Home » יוונית » הנה מוטלות גופותינו – המאבק העתיק על גופות חללים

הנה מוטלות גופותינו – המאבק העתיק על גופות חללים

goldinלאחרונה עלתה שוב שאלת החזרת גופות תמורת גופות – ואמנם אני משתדל מאוד להרחיק את הבלוג מאקטואליה מתלהמת (בשביל זה יש את פייסבוק, טוויטר ושות') אבל הנושא הזה חוזר על עצמו לעייפה כך שהוא לא ממש אקטואליה, מה גם שלאחרונה קראתי שוב את האיליאדה ונפלאתי נוראות לגלות את התובנות שיש ביצירה היוונית העתיקה הזו לגבי הנושא הזה. אבל אפתח, ברשותכם, בתנ"ך.

איפה הגופות?!

באופן די מפתיע, לוקח די הרבה זמן של דפדוף בתנ"ך עד שנתקלים בגופה ראויה לשמה – ומסתבר שבמלחמות הרבות של עם ישראל מיציאת מצרים והלאה, אף אחד לא הוטרד יותר מדי בשאלה מה עושים עם גופות חללי המלחמות הרבות? ולא שלא היו כאלו במהלך הדורות: " וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם… וְגָבַר עֲמָלֵק"; "וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי… וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה"; וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי… וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי"; "וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ"; "וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁנָה הַהִיא"; ועוד.*
ואם תאמרו שאלו מלחמות מול הגויים ואולי הללו לא איפשרו לקבור את החללים, דלגו נא לספר מלכים ב' בו מתוארות כמה מלחמות בין ישראל ויהודה, שעל כמויות ההרוגים שבהן אפשר לעמוד מהתיאורים (המוגזמים) של ספר דברי הימים: "וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים מִיִּשְׂרָאֵל חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ בָּחוּר"; "וַיַּהֲרֹג פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ בִּיהוּדָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד הַכֹּל בְּנֵי חָיִל". בקיצור, חללים היו, והרבה – ועדיין לא שמענו על קבורה צבאית כלשהי!** הדבר מפתיע עוד יותר לנוכח העובדה שדווקא קבורות 'אזרחיות' מופיעות במקרא לא אחת: קבורת שרה, קבורת רחל, קבורת יעקב, נשיאת עצמות יוסף וקבורתו ועוד.
* למעשה, רק במלחמת מדיין (במ' לא) נכתב בפירוש "וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ" – וכל המלחמה ההיא אינה אלא פיקציה כהנית, ואכמ"ל.
** עדכון – החכם צבי העירני בתגובות ששכחתי את קבורת שמשון, עליו נאמר בפירוש: "וַיַּעֲלוּ וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו". 

דוד והחיסולים האישיים

לא צריך להיות קורא גדול כדי לפתוח את ספר שמואל א, ולקרוא ולראות שדוד, בצורה זו או אחרת…  מואשם בכך… שגרם למותו של המלך הראשון בישראל, שגרם למותם של מרבית צאצאיו… ושגרם לכל מיני היעלמויות ומיתות שונות ומשונות של אנשים…
(פרופ' ישראל פינקלשטיין, "ממלכת הזוהר")

אמנם הדברים לעיל נאמרו בהקשר אחר לגמרי, אבל הם מאירים נקודה מעניינת – רק מימי דוד אנחנו נתקלים לראשונה בחיסולים 'אישיים', הכוללים שמות ותיאורים גרפיים של ההרוגים ודרך הריגתם: אם בספרי התורה, ובספרי יהושע ושופטים התיאורים הם קיבוציים ("וילחם ישראל"), החל מסוף שמואל א התיאורים הופכים להיות אישיים – ובאופן מפליא, בדיוק אז אנחנו מתחילים לשמוע על קבורת חללים! והנה הדוגמאות הידועות, בקיצור נמרץ:

אנשי יבש קוברים את שאול ובניו (שמ"א לא)

בעוד דוד נחלץ בעור שיניו (?) מהשתתפות כשכיר חרב פלשתי במלחמה כנגד ישראל, שאול וצבאו מובסים בהר הגלבוע. התבוסה כה קשה, עד שלפלשתים יש זמן לחכות למחרת בבוקר כדי לפשט את החללים:

הפלשתים מביאים את ראש שאול

הפלשתים מביאים את ראש שאול

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים לְפַשֵּׁט אֶת הַחֲלָלִים וַיִּמְצְאוּ אֶת שָׁאוּל וְאֶת שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו נֹפְלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ. וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת כֵּלָיו… וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן.

ואז מגיעים אנשי יבש גלעד, שזוכרים חסד לשאול, ובמבצע הירואי מצילים את גוויתו וגוויות בניו:

וַיִּקְחוּ אֶת גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם. וַיִּקְחוּ אֶת עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים.

דוד מברך את אנשי יבש על קבורת שאול (שמ"ב ב)

המעשה האמיץ הזה זכה להדים שהגיעו עד יהודה, ודוד – שהומלך בדיוק בחברון – שולח מלאכים אל אנשי יבש ובפיהם הדברים הבאים:

בְּרֻכִים אַתֶּם לַה' אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם אֲדֹנֵיכֶם עִם שָׁאוּל וַתִּקְבְּרוּ אֹתוֹ. וְעַתָּה יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת וְגַם אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַדָּבָר הַזֶּה. וְעַתָּה תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם וִהְיוּ לִבְנֵי חַיִל כִּי מֵת אֲדֹנֵיכֶם שָׁאוּל וְגַם אֹתִי מָשְׁחוּ בֵית יְהוּדָה לְמֶלֶךְ עֲלֵיהֶם.

קשה להבין מה בדיוק הטובה שעשה עמם דוד, אבל הרמז ברור: המלך מת, יחי המלך החדש.

קבורת עשהאל (שמ"ב ב)

killed_himלאחר ה'משחק' הקטלני של הנערים בברכת גבעון, מנצלים בני צרויה את המצב ומתקיפים את אבנר ואנשי ישראל. עשהאל מגדיל לעשות ורודף אחרי אבנר עצמו, אך זה מכה אותו "באחרי החנית אל החומש" (כמו שנאמר: BIG mistake!…) – ובסיום הקרב נאמר:

וַיִּשְׂאוּ אֶת עֲשָׂהאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּקֶבֶר אָבִיו אֲשֶׁר בֵּית לָחֶם.

קבורת אבנר (שמ"ב ג)

יואב, שלא האמין בפתגם הסיציליאני על נקמה המוגשת קרה, מיהר להרוג את אבנר בהזדמנות הראשונה שנקלעה לידו, גם הוא "אל החומש" – אך מסתבר שדוד "לא ידע" (רחמים!) על כך, ולאחר שקילל נמרצות את יואב הוא מצווה על העם להתאבל:

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יוֹאָב וְאֶל כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ קִרְעוּ בִגְדֵיכֶם וְחִגְרוּ שַׂקִּים וְסִפְדוּ לִפְנֵי אַבְנֵר וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה. וַיִּקְבְּרוּ אֶת אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן וַיִשָּׂא הַמֶּלֶךְ אֶת קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ אֶל קֶבֶר אַבְנֵר וַיִּבְכּוּ כָּל הָעָם.

קבורת (ראש) איש בושת (שמ"ב ד)

עוד זה מדבר וזה בא – והנה דוד "מתבשר" על חיסול מלך ישראל הרשמי, איש בושת, בידי שני שרי צבא, שהכו אותו "אל החומש" ואף כרתו את ראשו. דוד זועם שנית ומצווה להרגם במקום:

וַיְצַו דָּוִד אֶת הַנְּעָרִים וַיַּהַרְגוּם וַיְקַצְּצוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם וַיִּתְלוּ עַל הַבְּרֵכָה בְּחֶבְרוֹן וְאֵת רֹאשׁ אִישׁ בֹּשֶׁת לָקָחוּ וַיִּקְבְּרוּ בְקֶבֶר אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן.

קבורה (חוזרת) של (עצמות) שאול ובניו (שמ"ב כא)

כמה וכמה שנים עוברות – גם הן לא נטולות אלימות וראשים כרותים (מרד אבשלום, רצח עמשא, מרד שבע בן בכרי) – ואז יש לפתע רעב בארץ. הסיבה, כך מסתבר, היא שהגבעונים (מאיפה הם צצו פתאום?) נזכרו ששאול עשה להם רעה, והם רוצים כנקמה קרה להוקיע שבעה מבניו. דוד לא ממצמץ, ומסכים מיד – והמעשה הנורא מבוצע. או-אז מספר לנו המקרא על אצילותה ואומץ רוחה של רצפה פילגש שאול (ע"ע אנטיגונה), שעברה לגור למשך חודשים רבים ליד גופות המוקעים ודאגה לסלק מהן את החיות והעופות. רק אז דוד משתכנע שאולי יש משהו שהוא יכול לעשות בנדון:

וַיֵּלֶךְ דָּוִד… וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וַיַּאַסְפוּ אֶת עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים. וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו.

יואב מקבר את החללים (מל"א יא)

הסיפור האחרון המזכיר קבורה בימי דוד, מופיע בהערת-אגב תמוהה למדי, דווקא בספר מלכים:

וַיָּקֶם ה' שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה אֵת הֲדַד הָאֲדֹמִי מִזֶּרַע הַמֶּלֶךְ הוּא בֶּאֱדוֹם. וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת אֱדוֹם בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים וַיַּךְ כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם. כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם.

חז"ל, ובעקבותיהם מפרשי המקרא, הסבירו שהכוונה לחללי האויב, שיואב דאג לקבורתם (רש"י – "שהיו הכל מקלסין אותו, איש חסיד שקובר את הרוגיו"). אבל מהיכרותנו עם אופיו של יואב, כמו גם ממנהגו של דוד בשבויי מלחמה (שמ"ב ח), קשה להאמין שזה היה המצב – ואכן, כבר תרגום יונתן תרגם את המילים "לקבר את החללים" כ"לחלצא ית קטיליא", כלומר, לקחת את חליצתם=מדיהם של הרוגי האויב – ולא לקבור אותם. הבעיה בהסבר הזה היא, שאין לו רמז כלשהו בפסוק… ולכן נותרנו עם האפשרות ההגיונית היחידה והיא, שיואב עלה לקבור את חללי ישראל שנהרגו במלחמה! ובפוסט אחר אאריך, בע"ה.


ועכשיו למשהו דומה לגמרי – האיליאדה

עלילת האיליאדה אמורה להיות מוכרת לכאורה לכל, אבל מנסיוני הדל גיליתי שלא כך הוא – בין השאר בזכות\בגלל הסרט "טרויה" (Troy). הסרט אמנם מצויין כסרט אקשן הוליוודי (אם כי יש חולקים) – אבל לא משקף בדיוק את האיליאדה עצמה, שלמרבה הפלא אינה כוללת כמה מהמוטיבים הזכורים לרובנו כ"היילייטים" של הסרט. רק לדוגמה, סיפור הסוס הטרויאני לא מופיע באיליאדה אלא רק באודיסיאה, וגם שם בקיצור נמרץ.

בכל אופן, עיקרה של האיליאדה הוא לא הלנה ולא טרויה, אלא זעמו של אכילס והניסיון לפייסו:
בתחילת האיליאדה מתואר כיצד זעם אכילס על אגממנון מלך היוונים, על שלקח את פילגשו שניתנה לו כשלל מלחמה. בשל הזעם הזה סירב אכילס להשתתף במלחמה על טרויה, והמתין עם לוחמיו – ביניהם פַּטרוֹקלוֹס, רעו האהוב – בספינה על החוף הטרויאני. לאחר כמה וכמה קרבות התחילו הטרויאנים להתקרב לספינות היוונים, ופטרוקלוס התחנן בפני אכילס שיתיר לו להילחם. אכילס הסכים בלית ברירה ו… הסוף היה מר: הקטור הנסיך הגיבור, בן פְּריאַמוֹס מלך טרויה, הכה אותו והרגו.

עד כאן עברה בערך שני שליש איליאדה. ומה קורה בשליש האחרון? ובכן, החל מהשיר ה- 17 (מתוך 24) מתוארות למעשה שתי סצינות עיקריות שנושאן אחד – השבת גופות חללים וקבורתם.

המאבק על גופת פטרוקלוס

היוונים והטרוייאנים נלחמים על גופת פטרוקלוס

היוונים והטרוייאנים נלחמים על גופת פטרוקלוס

בניגוד לסרט, שם המוות של פטרוקלוס הוא רומנטי וענוג (יחסית), באיליאדה עצמה הסיפור אכזרי ותאב-דם הרבה יותר – מסתבר שהדבר הדחוף ביותר שעמד לנגד הקטור ולוחמיו היה חטיפת גופתו של פטרוקלוס. אלא שאז מסתער עליהם מנלאוס, אחיו של אגממנון המלך היווני ובעלה של הלנה, והוא נאבק על שמירת הגופה – וכך מתואר הדבר, בתרגומו הנפלא של טשרניחובסקי:

כֵּן סָבַב \ אָז מֶנֶּלָּאוֹס הַצְּהַבְהַב (=הבלונדיני?) אֶת-גְּוִיַּת פַּטְרוֹקְלוֹס הַגִּבּוֹר \ מוֹשִׁיט מִלְּפָנָיו חֲנִיתוֹ וּמָגֵן עָגֹל עַל-סְבִיבָיו \ כְּנֶגֶד כָּל-אוֹמֵר לָגֶשֶׁת, מִתְכּוֹנֵן לְהַכּוֹתוֹ הַנָּפֶשׁ… עוֹד מֶנֶּלָּאוֹס שָׁם נִמְלָךְ בְּכִלְיוֹתָיו וְנוֹעָץ בְּלִבּוֹ, \ וְשׁוּרוֹת הַטְּרוֹיִים הִתְקָרְבוּ וְהֶקְטוֹר הַנַּעֲלֶה בְרֹאשָׁם. \ נִרְתַּע חִישׁ מֶנֶּלָּאוֹס וַיִּטֹּשׁ אֶת-גּוּפַת פַּטְרוֹקְלוֹס…

הלחץ הטרויאני במרכז הרחבה גרם למנלאוס לסגת, אבל אז הוא נזכר בחלוץ הקטלני אָיַס (Ajax, להולנדים שבינינו) וקורא לו לרדת להגנה:

מִהֵר, רָץ מֶנֶּלָּאוֹס, וַיִּקְרַב וַיַּעַן וַיֹּאמֶר: \ "אָיַס חֲבִיבִי, אֵלָי! נִלָּחֵם עַל-גְּוִיַּת פַּטְרוֹקְלוֹס! \ נָחוּשׁ, וְאוּלַי נַצְלִיחַ וְנָבִיא הַמֵּת אֶל-אֲכִילֵס \ עָרֹם, כִּי הֶקְטוֹר הַגִּבּוֹר נָשָׂא מֵעָלָיו אֶת-נִשְׁקוֹ". \ כָּכָה הִבִּיעַ, וַיָּעַר אֶת-לִבּוֹ הָאַדִּיר שֶׁל-אָיַס, יָצָא מִבֵּין הַחֲלוּצִים, הוּא עִם-מֶנֶּלָּאוֹס הַצְּהַבְהָב. \ וְהֶקְטוֹר מוֹשֵׁךְ אֶת-גּוּפַת פַּטְרוֹקְלוֹס, כִּי פָּשַׁט אֶת-נִשְׁקוֹ, \ רוֹצֶה לְהַתִּיז אֶת-רֹאשׁוֹ מִכְּתֵפָיו בַּנְּחשֶׁת הַחַדָּה, \ לִסְחֹב הַגְּוִיָּה וּלְתִתָּהּ מַאֲכָל לְכַלְבֵי הַטְּרוֹיִים. \ קָרַב אָז אָיַס הַנּוֹשֵׂא צִנָּתוֹ הַדּוֹמָה-לְמִגְדָּל. \ מִהֵר הֶקְטוֹר וְנִרְתַּע אֶל-בֵּינוֹת חֵיל-רֵעָיו עֲמִיתָיו, \ קָפַץ לְתוֹךְ הַמֶּרְכָּבָה וַיִּתֵּן הַנֶּשֶׁק הַנִּפְלָא \ לְרֵעָיו לָשֵׂאת הָעִירָה, לִתְהִלָּה לוֹ וּלְתִפְאֶרֶת. \ וְאָיַס כִּסָּה אֶת-גְּוִיַּת פַּטְרוֹקְלוֹס בַּמָּגֵן הָרָחָב, \ נִצַּב לְפָנָיו, כְּהִתְיַצֵּב הַלְּבִיאָה כְּלַפֵּי גוּרֶיהָ.

לאור הבריחה המבישה, מאשים אחד מהלוחמים הטרוייאנים את הקטור בפחדנות וחוסר כבוד, וכתוצאה מכך הקטור מחליט לתקוף שוב כדי להביא אליו את הגופה – ושימו לב למה שהוא מבטיח בנאום העידוד שלו לחייליו לקראת התקיפה החוזרת:

אוּלָם הָאִישׁ אֲשֶׁר יָבִיא אֵלַי אֶת-פַּטְרוֹקְלוֹס הֵמַתִּי \ לְמָסְרוֹ לַטְּרוֹיִים הָרוֹכְבִים בַּסּוּסִים וִיגָרֵשׁ אֶת אָיַס, \ הוּא אֲשֶׁר יִשָּׂא בְחֶלְקוֹ אֶת-מַחֲצִית הַשָּׁלָל, וְאָנֹכִי \ אֶשָּׂא מַחֲצִיתוֹ, וּכְבוֹדוֹ פֹּה יִגְדַּל כִּכְבוֹדִי אָנֹכִי!"

בעקבות ההבטחה מתחיל שוב מאבק אדיר סביב הגופה, שתיאורו מתפרס על יותר מ- 500 שורות (!), ובמהלכו מעודדים החיילים משני הצדדים זה את זה שלא לוותר על הגופה:

יֵשׁ וְיִקְרָא אַחַד הָאֲכַיִּים עֲדוּיֵי-הַשִּׁרְיוֹן: \ "רֵעִים, הֵן כְּלִמָּה תְכַסֶּה פָנֵינוּ אִם-עַתָּה נָשׁוּבָה \ אֶל-הָאֳנִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת! תִּפְתַּח הָאָרֶץ הַשְּׁחוֹרָה \ פִּיהָ וְתִבְלַע אוֹתָנוּ וְיִיטַב אָז לָנוּ הַדָּבָר, \ מֵהַשְׁאִירֶנּוּ פֹה מוּטָל לַטְּרוֹיִים מַכְנִיעֵי-הַסּוּסִים, \ וְהֵם יִסְחָבוּהוּ אֶל-עִירָם וְנָחֲלוּ כָבוֹד וּתְהִלָּה!" \ וְיֵשׁ שֶׁיָּרִיעַ אֶחָד מֵאַנְשֵׁי טְרוֹיָה הַנְּדִיבִים: \ "רֵעַי, וְאִם-נִגְזְרָה גְזֵרָה כִּי נָמוּת כֻּלָּנוּ בְיַחַד \ אֵצֶל הַגֶּבֶר הַלָּז, אַל-יָזִיד אִישׁ לַעֲזֹב הַקָּטֶל!"

לבסוף מצליח מנלאוס וגיבור נוסף לחלץ את הגופה תחת חיפוי כבד, והשיר מסתיים, לאחר 761 שורות תמימות. ומה עם הקבורה? אל תדאגו. כמה שירים לאחר מכן (שיר 23) מוקדשות עוד 897 שורות (!) לתיאור שריפתו\קבורתו של פטרוקלוס (השוו למעשה אנשי יבש גלעד) ותחרות הגיבורים שנערכה לכבודו (השוו ל"ישחקו הנערים לפנינו"), שכן כמו שנראה בהמשך, קבורה גדולה היא גם סיבה לחגיגה גדולה…

המאבק (המוסרי) על גופת הקטור

אכילס קושר את גופת הקטור למרכבתו

אכילס קושר את גופת הקטור למרכבתו

אבל הקדמנו קצת את המאוחר – שכן לאחר ההשתלטות על גופת פטרוקלוס בסוף שיר 17, מגיע שיר 18 ובו נודע לאכילס על מות רעו האהוב, פטרוקלוס – והוא פשוט מתפוצץ. את מה שקרה שם תוכלו לראות בסרט, שמכאן והלאה משחזר באופן סביר את המתואר באיליאדה (בניכוי התערבות האלים): אכילס הזועם יוצא לנקום, קוטל בטרויאנים ולבסוף הורג את הקטור. הוא לא מסתפק בכך, אלא קושר את גופת הקטור למרכבתו ודוהר איתה בחזרה למחנה, בהשפלה שאין כדוגמתה:

כמה שירים עוברים בינתיים, ולבסוף (שיר 24) יוצא אביו של הקטור, פְּריאַמוֹס מלך טרויה, להתחנן לאכילס להשיב לו את הגופה – ולאחר נאום ארוך הוא חותם באחד המשפטים הידועים של האיליאדה (24, 506-505):

אִישׁ עַל-אֲדָמוֹת לֹא סָבַל אֶת-אֲשֶׁר סָבַלְתִּי  אָנֹכִי:
נָשֹׁק נָשַׁקְתִּי בְּפִי כַּפָּיִם שֶׁהָרְגוּ אֶת-בָּנָי!

וזה היה הקש ששבר את לב אכילס האכזר – הוא פורץ בבכי מר, ובנאום התגובה שלו מטיח דברים קשים גם באלים עצמם: "יַעַן כֵּן גָּזְרוּ הָאֵלִים עַל-שֵׁבֶט הָאָדָם הָאֻמְלָל \ לִחְיוֹת בְּצַעַר וִיגוֹנִים; אַךְ הֵמָּה הֵם זָר לָהֶם צָעַר!" ובסופו של דבר הוא מאפשר לפריאמוס לשאת את גופת הקטור חזרה לטרויה, ומבטיח לו שביתת נשק של 12 יום לטובת הקבורה.

קבורת הקטור

באופן מפתיע, האיליאדה לא מסתיימת בסיפור הסוס הטרויאני, לא בהחרבת טרויה, ולא במותו של אכילס מהחץ שירה עליו פאריס בעקבו – כל האירועים האלו בכלל לא מופיעים בה. האיליאדה מסתיימת בשריפתו וקבורתו של הקטור (כזכור, אותו כנ"ל נעשה לפטרוקלוס), שבעקבותיה נערך משתה קבורה מפואר – והפסוק האחרון ביצירת הענק הזו הוא:

כָּכָה חָגְגוּ קְבוּרָתוֹ שֶׁל-הֶקְטוֹר מַכְנִיעַ-הַסּוּסִים!


הלקח לימינו?

הלקח די ברור – הן סיפורי דוד בתנ"ך והן סיפורי גיבורי האיליאדה (שהדמיון ביניהם מפליא, לעיתים) דוגלים שניהם בהשבת גופות חללים וקבורתם בכל מחיר. השאלה, כמובן, היא האם אותו מוסר קדום של דוד ואכילס עומד כנר לרגלינו גם במקרים אחרים, כמו אותה שרשרת חיסולים 'מקרית' שמתוארת בראש שמואל ב?…

אז כדי להציע אלטרנטיבה פילוסופית מעט, אסיים בכמה ציטוטים קצרים מיצירה קלאסית אחרת, הפעם מהודו העתיקה.

בְּהַגָווָאד גיטה (Bhagavad gita)

ארג'ונה יוצא לקרב (מאחוריו - קרישנה!)

ארג'ונה יוצא לקרב (מאחוריו – קרישנה!)

בעוד שלאיליאדה יש לפחות סרט – גם אם לא ממש נאמן למקור – לבהגוואד גיטה אין אפילו את זה, אז תיאלצו לקרוא עליה בוויקי, ומשם תגיעו לאתר "יוגה של אהבה" שמספק טקסט מלא ומפורש של היצירה. בקצרצרה, היצירה ההינדית העתיקה הזו – שמהווה חלק קטן מיצירת ענק אחרת בשם "מַהָאבְּהָארַטַה" – מתארת את יציאתו לקרב של הנסיך אַרג'וּנָה כנגד בני משפחתו, כתוצאה של מלחמת אחים מרה. כשהוא כבר בשדה הקרב, תוקפות את ארג'ונה לפתע מחשבות ספק וכפירה בכל הרעיון של יציאה למלחמה והרג אנשים:

מוטב לחיות בעולם זה כמקבץ נדבות מאשר לחיות במחיר חייהם של נשמות דגולות… אם אלה ייהרגו, כל שננסה להתענג עליו – יגואל בדם! גם איננו יודעים מה עדיף – לנצח אותם או לנחול מהם תבוסה.
מה טעם נמצא בחיינו אם נהרוג את בני דְהָריתַרַאשְׁטְרָה? אך הנה אלה ניצבים עתה מולנו בשדה הקרב!… (פרק 2, 6-5)

אלא שאז מתערב קְרישְׁנָה (כן, ההוא מ"הַרֵא קרישנה"), שהוא לא פחות מאחת ההתגלויות של האל וִישְׁנוּ, ומשכנע את ארג'ונה הפציפיסט לצאת ולהילחם – ושימו לב לנימוקיו:

… בעודך מדבר מילות מלומדים, אתה מקונן על שאינו ראוי לצער! החכם אינו מקונן על החי, גם לא על המת.
מעולם לא היה זמן שבו אני לא הייתי, גם לא אתה וכל המלכים הללו; גם בעתיד לא יחדל איש מאיתנו להיות. כשם שהנשמה ממשיכה ועוברת בגוף זה מילדות לבחרות ולזקנה, כך זו עוברת לגוף אחר עם המוות. מי שדעתו לא מוטרדת אינו מתבלבל משינוי זה…
כליון הגוף החומרי… הוא וודאי. לכן, הו נצר בְּהַרַתַה, קום והילחם!
(2, 13-11; 18)

והמשפט האחרון מהדהד את קריאתו של אחד ממפקדי המארינס הנערצים במלחמת העולם הראשונה, שצעק על חייליו שהיססו להסתער על הגרמנים:

!?Come on, you sons of b…, do you want to live forever

15 תגובות על “הנה מוטלות גופותינו – המאבק העתיק על גופות חללים

    • נכון!!! עדכנתי בגוף הדברים, וראוי אני שיקברוני קבורת חמור ששכחתי מזה… מה שמפליא הוא שסיפור שמשון הוא באמת הסיפור הכי "הומרי" בתנ"ך – ונראה כאחד מסיפורי הגיבורים היווניים

  1. בס"ד ח' באייר ע"ח

    א. הואיל ומלכות דוד ושלמה לא היתה ולא נבראה לדעת פינקלשטיין, מניין הוא יודע על 'חיסוליו'?

    ב. בעל ספר שמואל מביא את את פרשת אוריה החתי ומביא את הגינוי החריף של נתן הנביא למעשיו של דוד . מדוע נמנעו נתן הנביא ומחבר ס' שמואל מלגנות את דוד על 'חיסוליו'?

    ג. דוד מעניש בחומרה את העמלקי שאמר שמותת את שאול; את האנשים שהרגו את איש בושת, ואף עם יואב שהרג את אבנר 'סוגר דוד את החשבון'. מקלל אותו בחייו ומצווה לבנו להרגו.

    ד. על כל פנים, בני שבט בנימין לא החזיקו מב'תיאוריית הקונספירציה' של פינקלשטיין, וממשיכים להיות נאמנים לדוד וביתו במשך מאות שנים, ואינם מצטרפים לממלכת ישראל הצפונית!

    דומני שדי בארבע הקושיות שהעליתי לקבור את 'תיאוריית הקונספירציה' או לפחות ללהעלות עליה גל אבנים מכובד, כפי שעשה יהושע לעכן ולמלכי כנען :)

    בברכה, ש"צ לוינגר

    • א. לפי דבריו, "מלכות" במובן של אימפריה בוודאי שלא היתה – אבל "מלכות" במובן של "אידישע מלוכה" שהזכרתי בסוף הפוסט הקודם – היתה גם היתה… (הוא מודע לכתובת "בית דוד" ומקבל אותה ללא הסתייגות, לפי מה ששמעתי באחת מההרצאות)
      ב. עצם המנהג של חיסול שיטתי של יורשי המלכות הקודמת היה מקובל, ו"הכורח לא יגונה" (עיין בספר מלכים) – אלא שרצו להציג את דוד כמי שכביכול לא לכלך בזה את ידיו, והמלוכה הגיעה אליו כמי שכפאו שד. חיסול אוריה, לעומת זאת, היה מעשה פחדני ומרושע – בוודאי בעיני המספר ה"הירואי" (ובזה מחבר שמואל דומה להומרוס*).
      ג. והלא כך נוהג כל מאפיונר שמכבד את עצמו, שמחסל את שליחיו כפושט טלפיו ואמר "טהור אני"! ומעין זה בסיפור על אנטינינוס ורבי (מבית דוד!), שהיה אנטונינוס הורג את העבדים שומרי המנהרה שחיברה ביניהם, ורבי ידע ושתק (ע"ז י:)
      ד. ?! מציע לך לקרוא שוב על פרשת שמעי בן גרא (ממשפחת שאול – שמ"ב טז) ופרשת מרד שבע בן בכרי (איש ימיני – שמ"ב כ), כדי להבין עד כמה היו הבנימינים "נאמנים לדוד וביתו". לקח כנראה לא מעט זמן עד שדוד הכפיף אותם למרותו, וכנראה הם הבינו שעדיף להישאר נאמנים ליהודה, בהתחשב במספרם המועט ובשכנותם ההדוקה מדי לשבט יהודה (בייחוד בי-ם, שהיתה אמורה להיות של בנימין ויהודה כבש אותה). אגב, יש להעיר שבכתבי מארי נמצא שזימרילים מלכם הדגול חיסל את "בִּני-ימינֻ" והרג את שר צבאם ששמו היה… דוידֻם! (אנצ"מ ב, 264)

      בקיצור, זו לא "תיאוריית קונספירציה", אלא פשט הכתובים – דוד היה ראש גדוד נועז, עם סגולות "מאפיונריות", ביניהן היכולת לשדר לאנשיו מה מצופה מהם לעשות, תוך כדי התנערות מחושבת היטב ממעשיהם.

      * מקוצר הזמן אעיר מה שנתחדש לי לאחרונה, שדמותו של דוד עוצבה כ"מיקס" של גיבורי הומרוס: איש יודע חרב ולמוד מלחמה (הקטור), ערום ורב תחבולות (אודיסאוס), אכזר ונוקם (אכילס) – שיודע לנאום בשפה גבוהה מצד אחד (ככל גיבורי הומרוס) ולדאוג להישרדותו בכל מחיר מצד שני (כנ"ל).

      • עכשיו מובן מדוע לא מוצאים שרידים ממלכות דוד ושלמה באיזור אל-קודס. דוד בכלל היה באיזור מארי, והוא היה מנהיגם של בני הימיני. שאול בכלל היה ממלכי אדום וישב ברחובות הנהר. ופנחס לא הרג את זמרי, אלא זמרילים הוא שהרג את דוד, ועליו יאמרו המושלים 'זמרילים הורג אדוניו' ו'עושה מעשה זמרילים ומבקש שכר כפינחס'.

        בברכה, ד"ר מחמוד עבאסלינגר

        • "מדוע לא מוצאים שרידים ממלכות דוד ושלמה באיזור אל-קודס" – מדוע באמת?!
          אמנם לא יגאל בן ידין אנכי, אבל מדובר היה בעיר זעירה, גם אם היתה בה מצודה יבוסית גדולה (ראה דברי עמיחי מזר שמסכם: "אין בממצא הארכיאולוגי כדי לבסס את הדימוי המקראי של דוד כמייסד אימפריה" – http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13324 ).
          אגב, כל מי שקורא בספר דברי הימים, שקודש והוכנס לתנ"ך, רואה בעיניים איך הוא "הנפיץ" סיפורים על ימין ועל שמאל – אז מה הפלא שגם את שאר התנ"ך קוראים בספקנות מסויימת?!

  2. אם המת הוא הטומאה החמורה ביותר, לא עדיף לשורפו ולהעלימו?

    • אלא שנראה שהיהדות (שלפני הרמב"ם) לא באמת האמינה בדואליות של הגוף והנפש, מה שהבודהיסטים הבינו לעומק כבר במאה ה-5-6 לפנה"ס (ראה בדברי קרישנה לארג'ונה לעיל)

      • כלומר, אין נפש נפרדת ולכן צריך לנהוג כבוד בגוף? וקצ"ע דברי קרישנה מדוע להילחם על עולם כלה ועובר, ונראה ששפיכות דמים לא הייתה חשובה ביניהם, כידוע ממנהג הסאטי שהבריטים הארורים שלא האמינו כנראה בהשארות הנפש, אסרוהו.

        • כן!
          לגבי דברי קרישנה זצ"ל (שליט"א?) – התשובה נמצאת בצילומסך הרצ"ב (מתוך הספה"ק "הבהגוואד גיטה כפי שהיא" עמ' 30 – אחד הקטעים היחידים שם שהצלחתי להבין):
          https://1drv.ms/u/s!Am-KPZRyCroeg91kFp8laKqXmG0-Ww

          ולגבי מנהג הסאטי – י"ל שאכן חמירא עלייהו טהרת הנשמה משפיכות דמים, וי"ל דאיהו (קרישנה) לא סבירא ליה ונהרא נהרא ופשטיה.
          ולגבי הבריטים – על זה נאמר "צאו ובדקו בתועבות אמכם", שהבריטים רצחו חפים מפשע בלי למצמץ, למשל בטבח אמריטסר, שם נהרגו כ- 400 ונפצעו ב- 1000:
          https://he.wikipedia.org/wiki/טבח_אמריטסר

    • בס"ד כ"ד לעומר ע"ח

      לליש – שלום רב,

      המת הוא לא רק טומאה, הוא שריד מאדם חי, העמל בזעת אפיו 'עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב' (בראשית ג,יט). העפר שב אל מקורו 'והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה' (קהלת יב,ז).

      וכך ימתינו הגוף והנשמה עד לתיקונו של חטא עץ הדעת, שאז ייסגר המעגל, ואחרי שנתקיים: 'תסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון', יתקיים גם: 'תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה' (תהלים קד,כט-ל).

      ואז תהיה פדות בין המצירים לישראל, עליהם ייאמר: 'מתים בל יחיו רפאים בל יקמו, לכן פקדת ותשמידם ותאבד כל זכר למו' (ישעיהו כו,יד), לבין המצפים לה', שבהם יתקיים: 'יחיו מתיך נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שכני עפר, כי טל אורת טלך…' (כו,יט).

      בברכה, ש"צ לוינגר

      • תשלח רוחך, לא הרוח הקודמת. ובכלל נראה מהתורה שעיקר האדם הוא הגוף, ובגוף ניתנה הנשמה, וכן אנו אומרים, אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא. הנשמה ניתנה בי = הגוף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים