה כמה מהם:

• ניכר שהפרק הוא ‘בבואה’ של סיפור ישמעאל מפרק כא – אז למה שם אברהם התנגד וכאן לא?
• מדוע אברהם טורח לקחת חמור אבל לא עולה איתו להר?
• מה פשר השם “ה’ יִרְאֶה”? ומה פשר הביטוי “אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה’ יֵרָאֶה”?
• איך ייתכן שבפעם השנייה המלאך משבח אותו “כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ”, כשבפועל הוא לא עשה את הדבר הזה, וכן חשך את בנו יחידו?!
• ואולי הכי חשוב: האם ארם היה בן קמואל – או שמא בן שם???

קראו עוד ⇐

אחת ההשערות הנועזות-עד-גיחוך לגבי פרשיית העקידה, התחילה במקור כניסיון לפתור את השאלות הקשות שמתעוררות בסוף הפרשיה ובהמשך ספר בראשית:

א) בפסוקים טז אומר מלאך ה’ שנגלה שנית לאברהם: “כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ”, והשאלה הגדולה היא – הרי אברהם לא עשה בסופו של דבר כלום! יתרה מכך, בהתגלות הראשונה של המלאך (יב) נאמר בפירוש: “וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה… וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ…”, ואם הפסוק שלנו אמור להיות תקבולת לפסוק ההוא, הניגוד בין ‘אַל תַּעַשׂ’ לבין ‘אֲשֶׁר עָשִׂיתָ’ בולט במיוחד.

ב) בפסוק יט נאמר ‘וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע’ – אבל איפה יצחק?! למעשה, נראה שהפסוק מנסה להדגיש את היעדרו, כי הביטוי ‘וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו’ המיוחס כאן לאברהם ונעריו, מופיע לא פחות מפעמיים בסיפור עצמו (ו, ח), אלא ששם הוא מיוחס כמובן לאברהם ויצחק!

ג) בהמשך ספר בראשית אין עוד שום נקודת מפגש בין אברהם ליצחק. העובדה הזו מתגלה באופן קיצוני במיוחד בסיפור אירוסי רבקה (פרק כד) – אברהם מבקש למצוא אשה ליצחק, אבל אין בין השניים שום קשר או דיאלוג – הכל נעשה דרך עבד אברהם!

ד) ‘מחזור’ סיפורי יצחק בספר בראשית דל עד כדי כאב – פרקים כד (מעט), כה (מעט), כו-כז, כח (מעט). לא זו בלבד, אלא שכמה מסיפורי יצחק אינם אלא העתק חיוור של סיפורי אביו, אברהם: עקרותה של רבקה, הרעב בארץ, מעשה רבקה ואבימלך וחפירת הבארות – כל המוטיבים האלה מופיעים כבר אצל אברהם. בהתאם לכך, יצחק נזכר בנ”ך מספר מועט ביותר של פעמים (14 סה”כ [כולל ‘ישחק’] – לעומת 24 של אברהם ואינספור יעקב\ישראל), ותמיד כחלק מהשלישיה ‘אברהם-יצחק-יעקב’ (למעט עמוס ז) – בעוד שאברהם מוזכר 8 פעמים כשהוא לבדו, שלא לדבר על יעקב\ישראל!

קראו עוד ⇐

תלונתו של משה בפרשת השבוע, “לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי”, הזכירה לי שעוד לא זיכיתי את הרבים בפרק מהדוקטורט שלי* העוסק בחמור(ים) המופיע(ים) שוב ושוב בפרשיה המוזרה של איש האלהים והנביא הזקן, אי-שם במלכים א יג. באופן מפתיע, הרקע לפרשיה הזו מזכיר בקווים כלליים את פרשת קורח, אז לטובת אלו שלא קראו לאחרונה את מלכים א, הנה תקציר האירועים:
* לפרקים הקודמים – ראו תחת תגית ‘אדם ובהמה‘ באתרא הדין, או גללו לסליידר שבסוף הפוסט. קראו עוד ⇐

– יש עוד נקודה שהיית רוצה להסב אליה את תשומת ליבי?
– כן, לתקרית המוזרה של החמור בסוף הסיפור.
– אבל החמור כלל אינו מופיע בסוף הסיפור!
– זו התקרית המוזרה.
(פראפראזה על שרלוק הולמס ב’כתם כסף‘)

סיפור העקידה הוא אחד משיאי התנ”ך – גם בהיבט התיאולוגי, גם בהיבט הפילוסופי וגם בהיבט הספרותי. מדובר בסך הכל ב-19 פסוקים דחוסים, שמתארים באיפוק שנשגב מבינתנו, אירוע דרמטי שאין קלישאה שלא נכתבה עליו ואין רעיון פרשני שלא הוצע לגביו (ראו למשל את 15 עמודי הביבליוגרפיה האלו).

כמו בחלק גדול מסיפורי המקרא, גם כאן נראה שאין בסיפור העקידה ולו מילה מיותרת אחת, ולהיפך – היינו מצפים לשמוע משהו על תחושתו של אברהם לנוכח הצו הנורא, אולי משהו על תגובתו של יצחק כשנעקד על ידי אביו, ואולי משהו על השפעת האירוע על שרה לאחר מכן… אבל כל אלו נותרים באפילה. ואכן, שתיקתו הרועמת של הסיפור הובילה את חוקר הספרות המפורסם אריך אוארבך לראות בו דוגמה מכוננת לסגנון המקראי הייחודי. הלה הקדיש את הפרק הראשון בספרו הידוע ‘מימזיס’, להשוואה בין הסגנון המקראי ובין הסגנון ההומרי, המתבטא למשל באודיסיאה, וזו התרשמותו מסיפור העקידה:

קראו עוד ⇐