חנוכת המקדש בעליית זרובבל (עזרא ג), בערך בשנת 537 לפנה”ס – בפועל נבנה רק המזבח, ובניין המקדש חודש רק בשנת 520, בעידוד חגי וזכריה

משום מה נשמט מלוח השנה היהודי אחד האירועים החשובים והמרגשים בתולדות עם ישראל, שקרה ממש בימים אלו, וליתר דיוק, ב-ג’ באדר לפני כ- 2,500 שנים – וכוונתי לחנוכת בית המקדש השני בימי שיבת ציון. האירוע התרחש בשנת 516 לפנה”ס, שבעים שנה בדיוק לאחר חורבן בית המקדש הראשון, וכעשרים שנה לאחר הצהרת כורש – אבל ככל שידוע לי אין שום טקס(ט) עבור היום הזה, והוא חולף בלוח השנה בלי להשאיר סימן.

אז כדי לתקן את המצב (באיחור קל, מקוצר רוח ומעבודה קשה), הרשו לי לצטט את תיעוד הטקס, היישר מהדיווח המובא בפרק ו’ של ספר עזרא:

(יד) וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין בִּנְבוּאַת חַגַּי נְבִיָּא וּזְכַרְיָה בַּר עִדּוֹא וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ מִן טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס.
וְזִקְנֵי הַיְּהוּדִים בּוֹנִים וּמַצְלִיחִים, בִּנְבוּאַת חַגַּי הַנָּבִיא וּזְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹא, וּבָנוּ וְתִקְּנוּ, בְּמִצְוַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וּבְמִצְוַת כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרַס.
(טו) וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר דִּי הִיא שְׁנַת שֵׁת לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא.
וְנִשְׁלַם בַּיִת זֶה עַד יוֹם שְׁלֹשָה לְחֹדֶשׁ אֲדָר, שֶׁהִיא שְׁנַת שֵׁשׁ לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ.
(טז) וַעֲבַדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא וּשְׁאָר בְּנֵי גָלוּתָא חֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה בְּחֶדְוָה.
וְעָשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, הַכֹּהֲנִים וְהַלְּוִיִּים וּשְׁאָר בְּנֵי הַגּוֹלָה, חֲנֻכַּת בֵּית הָאֱלֹהִים הַזֶּה בְּחֶדְוָה.
(יז) וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה תּוֹרִין מְאָה דִּכְרִין מָאתַיִן אִמְּרִין אַרְבַּע מְאָה וּצְפִירֵי עִזִּין לְחַטָּאָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל תְּרֵי עֲשַׂר לְמִנְיָן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
וְהִקְרִיבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית הָאֱלֹהִים הַזֶּה, פָּרִים מֵאָה, אֵילִים מָאתַיִם, כְּבָשִׁים אַרְבַּע מֵאוֹת, וּצְפִירֵי עִזִּים, לְחַטֵּא עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר, לְמִנְיַן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
(יח) וַהֲקִימוּ כָהֲנַיָּא בִּפְלֻגָּתְהוֹן וְלֵוָיֵא בְּמַחְלְקָתְהוֹן עַל עֲבִידַת אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם כִּכְתָב סְפַר מֹשֶׁה.
וְהֵקִימוּ הַכֹּהֲנִים בִּפְלֻגּוֹתֵיהֶם, וְהַלְּוִיִּים בְּמַחְלְקוֹתֵיהֶם, עַל עֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם, כִּכְתָב סֵפֶר מֹשֶׁה.

טוב, הייתי מסיים כאן, אבל כדי לא להשאיר הגיליון חלק, כמו שאומרים, אעלה על הכתב את התמיהות העולות מהקטע ואת הצעת התשובה אליהן, כפי שנגלתה לי מן השמיים, ומן השמיים ירחמו…  קראו עוד ⇐

בסוף פרשת משפטים מופיע ביטוי מעניין: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה’ וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים… (שמות כד, ג). לא אמירה, דיבור או ציווי – אלא סיפור. אגב, כל הפרק הזה מתאר מעמד “מתן תורה” שונה לחלוטין מזה שבפרקים יט-כ (ובדברים ה) – משה מספר, נערי בני ישראל מעלים עולות וזובחים שלמים, אצילי בני ישראל רואים את האלהים (!) ללא פחד, וכולם אוכלים ושותים ושמחים – אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על שלושה חידושים מעניינים ואף נועזים של חוקרי מקרא שהם גם משפטנים, או ההיפך – שעיקרם הוא כי (חלק מ)חוקי התורה הינם למעשה קטעי ספרות, שנועדו להיקרא כסיפור ולא כחוק במובנו המודרני.

א. חוקים או סיפורים?

חוקים – או סיפורים?

לאסנת ברתור, כיום ד”ר למקרא ובעברה עורכת דין, עלה לפני כמה שנים טובות רעיון מעניין לראש – האם אפשר, כמשה בשעתו, לספר את חוקי התורה? וכך היה המעשה, כפי שמתארת ברתור בהקדמה לספרה האנגלי מ- 2010: לאחר תקופה בה הגתה את הרעיון המרכזי של הדוקטורט שלה – הוא-הוא הבסיס לספר הנ”ל – המנחה שלה סיפר לה כי חברו, ד”ר יואל רוזנברג, נוהג להעביר שיעור שבועי בפרשת השבוע, וכשהגיע לפרשת משפטים שם לב כי המשתתפים מאוכזבים- משהו – אחרי הסיפורים המרתקים של יציאת מצרים ומעמד הר סיני, מגיעים פתאום שלושה פרקים “יבשים” של חוקים ארכאיים… אך כשהבהיר להם כי למעשה החוקים הם סיפורים מיניאטוריים (כי תקנה עבד, כי יגח שור…) אורו עיניהם וחזר הצבע ללחייהם. האנקדוטה הזו גרמה לברתור להבין כי לרעיון שלה יש בסיס: את חוקי התורה, כמו קורפוסים משפטיים עתיקים אחרים, יש לקרוא בעיקר כיצירות ספרותיות, ולא כחוקים.
קראו עוד ⇐