אני רואה בקיבוץ גלויות את הנס הגדול ביותר בכל ההיסטוריה האנושית, מפני שאין עוד עם ששרד אלפי שנים בכל קצות הארץ וחזר לארצו. אף בהיסטוריה היהודית – גם יציאת מצרים וגם שיבת ציון מבבל באו מכיוון אחד ובראש אחד; הן לא היו קיבוץ גלויות. אין אדם שראה מעולם תופעה כזאת, עד ימינו.קיבוץ גלויות הרי מתרחש לנגד עינינו זה כמה דורות – לפיכך זו ההוכחה הניצחת לאמת התורה והנבואה, להימצאות ה’ בקרבנו. אין צורך בראיות נסתרות;
די לנו במראה עיניים: “כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה’ צִיּוֹן” (ישעיהו נ”ב ח).
(הרב יואל בן-נון, “נס קיבוץ הגלויות“, עמ’ 11)
“נס קיבוץ הגלויות” צץ למול עיניי כמעין מגדלור כחול-לבן מתוך גלי המלל האפרוריים והנדושים סביב יום הזיכרון ויום העצמאות – מלל שלא מצליח לגרום, לי לפחות, להשיל קצת את שכבות הציניות היומיומיות ולהתעלות מעבר להן (רק ביום השואה זה עובד, אולי ‘בזכות’ סבתי שתחיה שצלחה את השואה וחיה בבריאות עד היום, עם מאות [!] נכדים ונינים).
אני זוכר שמיהרתי לקנות את הספר כשיצא, מבלי שידעתי בדיוק מה הוא מכיל, וההימור הצליח –
הספר, שנערך בטוב טעם ע”י אביעד יחיאלי, הוא כולו פרי רוחו הגדולה של הרב יואל בן-נון, והוא מכיל לא רק מאמרי הגות ומחשבה, אלא גם מקראה לליל העצמאות, שכן הר’ בן-נון מקפיד לערוך מדי שנה ‘סדר’ עצמאות לילי ברוח ליל הסדר – שהרי נס קיבוץ הגלויות בדורנו גדול פי כמה מכל ניסי יציאת מצרים.
אגב, באופן דומה טען גם הרב אורי שרקי, ואפילו ב- YNET, כי יש מקום “לעדכן” את ההגדה של פסח ולשים בה את הדגש על מלחמת השחרור והקמת המדינה (וראו מה שכתבתי כאן בפיסקה האחרונה).
אלא שהר’ שרקי אמר, ואילו הרב”ן קם ועשה, ובזכותו הצלחתי לחוש בצורה עמוקה יותר את משמעותו של יום העצמאות – וגם של יום הזיכרון שלפניו.
חוץ מהשילוב המעניין של מקראה ומאמרי הגות, יש בספר חידוש נוסף שעליו עמד כבר “רב צעיר” ואסתפק בציטוט קצר מדבריו:
הספר הזה הוא נסיון, הראשון שאני מכיר, להציג משנה ציונית דתית בהקשר ליום העצמאות לציבור הלא-דתי. הספר איננו מוצג כספר דתי, על כריכתו מדובר על “כוחה של יהדות ישראלית”, הציור על הכריכה הנו של חלוצים וחלוצות שלא נראים דתיים, המקראות בספר אינן של טקסטים דתיים בהכרח. אפילו המאמרים אינם בהכרח “דתיים”.
גאולה = קיבוץ גלויות…
כבר בתחילת הספר מדגיש הרב”ן שתי עובדות מקראיות, שבשל ‘שטיפת-המוח’ הגלותית, חלקה בהשפעה נוצרית אגב, אנחנו די מתקשים להבחין בהן.
הראשונה נוגעת למהות המושג “גאולה” –בדמיון העממי המקובל הגאולה היא צניחתו משמים של משיח רכוב על חמור לבן (=ראשית צניחת גאולתנו:), שיוציא אותנו מהגלות, יילחם בכל הגויים, יבנה את בית המקדש וכו’ וכו’. כשכל זה ייגמר – או-אז נהיה “גאולים”.
אבל, כותב הרב”ן, השורש גא”ל במקרא מקביל לשורש פד”ה: “כִּי פָדָה ה’ אֶת יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ” (ירמיה לא, י). ומשמעותם הפשוטה של שני שורשים אלו היא אחת – הוצאה מבעלות אחת והעברה לבעלות שנייה. בהתאם לכך, גאולת ישראל משמעה פדיון העם מיד הגויים השולטים בהם, וזאת ע”י השבת העם אל ארצו תחת שלטון עצמאי שלו.
כאן הקדים הר’ שרקי את הרב”ן, ובכל שנה כמעט הוא מקפיד להזכיר באחד משיעוריו את חידושו המפליא של הרב יהודה ליאון אשכנזי (“מניטו”) – הר’ אשכנזי הוכיח מהסוגיה הידועה בברכות יב. בה יש דיון בין בן זומא לחכמים על הגדרת ימות המשיח, כי בין לפי בן זומא הסובר שהגאולה העתידית משמעה קיבוץ גלויות, ובין לפי חכמים הסוברים שמשמעה ביטול שעבוד המלכויות – הרי שלאחר הקמת מדינת ישראל ונס קיבוץ הגלויות האדיר ששיאו בעלייה מברה”מ, הגאולה למעשה קמה ונהיתה. כלומר – אנחנו כבר גאולים ועומדים!
… והקב”ה = ההסתדרות הציונית
“עתיד הקב”ה להעמיד להם דוד אחר” – דוד בן גוריון (לשכת העיתונות הממשלתית)
עובדה שנייה שעומד עליה הרב”ן היא, שקיבוץ הגלויות העתידי של עם ישראל – הבטחה החוזרת מספר רב של פעמים במקרא – תיעשה ע”י הקב”ה עצמו, ולא ע”י מלך המשיח: כך מוכח מפסוקים רבים מאוד (ישעיה יא יא-יב; מג א-ו; נא ט-יא; סב י-יב; יחזקאל לו כד, ירמיה לא ט, מיכה ד ו, תהלים קז ב-ג) ואצטט רק שניים מהם:
“מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ, אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי”, “יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה’ אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר, וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם”.
גם בנבואה הידועה ביותר אודות המשיח, בישעיה יא, מי שאחראי לקיבוץ הגלויות הוא ה’, לא המשיח: “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ… וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל”.
המשיח היחיד המוזכר בהקשר לגאולה הוא דווקא… כורש! (ישעיה מה): כֹּה אָמַר ה’ לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ… הוּא יִבְנֶה עִירִי וְגָלוּתִי יְשַׁלֵּחַ”, אבל גם לגביו מודגש “אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ… אֲנִי ה’ וְאֵין עוֹד, זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים”.
מובן שתפיסה זו אינה קלה לעיכול למי שגדל בציבור הדתי, שלא לדבר על זה החרדי:
שאל אותי אחד הרבנים: איך אתה אומר שקיבוץ הגלויות במפעל הציוני הוא מעשה ה’? הלא בני אדם הגו את הרעיון הציוני ובני אדם גם הוציאו אותו אל הפועל – וחלק לא קטן מהם היה ‘חילוני’ באמונתו וכלל לא האמין במעשי ה’ ובפלאי ניסיו?!
תשובתו של הרב”ן פשוטה – גם על הלחם אנחנו מברכים את ה’ על ש”הוציא לחם מן הארץ” – והלא בני אדם (שרובם ‘חילונים’ ואולי אף גויים…) הם אלו שהוציאוהו! ואידך זיל גמור.
ושוב מתחבר לי לכאן הר’ שרקי, שדרש את האמור בתלמוד (סנהדרין צח:) “אמר רב יהודה אמר רב עתיד הקב”ה להעמיד להם דוד אחר” באופן הבא: מי שיעמוד בראש האומה בזמן הגאולה שמו יהיה דוד, אבל הוא יהיה ‘אחר’ = אפיקורס, בלשון חז”ל… ואכן בן-גוריון היה אפיקורס באופן רשמי (גם אם הוא עצמו כמובן לא חשב כך) – ודווקא הוא נבחר להוביל את תהליך הגאולה!
התחדשות ההלכה – בידי אדם, לא בידי שמיים!
ומכאן והלאה – תובנות שלי.
בעקבות דברי הרב”ן הרהרתי לעצמי, אם קיבוץ הגלויות שלגביו מודגש כי רק ה’ יעשה אותו נעשה לבסוף בידי אדם, אולי ייתכן שגם חידוש הברית בין ה’ לבין עמו – הכולל את חידוש התורה – גם היא תיעשה בידינו-אנו?
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה’ וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה… נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם (יר’ לא, ל-לב)
במאמר במוסף ‘שבת’ הראיתי כי נבואה זו, שהצטיירה כמכוונת לעתיד הרחוק-מאוד, מומשה למעשה בידי אדם בראשית ימי הבית השני, במעמד כריתת האמנה (=ברית) המתואר בנחמיה י’. כלומר – חידוש הברית בין ה’ לעמו, הנעשה ע”י תורה חדשה, ברוח דברי המדרש (ויק”ר יג, ג) שהוסיף מילה לפסוק בישעיהו (נא, ד-ז) “כִּי תוֹרָה חדשה מֵאִתִּי תֵצֵא…” – חידוש זה נעשה בידי אדם!
כה עשו חכמינו – ומה איתנו?
הנטייה הטבעית בציבור הדתי ביחס להתחדשות ההלכה היא לחכות למשיח (=לסנהדרין). אפילו הר’ שרקי, הפורץ דרכים חדשות בכל הקשור לעולם ההשקפה, נעצר כשזה מגיע לעולם ההלכה. בזמנו דנתי בדבר לפניו, והוא שלף מייד את ‘אורות התורה’ (א, ג) וציטט: “וּצְרִיכָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת בְּנוּיָה וְכָל יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִים עָלֶיהָ מְסֻדָּרִים בְּכָל סִדְרֵיהֶם, מִקְדָּשׁ וּמַלְכוּת, כְּהֻנָּה וּנְבוּאָה, שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים וְכָל תַּכְסִיסֵיהֶם, אָז חַיָּה הִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּכָל זִיו תִּפְאַרְתָהּ…” – כלומר, עד שלא יתגשמו כל אלו, אין לשנות. מקוצר הזמן לא הספקתי להקשות בפניו את הקושיה המתבקשת מאליה: והלא כשהאומה עמדה על מכונה (=בימי המקרא) אין לנו שום מושג מה היתה התושב”ע אם בכלל. ההיפך הגמור הוא זה שקרה – התושב”ע פרחה דווקא כשלא היתה לנו לא עצמאות, ולא מלכות ולא נבואה: בימי עזרא ונחמיה תחת שלטון פרס, אח”כ בימי הזוגות תחת שלטון היוונים, והשיא בימי התנאים, ביניהם רבי עקיבא – גדול דרשני התושב”ע – תחת שלטון הרומאים!
אז מה אתה מציע?
אמנם אף אחד לא שאל אותי (חוץ מעמיתיי לדיונים האינטרנטיים בנושא:), אבל כחלק מהזהות העברית ההולכת ומתגבשת, הנה מה שאני חושב שניתן וצריך לעשות כדי להתקדם הלאה.
ההצעה מחולקת לשלושה חלקים, ברוח צבאית-חסידית:
1. הכנעה – הפנמה והודאה בכך שאנחנו נמצאים כבר ב’ימות המשיח’ בלי להרגיש שאנחנו חולמים באספמיא, גם אם משיח בן-דוד טרם הגיע (ואני אישית לא חושב שהוא ‘יגיע’). כלומר – בהכרה ברורה שאנחנו לא באחרית הימים, אלא פשוט מתמודדים עם מציאות חדשה בתכלית, שנצפתה כבר ע”י הנביאים וע”י חז”ל, בדיוק כמו שחז”ל התמודדו עם חורבן הבית הראשון ואח”כ השני. מעשית, נדרש שרבנים ואנשי רוח, ציוניים-דתיים לפחות, לא יתביישו להגיד את זה בפה מלא בדרשות, בעלונים ובספרים, כפי שעשו ועושים הרב”ן והר’ שרקי.
2. הבדלה – כתוצאה מההפנמה הנ”ל, יש להבדיל בין ‘העולם הזה’ המהווה למעשה את המגרש בו עולם ההלכה הנוכחי משחק, לבין ‘ימות המשיח’ בהם אנו נמצאים. מעשית, השלב הזה דורש בעצמו שני תתי-שלבים:
2א. שינויים קוסמטיים הכרחיים – שינוי נוסח התפילות, איזכור גאולת תש”ח בליל-הסדר ובקידושים, ותיקון ‘ליל סדר’ ביום העצמאות, התייחסות בנאומים רשמיים, החלפת תכנים בתוכנית הלימודים במחשבת ישראל וכו’.
2ב. חריש הלכתי עמוק – בהתחלה, מעבר על כל השו”ע וכתיבתו מחדש בהתאם להנחות היסוד ה’חדשות’ (כבר בנות 100 שנה…). אח”כ חזרה לדרכם של חז”ל בדרישת פסוקי התורה בהתאם למציאות. אח”כ כתיבת המסכתות החסרות בסדר חיינו (מסכתות גרים, כלכלה, צבא, אומות העולם וכו’) – ותוך כדי כך תקום איזושהי ‘סנהדרין’.
3. המתקה – תפקידו המקורי של עם ישראל כצאצאו של אברהם (העברי…) הוא “וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה”, בלשון ישעיהו “אוֹר גּוֹיִם” ובלשון חז”ל “תִּקּוּן\תִּכּוּן עולם”.
מה זה אומר בדיוק? כל אחד והשערותיו. הגישה המרכזית לדעתי – עפ”י הרב קוק – היא עצם קיומה של ישות לאומית (לא דת!!!) שמתפקדת בצורה ‘קדושה’, ולפחות בצורה מוסרית. הרב יונתן זאקס כבר התווה כיוונים כאלו בספרו הנהדר “לכבוד השוני“.
מעשית, נדרש להגדיר מחדש את סדרי העדיפות הלאומיים דרך הפוליטיקה, והחלטה להכיר באופן ‘רשמי’ בתפקידנו האוניברסלי, בהתחלה רק בנאומים ואח”כ גם במעשים.
שוב, כל זה בלי משיח בן-דוד, בלי השבת הנבואה ובלי אפוקליפסות עכשיו. מספיק בתור התחלה, לא?
ובנימה אופטימית
מדי כותבי כל זאת נזכרתי שכבר קוננתי על כך בשנת ה-ס”ד לעצמאות ישראל (וראו דיון נוסף שהתפתח כאן בעקבות הדברים) – ובמבט לאחור, הקינה הזו היא שהובילה אותי לכתוב את הבלוג הזה, אחרי שהחלטתי להיכנס בעובי הקורה וללמוד קצת יותר לעומק אודות הנושאים האלו.
אמנם מאז המצב השתנה לטובה, לדעתי, גם מהבחינה הרעיונית (“פסיקה מסדר ראשון” שהציע הרב מיכאל אברהם, הספר “עד היום הזה” של הרב אמנון בזק ועוד) וגם מהבחינה הפוליטית (עלייתו של הבית היהודי).
אז ברוח חיובית זו, ביקשתי לסיים את דבריי בפסוקים הידועים הנאמרים ב’הלל’ (אותו יש לומר במלואו, בברכה, וגם בלילה – כמו בפסח!):
הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה’ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם…
וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּ יָהּ (תהלים קטו, טז-יח)
אלא שאז נזכרתי כי ישנם מספר תיקוני נוסח נדרשים בפרקי התהלים המרכיבים את ההלל, ובאמירת ההלל בנוסחו הקיים יש חשש ברכה לבטלה…
לכן אזרתי כגבר חלציי וחיברתי את “הלל השלם – המהדורה הביקורתית“, קראו ותחי נפשכם!
Pingback: הלל שלם – המהדורה הביקורתית | ארץ העברים
גם בפוסט הזה יש את אותה הדרישה “לעדכן” את ההלכה ובין היתר נשאלת השאלה מדוע לא מזכירים את יום העצמאות בקידושים וכד’ ואפילו תוכל להישאל מדוע לא בתפילת שמונה עשרה עצמה
גם כאן בדומה למה שכתבתי על מחירו של ביטול יו”ט שני של גלויות ללא סנהדרין דרישות לשינויים מסוג זה באות מתוך חוסר הבנה מוחלט של ערך היציבות בהלכה והערך של ההסכמה והקונצנזוס
גם אני הקטן הייתי רוצה מאוד שתפילות יום העצמאות ויום ירושלים יהיו דומות במתכונתן לימים הקרובים אליהם ביותר מבחינה הלכתית ותודעתית -ימי ההודאות חנוכה ופורים
הייתי שמח שגם בהם יאמרו “על הניסים” בתפילה וברכת המזון ושתתוקן קריאה בתורה לימים אלו ויתוקנו מצוות טקסיות כמו מצוות הפורים והדלקת נר חנוכה
אני חושב שסדר התפילות המקובל של יום העצמאות ויום ירושלים המקובל בציבור שלנו יש בו לא מעט חסרונות ומלאכותיות שקצת צורמות לי
-למשל העובדה שלוקחים את הקטעים המרגשים מהתפילות של כל החגים ועושים להם “העתק הדבק” שעושה “סלט” אך לא אפקט אמיתי ואין דומה הכרזת ה’ הוא האלוקים” לאחר יום הכיפורים שכולו תפילות ובכיות וצום להכרזה שהודבקה ביום העצמאות, אינני גם אוהב את זה שעושים פסוקי דזמרא של שבת ויו”ט בשונה מפורים וחנוכה שלא עושים כן וגם לא את הקטע של ה”הפטרה ללא ברכה” שכן בחנוכה ופורים לא תוקנו הפטרות כלל-
אבל! וכאן מגיע ה”אבל” החשוב כל עוד אין הסכמה קונצנזוסיאלית של כלל היהדות האורתודוקסית לכך תקנות שמתייחסות רק למחצית מכלל שומרי המצוות לא יהוו אלא חוכא ואיטלולא במקרה היותר טוב ובלאגן במקרה הפחות טוב
הדורשים שינוי מהיר בנושא לא חשבו לרגע מה יכול לקרות לא בבית הכנסת הקהילתי אלא בבתי כנסת של בתי חולים, בתי מלון ועוד ועוד מקומות שמתכנסים שם מתפללים מזדמנים מכל העדות והחוגים שמעוניינים להתפלל ביחד ושקריאה בתורה ואמירת “על הניסים” שחצי מהמתפללים הפוטנציאלים לא מקבלים רק תגרור בעיה שציבור לא יוכל להתכנס לתפילה משותפת
שלא נדבר על זה שבתי הכנסת הדתיים לאומיים יוגדרו פעמיים בשנה כמקומות אליהם בהגדרה אי אפשר להיכנס להתפלל מבחינת חצי מהמתפללים הפוטנציאלים [בעוד במצב הקיים חרדים אכן לא יתלהבו מללכת להתפלל ביום העצמאות ויום ירושלים בבתי הכנסת שלנו אך בעת הצורך הם יוכלו לבלוע את הצפרדע של כל מזמורי ההודיה וההלל ולהתפלל עימנו את התפילה באופן בסיסי]
מכיוון שכך ומכיוון שיש ציבור יקר השותף לנו בקיום התורה וההלכה והוא מתפלל עימנו למרות כל המחלוקות הקשות אי אפשר פשוט לא לספור אותו ולכן והיות ולצערינו ציבור זה לא שותף לדעתינו באשר למשמעותה של תחיית האומה בארצה וקום המדינה בשביל לשמור על האחדות עמו ולא לתקן תקנות שציבור זה לא יוכל להתפלל עימנו ושאי קיומו את אלו ישים תקנות אלו לחסרות משמעות [יעויין ברמב”ם הלכות ממרים על תקנות שאין הציבור קיבלן ודוק] אנחנו נאלצים לקבל שכר על הפרישה ולא על הדרישה ומודים לבורא עולם על הקמת המדינה וקיבוץ הגלויות ושחרור ירושלים בדרכים שנראות מלאכותיות
גם חב”ד ביום חגם י”ט בכסלו לא תיקנו תקנות כאלו בתפילות וכך גם בימי ה”פורים” של הקהילות השונות במהלך הגלות
דןרשי השינויים מסתכלים לדעתי יותר על מה שהיו רוצים לראות ופחות את תנאי המציאות בשטח -זה ההבדל בין הוגה למשפטן ופוסקי ההלכה הם בראש ובראשונה משפטנים
אתן דוגמא מבית הכנסת בישוב שלי משלושת השנים האחרונות בו אני גם משמש מזה שנתיים כאחד מצוות הגבאים
שותף שלי שלי לגבאות רצה מאוד שבהקפות של ליל שמחת תורה
שלושת בתי הכנסת של הישוב יתפללו וירקדו וישמחו יחד ושבתי הכנסת הספרדי והתימני יגיעו אלינו [בית הכנסת שלנו גדול יותר]
הוא הזמין את הציבור ל”תפילה משופת של שלושת בתי הכנסת של הישוב” אך מה לעשות ששני בתי הכנסת האחרים לא היו בעניין והם ערכו אצלם את התפילה וההקפות כרגיל ולא הצטרפו אלינו למעט כמה שנענו לקריאה והגיעו אלינו
שותפי לגבאות אז [בינתיים הוא עזב את התפקיד] שאני מעריכו ואוהבו מאוד טעה בשיקול הדעת ובמקום להבין שהרעיון שלו לא הלך ושצריך לרדת מהעניין הוא התעקש ללכת אם הרעיון שלו גם אם כבר לא היו כמעט “קליינטים” ולפני תחילת ההקפות הוא קרא לאחד המתפללים הספרדים שהגיעו שיעשה “מכירות” להקפות כמנהג הספרדים ורוב הציבור הקבוע של המתפללים שהדבר היה “סינית” בשבילו והוא איבד את הסבלנות הצביע ברגליו ולרוב ההקפות נשאר מספר מצומצם של מתפללים שהייתה להם סבלנות לחכות ולא להשאיר “ספינה טובעת”
לאחר שראינו למה זה גרם התנצלנו למחרת בפני הציבור ועשינו הקפות כנהוג במקום עם הרבה שמחה וכו’
זו דוגמא למקרה בו שותפי לגבאות [אני התנגדתי מאוד למה שעשה שהיה גם בחוסר תיאום בתוך הצוות ואילו שותפינו השלישי היה נייטראלי] אז הסתכל על הרצוי ולא על המצוי ,על האידיאל לאיחוד הישוב בהקפות ולא על חוסר הפרקטיקה שבזה ולכן הוא הגיע לכלל טעות
כל אידיאל צריך להיבחן גם לאור הציבור אליו הוא מופנה ולא רק ברעיונות תיאורטיים ובוודאי ובוודאי שמדובר בענייני מנהגי בית כנסת ותפילה
כל זה כהמשך לדבריי בתגובתי הקודמת על שינויי תפילה ביום העצמאות
כשאתה באמצע מרתון אתה לא *חייב* לרוץ מאחורי הזקנים. יאללה תעקוף אותם מימין ותן גז.
לעולם אין זמן לחכות, עת לעשות לה’.
אם תחכה יותר מדי כבר לא תהיה לך שום ציונות דתית לרוץ איתה. הדת שורדת רק כשהיא גמישה לשינויי הזמן, ונותנת למאמינים שלה תחושה של התקדמות והתעלות עם הזמן.