לאכול, להתחתן, לאהוב – יצחק, עשו, יעקב (חלק א)

העדפת הבן הצעיר

העדפת הבן הצעיר – מוטיב חוזר בבראשית

השאלה הגדולה המרחפת מעל פרשת תולדות היא שאלת יחסו של יצחק לעשו, או במילים אחרות – למה הוא ביכר את עשו על פני יעקב? לכאורה, שאלה מוזרה – ברור שאב מבכר את בנו הבכור, לא? אבל לפי ספר בראשית, כידוע, המצב הוא כמעט תמיד הפוך – האב, כמו האל, מבכר דווקא את הצעיר: הבל הועדף על פני קין, יצחק על פני ישמעאל, יהודה על פני ראובן, יוסף על פני אחיו ואפרים על פני מנשה (החריגה היחידה היא אברהם, שהועדף על פני נחור הצעיר ממנו כמשתמע מבר' יא, כז). לא זו בלבד, אלא שרבקה דווקא העדיפה את יעקב – למה ומדוע?

הבעיה מתעצמת לנוכח העובדה שהכתוב טרח והסביר לנו בקצרה את סיבת אהבתו של יצחק לעשו: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו". לא זו בלבד, אלא שבהמשך הסיפור יצחק קורא לעשו ואומר לו את המשפטים המופלאים הבאים: "…וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד. וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת". בקיצור, עשו ידע לעשות סטייקים, ויעקב לא – האמנם?! קראו עוד

וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים – באיזה כתב?

אחד הממצאים הארכיאולוגיים המרגשים שהתגלו בארצנו הקטנטונת היה המזבח בהר עיבל, שהתגלה ע"י פרופ' אדם זרטל וצוותו. מה שלצערנו הרב לא התגלה שם הוא ה'נספח' לאותו מזבח, על פי פרשת השבוע שלנו (דברים כח):

(ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד.
(ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ…
(ח) וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב.

כאמור, לצערנו לא נתגלו אבנים כתובות כלשהן באתר – אבל לו היו מתגלות, היינו יכולים לפתור חידה טכנית לכאורה, אבל כזו שיש לה השלכות מעניינות מאוד, והיא –
קראו עוד

וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי – לגרסאות הנוסח בקריאות תשעה באב

אוי, מה היה לנו!

Eichaמזה עמדי על דעתי דעת תורה, תִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה עת הגיעה שבת חזון ותשעה באב שלאחריה. שכן נהגו העם לקרוא בתורה ובנביא ובאיכה בנוסח המסורה, אשר לא אחת הוא רוֹשׁ וּתְלָאָה, וחָלוּ בו יָדָיִם –
עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ!
והנה כל ימיי הלוך הלכתי בנוסח המסורה ונְתִיבֹתַי עִוָּה, וקרוא קראתיו וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי – אך אמרתי אתן בֶּעָפָר פִּי אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה, טוֹב וְאחִיל וְדוּמָם וכו'. אך השנה אזרתי כגֶּבֶר יִשָּׂא עֹל חלציי, ואמרתי הבה נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה בחקר הנוסח, "וְנָשׁוּבָה עַד ה' "…

ומדי חוקרי גיליתי כי מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא כזאת, אלא אֲבֹתֵינוּ טעו וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ שיבושיהם סָבָלְנוּ! ואמנם מקובלני מאבותי כי בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה, אבל חכמה בגויים תאמין – ולכן אמרתי אני בלבי כי תחת אשר ננוע כעִוְרִים בַּחוּצוֹת, אעבירה נא קריאות אלו בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ של חקר הנוסח ואגלה אֵיכָה יוּעַם זָהָב ומה נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם של טעויות הסופרים. ואף אם רִמּוּנִי כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי, אנכי אתקן ואפרוש ידי עַל כָּל מַחֲמַדֶּיהָ הגנוזות, ואין לנו שיור רק התורה הזאת.
קראו עוד

פסוק לי פסוקך – על חלוקת המקרא לפסוקים

ספר דברים נפתח כידוע במילים "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל…" – וקושיה ידועה תמהה ושואלת: הלא חז"ל דרשו: "בכל מקום שכתוב 'ואלה' – מוסיף על הראשונים, ובכל מקום שכתוב 'אלה' – פוסל את הראשונים", והביאו דוגמאות מ"אלה תולדות יעקב" שפסל את אלופי עשו שקדמו בסדר, ועוד. ואם כן "בפרשת אלה הדברים ליכא למימר דפסל את הראשונים דהא אלה הדברים משנה תורה הוא!" (שפ"ח לשמ' כא, א). כלומר – איך ייתכן ש"אלה הדברים" פוסל את כל החומשים שקדמו לו, והלא הוא מעין חזרה עליהם?!
ובכן, שלוש תשובות מצאתי בדבר (והרביעית היא הנכונה :)
קראו עוד

חלוקת תעודות בפרשת קורח

כמאה אלף איש במדינה (=כל המורים) עסוקים בימים אלו בהכנה לטקסי חלוקת התעודות, טקס שלמרבה הצער דורש גם כתיבה של אותן תעודות… אז כמחווה לנושאים בנטל, אלכה ואשובה אל השערת התעודות הוותיקה ותובנותיה.
לפני כשנה
הראיתי כאן באותות ובצבעים כיצד פרשת המרגלים מוסברת ע"י השערת התעודות כמורכבת משני מקורות נפרדים שהותכו יחדיו, והדברים היו שמחים כנתינתם מסיני. והנה גם בפרשת קֹרח – או לפחות בפרק טז – יש להשערה הנ"ל תובנות מעניינות, אם כי הפעם התמונה מעט מורכבת יותר וייתכן כי גם כאן יש לחַלֵּק (=split) את התעודות :)

במדבר טז ובעיותיו

עיקרה של "מחלוקת קורח ועדתו", כלשון חז"ל, מתרכזת בפרק טז, המהווה אוסף מרוכז של תלונות, מתלוננים ועונשים קשים. התמיהות בפרק זה הינן רבות מהרגיל, גם בתחום הנוסח (ועל כך בהמשך) אבל בעיקר בתחום התוכן, ועל חלקן עמדו כבר פרשנינו הקדומים, בעיקר אברבנאל.
אז כמורה מתחיל, ניסיתי ליצור המחשה גרפית של מבנה הפרק שתאיר את הבעיות האלו, וזה מה שיצא (לחצו להגדלה):

Korach_Structure

קראו עוד

אם התורה לא מן השמים – במה בעצם אתה מאמין? חלק ב

מעל חצי שנה עברה מאז שעשיתי מה שאני לא אוהב לעשות – ניסוח 'מניפסט תיאולוגי' כמענה לשאלה התמ"ה (תורה מן השמים) שבכותרת. אז בפוסט ההוא, שהוגדר מראש כחלק א', ניסחתי במה בדיוק אני לא מאמין – אבל האמת שהיה לי די קשה לתמצת בפוסט נוסף במה אני כן מאמין, וקיוויתי שהזמן יעשה את שלו…
אבל בעקבות לא מעט תגובות + לא מעט התכתבויות ארוכות במייל, נלחצתי אל הקיר ואני מבין שהגיע הזמן להיות קצת חיובי ולהסביר במה בעצם אני כן מאמין? או יותר נכון, מה האלטרנטיבה שאני מציע, אם התורה אינה מן השמים? (לגבי השאלה הרחבה יותר אודות האמונה באלהים בכלל ובה' בפרט – אסתפק בינתיים במה שכתבתי שם).

הקדמה – להפרכת האידיאות בישראל

אז את רוצה להגיד לי שאלהים באמת הכתיב הכל למשה?הבעיה בכתיבת חלק שני לפוסט היא, שיש לא מעט אנשים שקוראים רק אותו ולא טורחים לקרוא את החלק הראשון, שלא לדבר על קריאת פוסטים אחרים שמהווים בעצם את הבסיס לטיעונים. לכן אפרוש כאן בקצרה מעין 'תמצית מנהלים', שמטרתה להפריך את האידיאות\אקסיומות שמהוות את הבסיס העיקרי לאמונה התמ"ה – ושנמצאות תמיד ברקע של תגובות הציבור הרחב (רחב מדי…) שחולק עליי.
מיותר לציין שהדברים הם בראשי פרקים, והדוגמאות שנתתי הן רק דוגמאות – "ויותר ממה שקריתי לפניכם כתוב שם" (שם, שם).
קראו עוד

הרבי מליובאוויטש, ה'כתר' ונוסח המקרא

בפוסט לכבוד ג' בתמוז, יום פטירתו (לדעת כמה זרמים ביהדות…) של הרבי, הערתי כי:

אחד הדברים המפליאים במשנה החב"דית היא ההתעלמות המוחלטת ממחקר המקרא, שלא לדבר על ביקורת המקרא… קשה לומר שהרבי לא היה מודע לרוחות המחקר שנשבו באירופה, שהרי הוא למד במספר אוניברסיטאות ובוודאי נחשף לפולמוסים הסוערים בנושא – והדבר נותר כשאלה פתוחה מבחינתי.

והנה בצירוף מקרים מעניין, י"ט כסלו שחל היום הוא גם יום חגה של חב"ד וגם יום פטירתו (לדעת כל הזרמים ביהדות…) של הרב פרופ' משה דוד קאסוטו.
ואיך זה קשור?
ובכן, קאסוטו היה החוקר האחרון שזכה לראות את כתר ארם צובה במלואו בעיניו, בסוף 1943 – הכתר כזכור נשרף [?] בחלקו בפרעות ב- 1947 (על סיפורו המדהים של הכתר ראו למשל כאן), כאשר שהה במשך כשבועיים בחאלב באישור מיוחד של הקהילה שם. ובצירוף מקרים נוסף, השבוע בדיוק נפתחה מערכה משפטית מוזרה בגין 'כתרים' אחרים של קהילת דמשק שהוברחו לארץ, ורב הקהילה לשעבר תובע את חזקתם…
ואיך זה קשור?
קראו עוד