Home » מקרא » וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת (לִשְׁחֹט) וַיִּשְׁחַט אֶת בְּנוֹ?!

וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת (לִשְׁחֹט) וַיִּשְׁחַט אֶת בְּנוֹ?!

אחת ההשערות הנועזות-עד-גיחוך לגבי פרשיית העקידה, התחילה במקור כניסיון לפתור את השאלות הקשות שמתעוררות בסוף הפרשיה ובהמשך ספר בראשית:

א) בפסוקים טז אומר מלאך ה’ שנגלה שנית לאברהם: “כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ”, והשאלה הגדולה היא – הרי אברהם לא עשה בסופו של דבר כלום! יתרה מכך, בהתגלות הראשונה של המלאך (יב) נאמר בפירוש: “וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה… וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ…”, ואם הפסוק שלנו אמור להיות תקבולת לפסוק ההוא, הניגוד בין ‘אַל תַּעַשׂ’ לבין ‘אֲשֶׁר עָשִׂיתָ’ בולט במיוחד.

ב) בפסוק יט נאמר ‘וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע’ – אבל איפה יצחק?! למעשה, נראה שהפסוק מנסה להדגיש את היעדרו, כי הביטוי ‘וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו’ המיוחס כאן לאברהם ונעריו, מופיע לא פחות מפעמיים בסיפור עצמו (ו, ח), אלא ששם הוא מיוחס כמובן לאברהם ויצחק!

ג) בהמשך ספר בראשית אין עוד שום נקודת מפגש בין אברהם ליצחק. העובדה הזו מתגלה באופן קיצוני במיוחד בסיפור אירוסי רבקה (פרק כד) – אברהם מבקש למצוא אשה ליצחק, אבל אין בין השניים שום קשר או דיאלוג – הכל נעשה דרך עבד אברהם!

ד) ‘מחזור’ סיפורי יצחק בספר בראשית דל עד כדי כאב – פרקים כד (מעט), כה (מעט), כו-כז, כח (מעט). לא זו בלבד, אלא שכמה מסיפורי יצחק אינם אלא העתק חיוור של סיפורי אביו, אברהם: עקרותה של רבקה, הרעב בארץ, מעשה רבקה ואבימלך וחפירת הבארות – כל המוטיבים האלה מופיעים כבר אצל אברהם. בהתאם לכך, יצחק נזכר בנ”ך מספר מועט ביותר של פעמים (14 סה”כ [כולל ‘ישחק’] – לעומת 24 של אברהם ואינספור יעקב\ישראל), ותמיד כחלק מהשלישיה ‘אברהם-יצחק-יעקב’ (למעט עמוס ז) – בעוד שאברהם מוזכר 8 פעמים כשהוא לבדו, שלא לדבר על יעקב\ישראל!

יורה – יורה!

וכאן קם איש צמח שמו, או ליתר דיוק צמח יורה (Tzemah Yoreh), חוקר בעל שני דוקטורטים וסוג של רב קהילה אמריקאי, והחליט לירות את החץ במרכז המטרה: לדבריו (ראו כאן וכאן) אברהם אכן שחט את יצחק בנו. אמנם זהו רעיון שהופיע אי-אז במחקר, מסביר יורה, אבל זו היתה סתם ירייה באפילה, בעוד שהוא עצמו ביסס אותו בצורה המעניינת הבאה:

ספרו (הפרובוקטיבי מכריכה לכריכה) של צמח יורה

אם נקרא את העקדה בהקשר הרחב יותר, נראה שהיא ממשיכה את סיפור אברהם בבית אבימלך; הסיום המודגש של הסיפור שם הוא: “וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ. כִּי עָצֹר עָצַר ה’ בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם”, אך הסמיכות לתחילת הפרק הבא “…וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו” רומזים למה שהרגישו כבר חז”ל, כי היה יותר מחשד עמום שיצחק כלל אינו בנו של אברהם, אלא בנו של אבימלך. לדעת יורה, אברהם חטא בכך שלא האמין בכוחו של האל להציל את שרה, והפקיר אותו לחסדיו של אותו אבימלך – והעקדה היא מצד אחד עונש על כך, ומצד שני פתרון נוח כדי ‘להיפטר’ מהבן בעל הייחוס המפוקפק!

ומה עושים עם הטקסט?

עד כאן סיפור המסגרת – אבל הלא סיפור העקדה עצמו צווח ואומר “אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר” ומספר לנו על איל פלאי שצץ לעיני אברהם, “וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ”!
ובכן, מסתבר שהנושא הזה לפחות פשוט יחסית, ולא צריך להתאמץ יותר מדי כדי לסדר את הנוסח – בוודאי לא ביחס לנוהג המקובל ביד הפרופיסור והחוקר, אשר ברצותו מאריך וברצותו מקצר:

(י) וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט וַיִּשְׁחַט* אֶת בְּנוֹ.
(יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה’ מִן הַשָּׁמַיִם

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. (יב) וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. (יג) וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. (יד) וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה’ יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה’ יֵרָאֶה. (טו) וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה’ אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם.

(טז) וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה’ כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. (יז) כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. (יח) וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי.
(יט) וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע…

* נ”ב – לדעת יורה עצמו אין אף צורך בתיקון לִשְׁחֹט וַיִּשְׁחַט – שכן דרכו של הסיפור המקראי להשאיר פרטי ציווי או ביצוע ל’השלמת’ הקורא, וגם כאן ברור שאם הוא לקח את המאכלת לשחוט את בנו, הרי שהוא שחט אותו.

במילים אחרות, בסיפור המקורי אברהם פשוט שחט את בנו, מלאך ה’ התגלה אליו ואמר לו שכוייעח, ואברהם שב לבדו אל נעריו – זה הכל. לאחר מכן, כשההיסטוריה הישראלית הוכפפה לרעיון של שלושה אבות ונדרש ‘להחיות’ את יצחק, נוספה התגלות של מלאך ה’ ואיל שהתגלה גם הוא פתאום. הראיה לכך – מעבר לכפילות הברורה בהתגלות המלאך – היא כמובן התוספת המאוחרת “אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה’ יֵרָאֶה”, ומכאן שסביר להניח שכל הקטע נוסף מאוחר יותר.

ואם לא די לכם בטקסט המקראי, מסתבר שישנו מדרש מפורסם מאוד המניח במובלע שאכן יצחק מת: “ר’ יצחק נפחא אמר: אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום” (זבחים סב.), והדברים מפורשים גם ברש”י על התורה (ויקרא כו, מב: “… אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח”), וגם בכמה פיוטי סליחות (“קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפָרִי…”, “וְאֶפְרוֹ תָּמִיד יֵרָאֶה לְפָנֶיךָ”) – בכל מקרה, ברור מכאן שהיתה מסורת קדומה לפיה יצחק הועלה לעולה ואפרו נותר על המזבח!
(כמובן ששערי תירוצים לא ננעלו, וה’פשוט’ שבהם הוא שיצחק הוקם לתחיה על ידי האל, ומכאן אולי התגלגל הרעיון לנצרות ואכמ”ל).

ומאיפה הגיעו יצחק ויעקב?!

כמובן שכאן הבן שואל – זה רציני?! אם היתה גרסה קדומה לפיה יצחק נשחט, מאיפה הגיעו הסיפורים אודותיו בהמשך? ויותר קשה – מאיפה הגיע יעקב?! הייתכן שהיה סיפור ישראלי קדום שלא כלל את יעקב\ישראל, בנו של יצחק?

ובכן, ייתכן גם ייתכן – אבל בצורה שונה מעט: כמו שרמזתי קודם, הרעיון לפיו היו לעם ישראל שלושה אבות לאו דווקא מייצג מציאות היסטורית. ייתכן ועם ישראל, כשמו כן הוא, מוצאו מישראל (או ישורון?), שנקרא גם יעקב כגינוי ל’עקיבת’ אחיו (הושע יב, ד). ומה לגבי אברהם ויצחק? ובכן, אברהם היה דמות מיתית שתפקידה היה לשמש אב קדום לכל עמי הסביבה (ישמעאל, עמון ומואב [דרך לוט], מדין), לרבות עם ישראל, ויצחק נוסף כדי לספק מענה לקיומו של עשו – אלא שהוספה זו לא לוותה באותו פרץ יצירתיות כמו זו של אברהם, והמחברים הסתפקו בהעתקה דהויה של קורות אברהם, בתוספת סיפור גניבת הברכות שמסבירה את היריבות הנצחית בין יעקב לעשו.

אגב, ישנם כמה פסוקים במקרא שמשמיטים לחלוטין את יצחק, ומכירים רק באברהם ויעקב, והרי הם לפניכם:

כֹּה אָמַר ה’ אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב (יש’ כט, כב)
וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי (יש’ מא, ח)
כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ (יש’ סג, טז)
תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם (מיכה ז, כ)
זֶרַע אַבְרָהָם עַבְדּוֹ בְּנֵי יַעֲקֹב בְּחִירָיו (תה’ קה, ו)

כלומר, לא מופרך לשער שיצחק נתפס כבר במקרא עצמו כדמות שולית ביחס לאברהם ובוודאי ביחס ליעקב.

ועכשיו ברצינות

לא יודע אם הצלחתי לשכנע אותכם עד כה, אבל אני עצמי לא השתכנעתי… אם נחזור לקושיות שמהן נבע כביכול בהכרח כל ה’רומן ההיסטורי’ הזה, הרי שהן קושיות ספרותיות בעיקרן: מה פשר הכפילות בהתגלות המלאך, מדוע הוא מדגיש שאברהם ‘עשה’ את הדבר הזה, ומדוע מודגש שאברהם שב לבדו, ללא יצחק.
לכן נראה לי להציע תשובה ספרותית, במקום התשובה ה’היסטורית’ שהציע יורה – בהמשך לדבריי אודות משמעותו הספרותית של החמור בסיפור העקדה. אבל לפני כן, הקדמה קצרה.

פרשת וירא והמציאות המטאפיזית
פרשיית העקדה היא חלק מפרשת וירא, הנפתחת בצמד פסוקים שהקשר ביניהם דורש עיון:

וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם…

דברי המדרש ידועים, אבל הרמב”ם הציע פירוש שונה ומסתבר הרבה יותר:

כבר בארנו, כי כל מקום שנזכרה בו ראיית ׳מלאך׳ או דבורו, שזה אמנם הוא ׳במראה הנבואה׳ או ׳בחלום׳… “וירא אליו יי באלוני ממרא”: כי כאשר הקדים כלל – והוא שהאלוה נראה אליו – התחיל לבאר איך היתה צורת ההראות ההוא ואמר שתחילה ראה ‘שלשה אנשים’…
(מו”נ ב, מב – והשוו פירוש רשב”ם ל-יח, א: “וירא אליו ה’: היאך? שבאו אליו שלשה אנשים שהיו מלאכים”)

כלומר, פסוק א הוא מעין כלל שאחריו פרט, וכל סיפור שלושת האנשים\מלאכים אינו אלא פירוט התגלות ה’ לאברהם שלא אירע במציאות הפיזית, אלא בזו המטאפיזית!

פרשיית העקדה המטאפיזית
באופן דומה נראה לי להסביר את המבנה הספרותי של פרשיית העקדה: המחבר ביקש להדגיש מצד אחד את ההירואיות במעשהו של אברהם שחובש את ‘חמורו’ (=כוחות הנפש שלו, המתנגדים להליכה) והולך אל המקום אשר אמר לו האלהים; מנגד, הוא רוצה להביא לידי ביטוי את כוונתו המלאה של אברהם לשחוט את בנו – ולשם כך הסיפור מתואר כך שניתן ‘לדמיין’ שאברהם אכן שחט את בנו:

הוספת התגלות המלאך, תוך הדגשת “שנית”, מכריחה את הקורא להשוות זאת להתגלות הראשונה, ולשים לב לכך שבהתגלות השנייה המלאך משבח אותו על המעשה שעשה. ואכן, מיד בסיום הברכה, אברהם שב אל נעריו ללא יצחק. כלומר, במציאות המטאפיזית, אברהם אכן שחט את יצחק ומבחינתו יצחק איננו: ולכן הוא שב בלעדיו ולא יוצר איתו יותר קשר. עם זאת ברור שבמציאות הפיזית יצחק חי וקיים, וממנו ייצא הזרע שהובטח לאברהם. במקביל, וכמו שהערתי בפוסט הנ”ל, גם החמור ‘נעלם’, כי לאחר שאברהם מבצע את המעשה (המטאפיזי) אין יותר “חמור” = אברהם התגבר לחלוטין על ההתנגדות הפנימית שהיתה בו, שכן מבחינתו הוא אכן שחט את בנו!

10 תגובות על “וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת (לִשְׁחֹט) וַיִּשְׁחַט אֶת בְּנוֹ?!

  1. פירושך בודאי מקובל על חז״ל. נראה שלזה התכוונו. נהנתי מפירושך מאשר התעלולים של הראשון.
    בודאי שהיה חמור אבל הציון של הן עד בסיפור יש לו מטרה ספרותית

    • אני מניח ששאלת אותם והם אישרו? :)
      אכן, הסבר אחד לגבי “אפרו של יצחק” (חוץ מההסבר שהכוונה לאפרו של האיל) הוא שהכוונה למה ש’עלה במחשבה לפניו’ = כאילו יצחק נשחט וכו’.

  2. מאמר מטורף! אהבתי.

    הפירוש שלך גם יותר מתקבל על הדעת ודורש פחות התפלפלויות.

  3. סיפור עתיק יומין, נכתבו כמה מאמרים על התיאורים בספרות חיצונית מדרשים ופיוטים שיצחק באמת נשחט

    • “נכתבו כמה מאמרים” – הסבר, פרט ובעיקר – קַשֵּׁר!
      עד כמה שידי, יד כהה, הגיעה מצאתי את החצי מדרש על אפרו של יצחק, שהתגלגל לפיוט – אבל משהו מפורש על שחיטה לא מצאתי.

      • לצערי לא זוכר כרגע את המקור, אבל אכן הכוונה למה שהזכרת, לא חצי מדרש אלא הרבה ציטוטים ממדרשים וספרות חיצונית שיצחק נעקד והוקרב, השאיפה היא להסב את כל זה על כך שכאילו הוקרב, אבל זה פחות הולך, בזמנו קראתי על זה כמה מאמרים, שנכתבו עוד לפני שנים רבות.

  4. לא בטוח לגמרי אם לפי איזו גרסה יצחק אכן נשחט או לא (נדמה לי שיש טענה שלפי מקור E יצחק אכן הוקרב, ואילו לפי מקורת J ו-P הוא שרד). ברם, יש לי איזו תזה לגבי האופן ההיסטורי שבו נוצרה מסורת האבות והתגבשו סיפורי האבות בכלל:

    לדעתי בעניין זה צריך ללכת דווקא מהסוף להתחלה. כלומר, האבות הקדמונים ביותר בהתגלגלות המסורת “המשפחתית” הם דווקא אלו שנזכרים כאבות השבטים הקטנים – קרי, לכל שבט היה איזה אב אפונימי משלו, כגון ראובן, גד, אפרים, מנשה, זבולון, שמעון, אשר, וכיו”ב – ואילו האבות “הגדולים” יותר, שנחשבים כאבות של יותר משבט אחד, או אף יותר מעם אחד, הם אבות שנוספו למסורת בשלב מאוחר יותר…

    לדוגמא, סביר שהשבטים אפרים ומנשה ראו עצמם תחילה כשתי קבוצות שבטיות מקומיות שונות לחלוטין זו מזו (אפילו באופן בו ביטאו “שיבולת/סיבולת”) – האחת שישבה מדרום לשכם, והאחת שישבה מצפון לשכם (שרידי מסורות קדומות נפרדות של שני השבטים ניתן למצוא בדבה”א ז’) – ושני השבטים הפכו להיות “אחים” וגם “בני יוסף” רק כיוון שבשלב מסוים הן כרתו ביניהן איזו ברית על-שבטית במקדש הקדום שעמד בעיר שכם, שהאפונים המקומי של הקבוצה שישבה בה היה איזה “יוסף” חיקסוסי קדום (שהרי, כזכור, היה שם בשכם איזה קבר שנקשר ביוסף זה)…

    כלומר, כיוון שהעיר שכם, שתושביה המקומיים זיהו אותה עם איזה אפונים קדום בשם יוסף, ישבה בדיוק על הגבול בין שני השבטים, והפכה להיות המקום בו הם כרתו ברית ונהגו להיפגש לצרכי אינטראקציה חברתית ולערוך איזה פולחן משותף (כנראה לאותר ‘שור-אל’ שיוסף הוא “בכורו”, ולכבודו הוקם מקדש ‘בית אל ברית’ במקור); ו-או לקיים מיני טקסים שנתיים של “חידוש הברית” בחגים וכיו”ב; הפכו שני השבטים להיות “בית יוסף”, והסיפורים המקומיים אודות האפונים יוסף (וגם סיפורי יציאת מצרים, אגב) הפכו להיות נרטיב משותף עבור שני השבטים…

    בשלב מאוחר יותר הורחבה הברית העל-שבטית, והצטרפו אליה שבטים חדשים – והפעם היא התכנסה תחת השם הרחב יותר: “ישורון/ישראל”. לא ברור אם מדובר בשם של איזה אפונים קדום שהביאה עימה אחת הקבוצות (השם ‘ישראל’ אכן מופיע כשם של אדם פרטי בכתבי העיר אבלה, מהמאה ה-23 לפסה”נ כמדומני, כך שהדבר אפשרי), או שמא מדובר בכינוי בעל משמעות תאוסופית כלשהי – אולי הוא מרמז שהשבטים התכנסו לכרות ברית “לפני אל”/”נוכח פני אל” באחד ממקדשיו (אולי ב”פנואל/פניאל”? או שמא שוב במקדש שכם, בהתאם למסורת הצבת המצבה/המזבח המכונה ‘אל אלוהי ישראל’ בסיפור יעקב: “וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר… וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל”?). ייתכן שחלק מאותם שבטים או איזו קבוצה שהצטרפו לברית הזו (אולי כאלו ממוצא צפוני שהגיעו לאזור מכיוון ארם וחרן) כבר היו מאוגדים לפנים תחת הכינוי “בני יעקב/בית יעקב” – וכך נוצר כפל השמות “יעקב/ישראל”; והמסורות אודות אותו אפונים שנקרא ‘יעקב’, הפכו למסורות אודות אב אפונימי אחד משותף לכל השבטים שהיו שותפים באיזו ברית (אמפיקטיונית, בין היתר) וגם הפכו כך כולם להיות “אחים” (בדומה לאופן שבו אפרים ומנשה הפכו להיות “אחים, בני יוסף”)…

    אם נלך לפי שיטה זו, הרי שהאבות “הקדומים יותר” – עשיו, “אחי יעקב”; ואחריו גם יצחק, ואברהם – צורפו למסורת “הגניאולוגית” של שבטי ישראל, ההולכת ומתרחבת “לאחור”, דווקא בשלבים מאוחרים יותר. לפי הסיפורים הקושרים את האבות הללו למקומות שונים בדרום – לדרום יהודה ואזור חברון (אברהם), לנגב (אברהם ויצחק), ואף לדרום עבר הירדן (עֵשָׂו, ואולי גם אברהם שנקשר בישמעאלים?) – יש גם מקום לשער שמדובר באפונימים שהובאו למסורת על ידי קבוצות דרומיות שהצטרפו לברית שבטי ישראל בשלבים מאוחרים יותר… למשל, הסיפור על המפגש של יעקב ועשיו באזור מעבר הירדן, סביב “מחניים”, עשוי להיות גם הוא איזה שריד וזכר למפגש עם אותו חבר שבטי הקינים שעלו מדרום, משעיר ושדה אדום, והגיעו לאזור זה של הבקעה בימי דבורה (המקומית) ו”יהושע” (הקיני הדרומי, שאולי הוא במקור “חובב חתן משה”?) – ואולי הוא מקביל לסיפורי “בעל פעור” והמפגש בין בני ישראל לאיזה “מדיינים” ו-או איזה “בלעם בן בעור” (מארם? מאדום? מאדם?) באותו אזור… עוד אפשר שגם הסיפור על אברהם שנכנס לכנען ומקים איזה מזבח בקרבת שכם, במקום המכונה “אֵלוֹן מוֹרֶה”, הוא איזושהי מקבילה לסיפור על יהושע שמקים מזבח בהר עיבל “אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה”…

    אני לא יודע אם כל זה עוזר לפתור את השאלה האם אכן הייתה איזו גרסה לפיה יצחק באמת הוקרב (פיזית) על ידי אברהם בהר המוריה (או שמא בהר עיבל באזור “אלוני מורה”?) – אבל אני מניח שזה מחזק את הטענה לפיה היו יותר מגרסה אחת לסיפורי האבות, והעסק היה גמיש למדי עד שלב מאוחר יחסית שבו התקבעה הנוסחה הקנונית שאנחנו מכירים…

  5. ישראל פינקלשטיין משער שאברהם היה דמות האב של שבט יהודה בעוד שיעקב היה דמות האב של ישראל ויצחק הוא תוספת ספרותית לאחר חורבן ישראל שנועדה לקשור את יושבי שתי הממלכות לשעבר לעם אחד.

    אם השערתו נכונה אז ייתכן כי בסיפור המקורי של שבט יהודה אברהם אכן שחט את יצחק, ולאחר איחוד הממלכות והנרטיבים, היה צורך “להחיות” את יצחק על מנת שישמש כחוליה המקשרת אל יעקב/ישראל.

    • זה נכון שאברהם הוא כנראה האפונים שהיה חביב יותר על הסופר J (מיהודה) מאשר יעקב, ברם, גם לפי J המקומות הראשונים בכנען שאברהם מגיע אליהם נמצאים בתחומי ממלכת ישראל:

      “וַיַּעֲבֹר אַבְרָם, בָּאָרֶץ, עַד מְקוֹם שְׁכֶם, עַד אֵלוֹן מוֹרֶה; וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. וַיֵּרָא יְהוָה אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת; וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו. וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה, מִקֶּדֶם לְבֵית-אֵל–וַיֵּט אָהֳלֹה; בֵּית-אֵל מִיָּם, וְהָעַי מִקֶּדֶם; וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה.”

      עניין זה קצת מוזר אילו הסיפור היה מומצא יש מאין על-ידי סופר יהודאי, שוודאי היה מעדיף אילו אברהם היה מגיע ישירות לירושלים, לבית לחם או לחברון, מבלי להתעקב ולהקים אתרי פולחן חשובים באזור שכם ובאזור בית-אל…

      באשר ליצחק – אנו מוצאים אותו כמקביל ליעקב בנבואת עמוס; ועוד בנבואה כזו שלא התגשמה (מנבאת את חורבן ממלכת ישראל בימי ירבעם בן יואש) מה שמרמז שהיא אותנטית לזמנה:

      “כֹּה הִרְאַנִי וְהִנֵּה אֲדֹנָי נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס וָאֹמַר אֲנָךְ וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי הִנְנִי שָׂם אֲנָךְ בְּקֶרֶב עַמִּי יִשְׂרָאֵל לֹא אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ. וְנָשַׁמּוּ בָּמוֹת *יִשְׂחָק*, וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יֶחֱרָבוּ, וְקַמְתִּי עַל בֵּית יָרָבְעָם בֶּחָרֶב.

      וַיִּשְׁלַח אֲמַצְיָה כֹּהֵן בֵּית אֵל אֶל יָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס בְּקֶרֶב בֵּית יִשְׂרָאֵל, לֹא תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת כָּל דְּבָרָיו. כִּי כֹה אָמַר עָמוֹס, בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם, וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ. וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל עָמוֹס: חֹזֶה לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה, וֶאֱכָל שָׁם לֶחֶם, וְשָׁם תִּנָּבֵא. וּבֵית אֵל לֹא תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא, כִּי מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא. וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל אֲמַצְיָה: לֹא נָבִיא אָנֹכִי, וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי, כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים. וַיִּקָּחֵנִי יְהוָה מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן, וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהוָה: לֵךְ הִנָּבֵא אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה שְׁמַע דְּבַר יְהוָה: אַתָּה אֹמֵר, לֹא תִנָּבֵא עַל יִשְׂרָאֵל וְלֹא תַטִּיף עַל *בֵּית יִשְׂחָק*. לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה: אִשְׁתְּךָ בָּעִיר תִּזְנֶה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וְאַדְמָתְךָ בַּחֶבֶל תְּחֻלָּק, וְאַתָּה עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת, וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ.”

      ואגב, כל ההנחה של פינקלשטיין כאילו מעולם לא הייתה ממלכה מאוחדת תחת שלטון בית-דוד, וכאילו הממלכה הזו היא רק “זיוף ספרותי” מימי יאשיהו, היא הנחה מוטעית מהשורש, ולכן כל הטענות שלו שכרוכות בהנחה הזו הן מוטעות…

Leave a Reply

Your email address will not be published.