Home » מקרא » הלל שלם – המהדורה הביקורתית

הלל שלם – המהדורה הביקורתית

הלל שלם - המהדורה הביקורתיתבסוף הפוסט הקודם, שעסק בגאולה בידי אדם והשלכותיה לעניין התחדשות ההלכה, ביקשתי לסיים בפסוקי ההלל כהודאה על התקדמותנו בתחומים האלו. אלא שאז נזכרתי כי נוסח ההלל (=תהלים פרקים קיג-קיח) עפ”י המסורה זוקק מספר תיקונים קלים, לאור עדותם של כת”י שונים של המקרא + התרגומים העתיקים, ולאור סברותיהם של חכמי ה- BHS.

אז בהמשך למהדורה הביקורתית של ההגדה של פסח, הנה ההלל השלם הכולל הצעות לתיקוני נוסח (מקרא: הוספה\הזזה, מחיקהתיקון):

קיג

נוסח מתוקן    

הערות

ה מִי כַּה’ אֱלֹהֵינוּ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ

הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת ו הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.

העברת “בשמים ובארץ” מסוף הפסוק לאמצעו מתאימה יותר גם תוכנית וגם מבנית (שימו לב לביטולו של פס’ ו המפריע באמצע).

ז מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן.

ח לְהוֹשִׁיבִי לְהוֹשִׁיבָם עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ.

“להושיבם” = הדל והאביון שהוזכרו קודם (אם כי ברור שה-י’ ב”להושיבי” היא מליצית, ולא גוף ראשון).

 קיד

נוסח מתוקן    

הערות

ב הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל לְמַמְשְׁלוֹתָיו.

ה-ל’ ‘נפלה’ ככל הנראה (הפלוגרפיה).

ז מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי כֹּל הָאָרֶץ מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב.

“חולי” הוא פועל תמוה (רקדי?) – אם מלשון “חיל ורעדה” היה צ”ל חִילי. “אדון כל הארץ” לעומת זאת, הוא ביטוי מוכר (יהו’ ג יא, זכ’ ד יד, תה’ צז ה).

קטו

נוסח מתוקן    

הערות

ט בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּטַח בָּטַח בַּה’ עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.

י בֵּית אַהֲרֹן בִּטְחוּ בָּטְחוּ בַה’ עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא. יא יִרְאֵי ה’ בִּטְחוּ בָּטְחוּ בַה’ עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.

“בית ישראל” – כמו להלן קלה, יט (אך ראו להלן קיח ב).

“בטח” – לשון עבר (גוף שלישי) במקום ציווי (גוף שני), שכן המשך הפסוק (עזרם ומגנם) מדבר בגוף שלישי.

יב ה’ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ וִיבָרְכֵנוּ, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן.

המילה “יברך” הוכפלה בטעות ככל הנראה.

טז הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לַה’
וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם.

הביטוי “שמי השמים” מופיע בתה’ קמח ד, ובנח’ ט ו.

קטז-קיז

נוסח מתוקן    

הערות

א אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה’ אֶת קוֹלִיה’, כִּי שָׁמַע אֶת קוֹל תַּחֲנוּנָי.

המקור נראה משובש (אמנם אפשרי כמובן בשירה).

ב כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי בְּיוֹם אֶקְרָא.

“ובימי אקרא” הוא חסר פשר. “ביום אקרא” מופיע בתה’ נו י, קב ג.

ח כִּי חִלַּצְתָּ חִלֵּץ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי.

כל הפסוקים מסביב מדברים על ה’ בגוף שלישי.

י הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי עֻנֵּיתִי מְאֹד.

“עניתי” הינו חסר פשר, ככל הנראה טעות בניקוד.

יג כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה’ אֶקְרָא.

יד נְדָרַי לַה’ אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ.

טו … טז …

יז לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם ה’ אֶקְרָא.

יח נְדָרַי לַה’ אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל נֶגֶד עֵינֵי כֹל עַמּוֹ.

פס’ יד אינו שייך להקשר – הוכפל כנראה בטעות מפס’ יח, המהווה המשך הגיוני לפס’ יז העוסק בזבח תודה.

“נגדה נא לכל” – תמוה.

קיז א הַלְלוּ אֶת ה’ כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָלְאֻמִּים.

“אֻמִּים” לא קיים במקרא, “לְאֻמִּים” כן (בר’ כז כט, תה’ קמח יא ועוד הרבה).

קיח

נוסח מתוקן    

הערות

ב יֹאמַר נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

“בית ישראל” – כמו להלן קלה, יט (אך ראו לעיל קטו ט).

ו ה’ לִי בְּעֶזְרִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם.

ז ה’ לִי בְּעֹזְרָי בְּעֶזְרִי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי.

לשם התקבולת אולי יש להוסיף “בעזרי”.

“בְּעֹזְרָי” (לשון רבים) קצת קשה, עדיף לשון יחיד.

י כָּל גּוֹיִם כִּכְלָבִים סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה’ כִּי אֲמִילַם אַמִלֵּם (או עדיף) אַפִּילֵם.

“ככלבים” – הצעת חכמי ה- BHS הגויים… (=אין לכך תיעוד בכת”י או בתרגומים).

אמילם – חסר פשר, גם דקדוקית.

יב סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים דֹּעֲכוּ דּוֹנַג, בָּעֲרוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים…

גם זו ‘הברקה’ של חכמי ה- BHS – בבחינת ‘אל תקרי “דעכו” אלא…’

יג דַּחֹה דְחִיתַנִי נִדְחֵיתִי לִנְפֹּל וַה’ עֲזָרָנִי.

“דחיתני” חסר פשר (וכי ה’ דחה אותו?!)

כז אֵל ה’ וַיָּאֶר יָאֵר לָנוּ אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.

תיקונים קלים.

 

10 תגובות על “הלל שלם – המהדורה הביקורתית

  1. כמה הערות:
    * לגבי “המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ”, ראיתי שני פירושים. 1. הקב”ה כ”כ “מגביהי לשבת” שגם כדי לראות “בשמים” הוא צריך להיות “משפילי”. 2. יותר קרוב לפשט. “המגביהי לשבת (בשמים) המשפילי לראות (בארץ)”, דהיינו ש”בשמים ובארץ” הם מילות השלמה של שני התיאורים הקודמים. ולא לשכוח שזה כתוב כשירה, וכללי הכתיבה הרגילים לא חייבים לחול כאן במלואם.

    * “חולי ארץ” מלשון חיל וערדה. זוהי תשובה שמשיבים ההרים והגבעות, הים והירדן, לשאלה “מה לך הים כי תנוס, הירדן תיסוב לאחור, ההרים תרקדו כאילים, גבעות כבני צאן”, והתשובה – גם את, הארץ=המישור, עלייך לרעוד “מלפני אדון, מלפני אלוה יעקב”.

    * “בטח” – מדוע לשנות מלשון ציווי ללשון עבר? מה עדיף בלשון עבר? אדרבה, סביר שאחרי הקריאה הפותחת את הפרק “לשמך תן כבוד… למה יאמרו הגויים…” והכרזה כי אמונת הגויים היא הבל, באה הקריאה לישראל לבטוח בה’.

    • 1) “בשמים ובארץ” – אם כבר, הפירוש השני הוא הנכון. אבל שים לב למבנה הפסוק לפני התיקון –
      ה מִי כַּה’ אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת.
      ו הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת. בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.
      ולאחריו (שים לב שיש רק פסוק אחד, לא שניים) –
      מִי כַּה’ אֱלֹהֵינוּ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ,
      הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת.

      2) אם “חוּלי” לשון “חיל ורעדה”, היה צ”ל “חִילי”.

      3) מדוע עדיפה לשון עבר? כי לפי הנוסח שלנו יש כאן פנייה אל העם בגוף שני:
      “יִשְׂרָאֵל, בְּטַח בַּה !”
      אז למה מייד עוברים פתאום לגוף שלישי: “עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא”?
      לכן יותר מתאים: יִשְׂרָאֵל *בָּטַח* בַּה’ [כיוון ש] עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.

  2. Pingback: גאולה בידי אדם – על קיבוץ הגלויות והתחדשות ההלכה | ארץ העברים

  3. מה יש לך (או לחכמי שטוטגרט) נגד “דועכו”? למה לא לחשוב שלאחר שסבו האויבים את המתאר, הם דועכו במהירות כאש קוצים (או שזה הגורל שהוא מייעד להם)? מהיכן צץ כאן הדונג? וכי כמה פעמים מוזכר דונג בתנ”ך? ארבע פעמים, בכולן רק כתאור להתמוססות מהירה (“הרים כדונג נמסו”) ובלי דבורים (הכוונה היא לדונג שהוצא מהכוורת). אם כבר, היית יכול פשוט לכתוב “סבוני כדבורים, בערו כאש קוצים” – אבל גם זה לדעתי לא נכון, כי מה שמייחד את אש הקוצים הוא שכפי שהיא מתלהטת במהירות כך היא גם דועכת במהירות. לכן הנוסח המקורי נראה לי טוב לא פחות מהתיקון.

    • לכן כתבתי במרכאות שזו ‘הברקה’ …
      זה כמו תירוץ מבריק של אחד האחרונים על איזה רמב”ם מוקשה – מרוב שזה מבריק, זה מופרך לגמרי:)

  4. בס”ד יום העצמאות תשע”ד

    השתחררותו של עם ישראל משעבודם המדיני של אומות העולם, הולך ומביא בכנפיו גם עצמאות רוחנית. אף לימוד המקרא חוזר לישראל. אנשי תורה ואמונה המסורים לערכיו של המקרא, לומדים ומעמיקים בו. חמושים הם באוצרות הרוח של הפרשנות היהודית למקרא, ויחד עם הישגי חקר הלשון, הספרות, ההיסטוריה והארכיאולוגיה – יורדים הם לעומק המקראות, להבנה שלימה של מקרא שלם.

    אדון כאן בכמה ענייני ‘דעת’ – תיאולוגיה וערכים, ובכמה ענייני ‘מקרא’ – פואטיקה ותורת הלשון, שבפרקי ההלל, כשנר לרגלי פירוש ‘דעת מקרא’ לר’ עמוס חכם ז”ל, ומתוכם יתבארו גם חלק מהשאלות שהעלה א. העברי ושאלות אחרות.

    א. האלקים נעלה גם על השמים – וכלשון החכם: ‘”המשפילי לראות” כנגד “המגביהי לשבת”: ה’ כביכול יושב בגבהו של עולם, ולעומתו כל הבריאה כולה – והשמים בכלל זה – מצויה בשפל’ (קיג,ו).

    ב. ‘כי רם ה’ ושפל יראה’ (תהלים קלח,ו). ה’ מקים מעפר דל, וכדברי החכם: ‘”דל” הוא עני חסר ממון, ובא כאן ובמקראות אחרים במשמעות: ‘מדוכא ומושפל’. אף משורר ההלל מעיד: ‘אני עניתי מאד’ – וכפירוש החכם: ‘נהייתי עני, מושפל ומדוכא’ (קטז,י).
    [‘ענ”ה’ במובן של סבל וכניעה – מופיע בבניין נפעל: ‘עד מתי מאנת לענות מפני’ (שמות ); ‘נעניתי עד מאד’ (תהלים קיט,קז). אך גם בבניין קל ‘פעל’: ‘ומהמונם לא יענה’ (ישעיהו לא,ד); ‘טרם אענה אני שוגג’ (תהלים קיט,סז, וכפירוש שהביא החכם בהערה שם)].

    ג. עוצמתם של אויבי ה’ היא זמנית – וכדברי החכם: ‘סבוני כדבורים – תקפוני אויבי בהמוניהם מכל עבריי כדבורים… דעכו כאש קוצים – נתלהטו כמו אש שמצאה קוצים, שלזמן מועט היא מתלקחת בלהבה עצומה, ואולם עד מהרה מכלה את קוציה ושוקעת… משורש ‘דעך’ שעיקרו לשון קפיצה [‘בחמו נדעכו ממקומם’ (איוב ו,יז] ויש שנאמר בשלהבת ה’קופצת’ לפני שהיא כבה’.
    עלייתם המטאורית של האויבים לקראת התרסקותם, מתוארת במקומות נוספים בתהלים, וכך במזמור לז: ‘לדוד, אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה כי כחציר מהרה ימלו וכירק דשא יבולו’. וכן במזמור צב: ‘בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד’.
    ברם, אם מזמור לז מבטא את מצב הגלות שבו הצדיק חסר אונים ומצפה בדומייה שהאוייבים ‘ימלו’, בהלל, מביא הבטחון בה’ לתחושת עוצמה ‘בשם ה’ כי אמילם’.

    ד. ישועת ה’ שרואה האדם, מביאתו לקרוא לכל עמו להלל את ה’: ‘הללו עבדי ה”, ולבטוח בו: ‘ישראל בטח בה’ עזרם ומגנם הוא’ (קטו,ט). [והעיר החכם: ‘ואמר ‘ישראל’ כנגד ‘הגויים’ (שבפסוק ב); ‘בטח בה” כנגד ‘כל אשר בוטח בהם (פסוק ח)’].
    הנושע מרגיש מחוייב לקרוא בשם ה’ כל ימיו, כדברי החכם: ‘ובימי אקרא – וכל ימי חיי אקרא ואספר…’ (קטז,ב).

    ה. ישועת ישראל מביאה ברכה לאנושות כולה – ולפיכך קורא משורר ההלל: ‘הללו את ה’ כל גויים שבחו כל האומים כי גבר עלינו חסדו’ (קיז,א-ב).
    אף לרעיון זה מקבילות במקומות נוספים בתהלים. וכך במזמור קמח: ‘הללו את ה’ מן הארץ… מלכי ארץ וכל לאומים שרים וכל שופטי ארץ… כי נשגב ה’ לבדו הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו…’.
    [על המילה ‘האומים’ אומר החכם: ‘צורת הריבוי ‘אומים’ נמצאת רק כאן, ובתורה יש פעמיים: ‘אומות’ (בראשית כה,טז: ‘לאמותם’; במדבר כה,טו: ‘ראש אמות בית אב הוא’)… וכדוגמת צורת הריבוי ‘אומים’ מצינו בארמית שבדניאל ובעזרא ‘אומיא’… היא צורת היידוע של זכרים רבים’].

    ו. כמה עניינים בתורת הלשון והשיר:

    1. פתיחה משותפת או סיום משותף (רפריין) לכל צלע:
    יש שהמשורר אומר אמירה קצרה ומפרט אותה בצלעות הפותחות במילה משותפת.
    כגון: ‘הללוי-ה’, המתפרט: ‘הללו – עבדי ה”, ‘הללו -את שם ה’ . הפתיחה המשותפת: ‘הללו’.
    וכעין זה: הפתיחה: ‘ה’ זכרנו יברך’, המתפרטת: ‘יברך את בית ישראל’, ‘יברך את בית אהרן’, ‘יברך יראי ה’ הקטנים עם הגדולים’. הפתיחה המשותפת: ‘יברך’.
    ויש שהסיום משותף: ‘ישראל בטח בה’ – עזרם ומגנם הוא; בית אהרן בטחו בה’ – עזרם ומגנם הוא; יראי ה’ בטחו בה’ – עזרם ומגנם הוא’. ה’רפריין’: ‘עזרם ומגנם הוא’
    וכעין זה: ‘הודו לה’ כי טוב – כי לעולם חסדו; יאמר נא ישראל – כי לעולם חסדו…’ ה’רפריין’: ‘כי לעולם חסדו’.

    2. אמירה אנטיפונית (חזן וקהל): ו
    כך מסביר החכם: ‘ישראל בטח בה’ -אלו דברי שליח הציבור אל קהל עדת ישראל הנוכחים בתפילה: אתה ישראל ראוי לך לבטוח בה’… עזרם ומגנם הוא – זה מענה ישראל לקריאה ‘בטח בה”. הוא, ה’, העוזר והמגן להם, לבוטחים בו… ואפשר שיש במשמע שהוא המקור היחידי של העזרה וההגנה. ‘עזרם ומגנם’ בכינוי לנסתרים והוא כינוי סתמי… עוזר ומגן לכל הבוטחים החוסים בו…’ (קטו,ט).

    ז. כמה ביאורים מקומיים של החכם:

    1. חולי ארץ – ‘והוא פונה אל הארץ בלשון ציווי: את הארץ, חולי, רעדי חרדי (ויש במשמע : ‘צאי במחול’, ומקביל ל’רקדו’) מלפני אדון…’ (קיד,ז).

    2. השמים שמים לה’ – ‘רוב המפרשים פירשו: ‘השמים הם שמים לה”, כלומר: ‘השמים מיוחדים לה’… פירוש אחר: ‘ה’ שוכן בשמי השמים’. ‘השמים שמים’ צורה פיוטית עתיקה תמורת שמי השמים. כן פירשו בעלי הטעמים… ויש כדוגמתה בכתובות כנעניות, עיין אצל דהוד, ולדעתו גם ‘הנחלים ארנון’ (במדבר כא,יד) שיעורו ‘נחלי ארנון’ (קטו,טז).

    ואסיים בדברי א. העברי במקום אחר: ‘ויותר שהיה עמוס חכם, עוד לימד את העם דעת’. ויותר ממה שכתבתי כתוב על ספרו הגדול, ואידך *פירושא* זיל גמור!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • אמנם הארכת בדבריך, החבר, אבל האמת שזו היתה המטרה – שנחשוב קצת על מה שאנחנו אומרים בהלל, ובתפילה בכלל.

  5. אולי “אדון חולי ארץ” משמעו האדון מחולל הארץ ויצרה?

    • אם כך היה צ”ל אולי חֻלִּי, משורש חל”ל (שני ל’)?
      אגב, מאוד ייתכן שחכמי המסורה אכן הבינו משהו מעין זה במילה “חולי” ולכן השאירוה כמו שהיא, אבל יותר סביר שהנוסח המקורי היה “אדון כל הארץ”.

    • בס”ד י’ באייר תשע”ו (יום הולדתו ה-156 של ד”ר בנימין זאב הרצל)

      אכן מצאנו גם לידה בשורש ‘חול’ – ‘כי חלה גם ילדה ציון’. וכך ניתן לומר ש’חול הארץ’ הוא ‘חל הארץ’ = ‘יולד הארץ’ (היו”ד שבסוף ‘חולי’ היא צורה שירית-ארכאית כמו ‘ההופכי’, מושיבי’ וכו’).

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      ‘חל’ כפועל בזמן הווה, הופך ל’חול’ שם הפועל, כמו ‘לא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן…’, שעניינו: “לא תקחו כפר למי שנס אל עיר המקלט, כדי שיוכל לשוב לשבת בארץ לפני תום חובת גלותו”. כאשר הפועל ‘נס’ היה לשם ‘נוס’.

ענני נא!