שבת חול המועד סוכות היא מעין כֵּף אליו מתנפצים המוני גלים מכמה אוקיינוסים ליטורגיים: רשמית, אין לשבת הזו פרשת שבוע – הקודמת היתה ‘האזינו’, אחת מפסגות השירה המקראית שאמורה להתחבר לשירת הברכות של ‘וזאת הברכה’ נטולת השבת, במעין קרשנדו סיום נורא-הוד של התורה והכנה לפרשת בראשית בשבת הבאה.
בפועל, מה שקוראים בתורה הוא סופה הפרוזאי של פרשת כי תשא, וממנה במעבר חד וללא כל קשר ברור מפטירים במלחמת גוג ביחזקאל – אלא שלפני הכל, ולכאורה באמת ללא כל קשר, קוראים את מגילת קהלת. המגילה הזו, המתהרהרת בספקותיה, היא אולי הניגוד החריף ביותר למקרא בכלל ולכל הקריאות בשבת הזו בפרט, אז מי חשב לקשר בין כל אלו?! תהיתי לעצמי, והחלטתי שאולי לא עליי המלאכה לגמור אבל לא בן חורין אני וכו’ – אז הנה הצעה לתשובה.

גלגל חוזר בעולם

פרק ג של קהלת מציג את רשימת העִתִּים בעולם – רשימה שלולא שני הפרקים המעט-קודרים שלפניה היתה יכולה להצטלצל כשיר יפה –  אבל לאחריהם ברור שכוונת המשורר היתה להצביע על המחזוריות הבלתי-נסבלת של הקיום האנושי.
חז”ל, שביקשו להוריד את הכתובים אל קרקע המציאות, אסרו את המגילה ה’מרחפת’ הזו בכבלי ההיסטוריה הישראלית, כפי שעשו גם במגילת שיר השירים, ופירשו את העתים הללו כרמזים למחזוריות החורבן והתקומה של עם ישראל, ובעיקר כרמז לחורבן ירושלים. בין אם התכוון לכך קהלת ובין אם לאו, אין ספק שהמחזוריות הזו קיימת, והביטוי העז ביותר שלה נמצא כידוע בספר שופטים, שהרי מי מאיתנו לא למד על המעגל החוזר של חטא > עונש > זעקה > ישועה החורז את כל הספר הזה? נדמה לי שרוב המפרשים ואף החוקרים מסכימים שזהו המסר המרכזי של ספר שופטים: חוסר התוחלת במעגל המייאש הזה בו איש הישר בעיניו יעשה, כהקדמה לספר שמואל ולכינון המלוכה בישראל.

הדבר המעניין הוא שגם שירת האזינו וגם סוף פרשת כי-תשא עוסקות בדיוק במעגל הזה: “יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי [הרקע]… יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ [החטא]… אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם [העונש]… כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב [הזעקה]… אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא [הישועה], או בלשון המעט אופטימית יותר של כי-תשא: “הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי [הרקע]… פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ [החטא]… [הזעקה והעונש חסרים]… כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבוּלֶךָ [הישועה]…

ואין תימה בכך, שהרי שירת האזינו התחברה בדיוק כנגד תקופת השופטים – כמו גם פרשת ‘וזאת הברכה’ המשקפת ברובה את מצב השבטים בתקופה הזו – ולתקופה זו בדיוק מכוונת פרשת כי-תשא, המניחה (לפני חטא המרגלים) כי עם ישראל עומד ממש כעת להיכנס לארץ. והתקופה הזו, למרות שזכתה לספר קצר יחסית המתעד אותה, ארכה מעל 400 שנה (לפי המסורת – או לפחות 300 שנה לפי חלק מהחוקרים). 400 שנה של מעגל חטא-עונש וכו’ מתגלגל והולך, כמעט בדיוק כמו כל תקופת המלוכה הנדמית-כארוכה, לה הוקדשו ספרי שמואל ומלכים + כמה וכמה נביאים!

מעגל או ספירלה?

טוב, האמת שהמחזוריות המעגלית הזו מדכאת: הלנצח נאכל חרב?!
ובכן, לאחר עיון מעמיק בפרשת בראשית מחד, ובהפטרת מלחמת גוג מאידך, התשובה היא – לא!

התורה פותחת כידוע במשפט המחץ “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים”, אבל כמו שמעיר רש”י באריכות רבה, המשפט הזה כפי שהוא מנוקד הוא חסר פשר: בְּראשית הוא סומך,  אבל מה הנסמך?! כלומר – לו היה כתוב בָּראשית, היינו מפרשים כמקובל: בהתחלה, ברא אלהים… אבל עכשיו שכתוב “בְּראשית” משמעות המשפט היא: בהתחלת ברא אלהים… ויש לשאול – בהתחלת מה?

רבו על כך הפירושים, אבל הפירוש שעלה בדעתי אי-אז הוא פשוט –
אכן חסרה כאן מילה אחת: הימים.
וכך יש לקרוא: “בְּרֵאשִׁית הַיָּמִים בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ”. וההסבר ברור – כמו שישנה “אחרית הימים” (בר’ מט, במ’ כד ועוד ועוד), כך ישנה “ראשית הימים”, וכל מגמתה של התורה היא להראות שלעולם הזה ישנו כיוון, והכיוון הוא קדימה. בניגוד לתפיסה האלילית הבסיסית (מהודו ועד יוון) לפיה העולם הוא נצחי ומתגלגל במחזוריות קבועה מאז ועד עולם, התורה (או אם תרצו – “המונותיאוזמוס הישראלי” :) קובעת כי העולם התחיל מתישהו, והוא צועד לקראת סיומו מתישהו, ובקיצור – ישנו חץ המורה קדימה, מראשית ועד אחרית..

ואם תאמר, מה עם כל המעגליות הפילוסופית (קהלת) וההיסטורית (שופטים) בה פתחתי?
ויש לומר, שהזמן הישראלי הוא לא מעגלי, אלא ספירלי – הוא אמנם נדמה כמתגלגל במחזוריות קבועה, אבל במבט-על רואים שהוא גם מתקדם קדימה – ויפה תמונה גיאומטרית אחת מאלף מילים כדי להמחיש זאת:

וכשתמצא לומר, נבואות אחרית הימים של חג הסוכות, הן זו של החג עצמו (זכריה יד) והן זו של שבת חוה”מ (יחזקאל לח) מבטאות כל אחת בדרכה את הרעיון הזה: מתישהו יגיע “היום ההוא” הידוע מדברי הנביאים, היום שיהווה את אחרית הימים כפשוטו, כלומר: היום האחרון עלי אדמות, קץ ההיסטוריה כפי שהיא מוכרת לנו, נקודת האפס של הספירלה…

“אור הירח” – אל קאבררו שר על האמונה באלהים

מה שיש להרחיב בזה (ויש הרבה) ימתין לשבת בראשית (השנה או בשנה הבאה), אבל לפעמים גם שיר אחד טוב מאלף מילים – והזדמזם בזכרוני השיר הבא של אל קאבררו, שהוא שילוב מיוחד בין השגב המטלטל של שירת האזינו לבין הסקפטיות של קהלת.

השיר כאן כולל הקדמה קצרה + תרגום שלי + סיום מיוחד ואופטימי בו הבן הקטן של אל קאבררו שר את גרסתו החמודה למילים הכואבות :)

והנה המילים בפורמט אינטרנטי פשוט, או בפורמט ברור יותר כולל מקורות מקראיים למילים (PDF):

נ”ב

כל הנ”ל צץ בדעתי במהלך תפילת מנחה של ערב שבת חוה”מ, לאחר שכובדתי שהותקלתי באמירת דבר תורה בהפסקה הארוכה מהרגיל שבין מנחה לערבית (מכאן, אגב, תודה שלוחה לגבאים שלחצו אותי לקיר, גדר מזה וגדר מזה, ומשמיים נפתח פי כאתונו של בלעם :)
וכבר כשחשבתי על הדברים בערב שבת זכרתי במעומעם שקראתי על ה’זמן הספיראלי’ היכנשהו – והנה עכשיו כשבאתי לכתוב את הדברים, גיגלתי “יהדות ספירלה” וראה זה פלא – מצאתי את המאמר הזה, ובהמשך צץ גם המאמר הזה, מאת הרב יעקב נגן.
אז אולי קהלת כן צדק, ויש דבר שתאמר חדש הוא, וכבר היה לעולמים?…