דָן וְיָוָן – השבט היווני שחדר לישראל

אתם הראיתם לדעת שקשרים עמוקים ונסתרים קושרים בין בני ישראל לבני יוון – אבל בשורות הקצרות הבאות אני מתכוון לחשוף תגלית נוראה, ולפיה לא די בזאת שהיו קשרים ספרותיים ומוזיקליים בינינו ליוונים, אלא ששבט שלם מישראל הוא למעשה מתיוון מוחלט! והכוונה כמובן לשבט דן, כנרמז בכותרת הפוסט.
שבט דן זכה לאיזכורים די רבים במקרא, בוודאי ביחס לשבטים ה”קטנים” האחרים – אלא שכמעט כל איזכור שלו מעורר תמיהה. הנה למשל קראנו בפרשת השבוע האחרונה על בני השבטים, ובעוד שלכולם יש בנים נורמליים, לגבי דן נאמר: “וּבְנֵי דָן חֻשִׁים” – לשון רבים, המיוחסת בדרך כלל לעמים או שבטים, לא לאנשים. נמשיך לפרשת השבוע הקרובה, בה יעקב מברך את דן ש”יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל” – כלומר, הוא לא ממש אחד משבטי ישראל אבל הוא יזכה להיות כמו אחד מהם – מוזר! נדלג כמה מאות שנים קדימה לראשית ימי השופטים, אז מתגלה לנו שמכל השבטים, דן הוא היחיד שמחפש את עצמו: “וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת…” – והוא אכן יוצא מצרעה ואשתאול ומוצא לו נחלה באיזור דן = הבניאס; מה שמעורר את התמיהה על נזיפתה של דבורה בשבט דן: “וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת?” – על אלו אוניות מדובר, כשהשבט מעולם לא זכה להגיע לחוף?!

התמיהה האחרונה מגיעה מהאיזכור האחרון של דן במקרא (לא כולל דברי הימים), בפסוק חידתי מספר יחזקאל (כז) המופיע גם בכותרת הפוסט הזה: “וְדָן וְיָוָן מְאוּזָּל בְּעִזְבוֹנַיִךְ” – דן ויוון, לא פחות! קראו עוד

המקרה המוזר של החמור בסיפור העקידה

– יש עוד נקודה שהיית רוצה להסב אליה את תשומת ליבי?
– כן, לתקרית המוזרה של החמור בסוף הסיפור.
– אבל החמור כלל אינו מופיע בסוף הסיפור!
– זו התקרית המוזרה.
(פראפראזה על שרלוק הולמס ב’כתם כסף‘)

סיפור העקידה הוא אחד משיאי התנ”ך – גם בהיבט התיאולוגי, גם בהיבט הפילוסופי וגם בהיבט הספרותי. מדובר בסך הכל ב-19 פסוקים דחוסים, שמתארים באיפוק שנשגב מבינתנו, אירוע דרמטי שאין קלישאה שלא נכתבה עליו ואין רעיון פרשני שלא הוצע לגביו (ראו למשל את 15 עמודי הביבליוגרפיה האלו).

כמו בחלק גדול מסיפורי המקרא, גם כאן נראה שאין בסיפור העקידה ולו מילה מיותרת אחת, ולהיפך – היינו מצפים לשמוע משהו על תחושתו של אברהם לנוכח הצו הנורא, אולי משהו על תגובתו של יצחק כשנעקד על ידי אביו, ואולי משהו על השפעת האירוע על שרה לאחר מכן… אבל כל אלו נותרים באפילה. ואכן, שתיקתו הרועמת של הסיפור הובילה את חוקר הספרות המפורסם אריך אוארבך לראות בו דוגמה מכוננת לסגנון המקראי הייחודי. הלה הקדיש את הפרק הראשון בספרו הידוע ‘מימזיס’, להשוואה בין הסגנון המקראי ובין הסגנון ההומרי, המתבטא למשל באודיסיאה, וזו התרשמותו מסיפור העקידה:

קראו עוד

מעשה בראשית כיצירה סטרוקטורליסטית

ספר בראשית הוא כנראה הספר המפורש והנחקר ביותר במקרא, אולי גם בעולם הספרות כולו. מי שרוצה להתחיל להתרשם מההיקף של הפרשנות היהודית לבדה, יכול להביט בכרך א’ של תורה שלמה העוסק רק בפרק א’ של בראשית, או בשלושת הכרכים הכבדים של ‘דעת מקרא’ המקיפים את כל הספר – וזה עוד לפני ספרי המְחקּרים שאינם בני ברית.
עדיין בקעה הניחו לנו להתגדר בה – וכוונתי לסטרוקטורליזם בן המאה ה-20, יציר כפיו של קלוד לוי-שטראוס, שהתבסס אמנם על רעיונות קודמים (ראו פרקים 1-2 בספר היסוד שלו בנושא, במקור מ-1958) אבל המושג ‘רשום’ על שמו, ובוודאי בתחום האנתרופולוגיה וחקר המיתוסים שאציג כאן.

אנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית (יש חיה כזאת)

structuralismגילוי נאות: התחלתי לכתוב את הפוסט הזה בערב שמחת תורה. בעקבות אירוע מטריד שהייתי עד לו בשמח”ת עצמה (=ניסיון למנוע הכנסת ס”ת לעזרת נשים), התחוור לי פתאום שהאנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית עשויה להבהיר אירועים כאלו, שקורים כל הזמן – אז כתבתי את הפוסט הזה ובו פיסקה שמסבירה מה זה בעצם המושג הקשה להגייה הזה. בינתיים הפוסט הפך ויראלי-למחצה, ונדרשתי להגיב, לענות, לקרוא תגובות וכו’ – ורק היום חזרתי לכאן, לפוסט המקורי…

בקיצור, אני מצרף את האיור הנחמד שעשיתי – לחיצה עליו תוביל אותכם לפיסקה הרלוונטית בפוסט ההוא, שם תמצאו הסבר תמציתי (גם אם שטחי) של האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית, כפי שהגדיר אותה לוי-שטראוס בספרו. קראו עוד