טרדות הזמן, גליו ומשבריו עלי עברו, אבל בשבוע שעבר נגזר עליי להיות ניעור יחידי בלילה – מה שאיפשר לי סוף סוף לבלוע כמחצית מספרו החדש והדי מהפכני של פרופ’ נדב שנרב, “בקרן זווית“, אותו רכשתי מיד ראשונה (40 ₪ ל- 448 עמ’ בכריכה קשה). יכולתי להשתפך כאן במחמאות, אבל אמרו את זה קודם לפניי:
אני לא מכיר עוד ספר על פרשיות השבוע שכתוב ברמה וברוחב כאלה, ובו בזמן עושה זאת באופן כה נגיש, חינני ומרתק, כמו הספר הזה… נדב שנרב עושה לפרשיות השבוע משהו שככל הידוע לי אף אחד אחר עוד לא עשה להן. (הרב ד”ר מיכאל אברהם, מוסף ‘שבת’ – ג”נ: ידידו של שנרב)
‘קרן זווית’ הוא בעיקר ספר חכם ומעורר מחשבה, שבין היתר משאיר לא מעט שאלות פתוחות סביב הפער שבין מציאות החיים, המדע, המוסר וצורת המחשבה המודרנית, ובין דרישותיה ההלכתיות והרוחניות של התורה. (אבינדב ויתקון, ערוץ 7)
למרות שהספר נכתב ע”י פרופסור באקדמי-ה, אין לו תוכן עניינים ואפילו לא מפתח (מדובר בספר שנוגע במאות [!] נושאים ואישים), והערות השוליים שבו על הציטוטים הפסיאודו-ביבליוגרפיים שבהן היו גורמות לפרופ’ שקולניק (האב) התקף לב… בקיצור, למעט הקדמה קצרה מאת המחבר, מדובר בכ- 450 עמודים נטו של הנאה אינטלקטואלית צרופה הכוללת פרצי צחוק מצד אחד, ולסתות שמוטות וגבות מתרוממות בתדהמה מצד שני, לנוכח חלק מהעובדות המוצגות בספר.
אבל אחרי ההתרשמות מהעמקות ורוחב הדעת שבכל מאמר ומאמר בספר, היכתה בי פתאום התובנה המטרידה, שלמעשה יש לספר איזשהו מכנה משותף, שאין לי דרך טובה יותר להגדירו מאשר קריסתה של ההלכה לתוך עצמה.
כלפי מה הדברים אמורים?
ובכן, מסתבר שיסודות בסיסיים של ההלכה היהודית, לא זו בלבד שאינם ממש יציבים, אלא שכאשר מתחילים לחפור קצת פנימה, מתגלות סתירות מול המציאות ומול הגדרות הלכתיות אחרות, שגם הן נחשבות בסיסיות – ולמעשה הבניין שנבנה בעמל רב במשך אלפי שנים נראה כקורס אל תוך עצמו, ולא בשל אירועים חיצוניים אלא מכוח משקלו-הוא.
כמה דוגמאות להמחשה
הנה כמה דוגמאות מתוך הספר (הניסוחים והמסקנות הם שלי ועל אחריותי בלבד!), ולאחריהן כמה דוגמאות אחרות משלי, בבחינת יהודה ועוד לקרא:
- מידת הזית ומידת האגודל – מסתבר (כידוע) שישנה סתירה מהותית בין יחס מידות הנפח\אורך הבסיסיות בהלכה לעומת המציאות, וכדי ליישב אותה נדרש להניח שהאגודלים שלנו גדלו ב- 20% או שביצי התרנגולת קטנו ב- 50% מאז ימי התנאים. זאת מעבר לסתירה ביחס בין גודל הזית לגודל הביצה וכו’. רק לשבר את האוזן, נפח ה’כזית’ יכול לנוע בין 3 סמ”ק ל- 60 סמ”ק (!) – וזהו הבדל מהותי לעניין איסורים חמורים ומצוות חשובות, בראשן אכילת מצה בפסח הקרב ובא.
עכשיו, הנושא ידוע ונדון לא מעט, אבל בשורה התחתונה אין לו פתרון לוגי, אלא פשרה מעשית – להחמיר ככל השיטות…
מיותר לציין שזו קריסה בסדר גודל של מגדלי התאומים, כיוון שכל ההלכה מבוססת על השיעורים הללו, שלפי המסורת הינם הלכה למשה בסיני – ומכאן מובן למה חכמי ישראל מאז ה’נודע ביהודה’ התאמצו לטעון טענות בלתי-אפשריות על השתנות הטבעים, ובלבד שהבניין יישאר לעמוד על תילו כביכול (ועדיין נותרו סתירות).
- בליעה בכלים – הכשרות הינה אחת מליבות ההלכה היהודית, וחלק גדול מדיני הכשרות נסוב סביב שאלת כלי שבושל בו חלב ואח”כ בשר וההיפך. הדיון מתבסס על ההנחה כי גם לאחר שטיפתו, הכלי עדיין מכיל מהחומר הקודם (הכלי “בולע”) ויכול לתת טעם בחומר הבא המבושל בו. ומכאן הבסיס להגעלת כלים בערב פסח ועוד. דא עקא, ורוב ככל הכלים בני ימינו – למעט חרס לא מזוגג – אינם בולעים. נקודה. יתירה מכך, נראה כי גם כלי מתכות וזכוכית של ימי חז”ל לא בלעו, בוודאי שלא בשיעור ההלכתי המחייב.
ומה עושים היהודים? ובכן, הרב דב ליאור בן ימינו התיר בנירוסטה, אך ביקש שיצטרפו אליו רבנים נוספים, אבל לא ידוע לי על מישהו שנהג כך הלכה למעשה – וברור שלו תשאל מישהו האם לדעתו נשאר בסיר הבשר לאחר שטיפתו טעם כלשהו שעלול לעבור לתבשיל הבא, הוא ירים גבותיו בתמיהה. כלומר – ההלכה כאן היא בבחינת “נשבע בשפתיו ומבטל בליבו”, כיוון שברור לכל שהקריטריון ההלכתי אינו רלוונטי למציאות.
ואגב אעיר (מה ששנרב לא העיר עליו), כי ההלכה הגדילה לעשות וקבעה כללים פיזיקליים כביכול כגון “כבולעו כן פולטו” וגרוע מכך – “איידי דטריד למפלט לא בלע” (!), ויל”ע…
- מידות ומשקלות במשכן – לכאורה הלכתא למשיחא, בפועל מדובר על נתח די גדול מפרשיות התורה (תורה מן השמים כמובן!…) הנגועות בטעויות במציאות. לא אאריך, אבל מדובר על תיאורים בלתי אפשריים לביצוע שלא לדבר על סחיבתם במדבר: מנורת הזהב אמורה להיות עשויה מכיכר זהב = 30-40 ק”ג, כאשר מבחינת נפח מדובר על כ- 2-3 ליטרים בלבד! אבל כל מי שראה שחזור שלה מבין שזה בלתי אפשרי אלא אם מדובר בציפוי בלבד, בניגוד לכתוב בתורה.
גם מידת אדני הכסף אינה הגיונית לאור משקלו הכולל של הכסף, ויש להוסיף גם את קרשי המשכן ששקלו מעל טון (!) כל אחד, ואת כולם – כ- 50 טון – היו אמורות לשאת 4 עגלות בקר…
בקיצור – אחת משתיים: או שכל תיאור המשכן הוא פיקציה ספרותית ותו לא (כדעת חוקרי המקרא), או שכולנו מפספסים משהו מהותי בהבנת מידות התורה.
- משיחים, ממזרים ואתרוגים – המשיח, תקוות כל יהודי העולם, אמור להיות צאצא ישיר לבית דוד, כנפסק ברמב”ם. אלא ששנרב מוכיח מבחינה סטטיסטית ש: א) אם הכוונה לצאצא ישיר, בן אחרי בן, הסיכוי לכך בימינו הוא אפסי. ב) אם מדובר על צאצא עקיף, כלומר, גם דרך האם, הרי שכמעט כל אחד מאיתנו הוא צאצא לבית דוד…
יתרה מכך – בהנחה הסבירה שאי-פעם התערב ולו ממזר אחד ויחיד בישראל, ומכיוון וההלכה קובעת שממזר אינו “בטל ברוב”, הרי שכל אחד מאיתנו הוא לא רק צאצא לבית דוד, אלא גם ממזר! – לקיים מה שנאמר “כל ממזר מלך”…
ואגב דאגב, בדיון נפרד תהה שנרב על פשר ה’ייחוס’ של אתרוגים כלא-מורכבים, שכן לאור הממצאים הסטטיסטיים לעיל, יש סיכוי גבוה מאוד שכל האתרוגים הסטנדרטיים – כולל של החזו”א – הם למעשה מורכבים… (אגב, לא ברור איך אנחנו משכנעים את עצמנו שהאתרוג התימני והאתרוג האשכנזי הם אותו ‘מוצר’ מבחינה הלכתית כשההבדלים ביניהם גדולים כמו בין פרה לעז…)
- המשפט העברי (עדכון 31/3) – הנושא הזה לא מופיע בספר החדש ככל שראיתי (אין מפתח נושאים בספר, לצערי) אבל שנרב כתב עליו מאמר מכונן בזמנו, בו העלה שאלה שניתן לנסחה כך – מה יקרה אם לאור כל תפילותינו על השבת שופטינו וכו’, ישוב פתאום המשפט העברי (בדיני ממונות לפחות) על כנו – האם המדינה תצליח לתפקד?
מסקנתו הסופית היא: “…מה שקורה במחוזותינו בנושא של דין תורה בדיני ממונות הוא קרקס של צביעות וליצנות שצריך לשים לו קץ. לדעתי, עלינו לקבל את דעת הר”ן ואחרים, להכיר בחוקי המדינה או במערכת חוק סבירה אחרת כבמשפט המלך ולהגביל את השימוש בדין תורה לתחומים מעטים ומוגדרים, או למקרים סמליים.”
הסיבות לכך הן מגוונות – החל מדיני הראיות המחמירים מאוד של המשפט העברי, שלמעשה לא מאפשרים הרשעה, עבור דרך טענות שונות בהן יכול הנאשם להיפטר וכלה בעונש תשלום הכפל על גניבה שמהווה פירצה הקוראת לגנב המהמר.
התוצאה, אגב, היא לא פחות ממדהימה – בתי הדין הרבניים מסרבים (!) לדון דין תורה ומחייבים (!) את הצדדים בהליך של פשרה…
ועוד 2-3 דוגמאות משלי:
- חזקות פסיכולוגיות – כידוע, חלק נכבד מעולם ההלכה מבוסס על חזקות, ביניהן לא מעט חזקות התלויות בפסיכולוגיה האנושית: “חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חוב”, “חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות”, והקשה מכולן (לדעתי) שדווקא אינה מנוסחת בלשון חזקה אך היא-היא – “טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו”. על מה מבוססות חזקות אלו? לכאורה, על נסיון החיים של חז”ל (וידועים לי דברי הגרי”ד בנושא ואכמ”ל). אך האם ניסה פוסק כלשהו לתקֵּף חזקות אלו לימינו בהתאם למחקרים וסקרים פסיכולוגיים? ואם לא – כיצד ניתן להתבסס עליהן?
- ה’חור השחור’ בחישוב ימי הבית השני – ראו כאן. בקצרה, עפ”י הכרונולוגיה החז”לית של ‘סדר עולם’, חסרות כ- 170 שנה בימי הבית השני לעומת המקובל במחקר ההיסטורי. בהנחה שהמסורת ההיסטורית שלנו השתבשה בתקופת ימי הבית השני, מה נאמר על תקופת המלוכה? יציאת מצרים? האבות?…
ההשלכה המעשית לכאורה היא חישוב שנות השמיטה – אמנם הוכיח מי שהוכיח כי החישוב הנ”ל אינו תלוי בכרונולוגיה של ימי הבית השני אלא ב’אקסיומה’ כי בית שני חרב במוצאי שביעית. אבל לאור אותו חור שחור של חז”ל, מתעורר הספק האם האקסיומה הנ”ל היא נכונה? או שאולי אינה אלא מדרש וכל שמיטותינו אינן נעשות בזמנן?
ובינתיים, בעולם הסברות…
לכאורה תאמרו, מה לנו ולצרה זו? הלא מדובר בעולם החומר העכור, שם המציאות אכן לא מתכופפת בפני המודלים התיאורטיים, ואף אנשי המדע מודים שלא ניתן לתאר את הטבע במשוואות מדויקות וכדומה. אבל מסתבר כי אליבא דשנרב לפחות, גם בעולם המחשבה והסברה שם מושלת לכאורה חריפות השכל היהודי עליו גאוותנו, המצב לא יותר טוב:
ההבנה שלי היא רק שאנחנו היום רחוקים לגמרי מהמחשבה של חז”ל. שנים ישבתי על זה בבית המדרש וניסיתי להבין מה עומד בשורשן של סברות חז”ל בגמרא. וכשסוף סוף חשבתי שאני מבין, עלתה סוגיה חדשה שסתרה את כל הבניין. ניסיתי להבין בשעתו את הסברות של חז”ל בדיני מוקצה וקידושין, ובסופו של דבר נאלצתי לוותר. לא הצלחתי למצוא הבנה מלאה, שלמה, שמתיישבת עם כל ההיבטים של ההלכה. אני חושב שאיבדנו את היכולת לחשוב כמו חז”ל, להבין את המכלול, את ההבנה שלהם את המציאות, את הסברה שלהם. זו המסקנה שלי. (מתוך הכתבה בערוץ 7 לעיל)
כלומר, גם “איש ההלכה” של הרב סולובייצ’יק לבית בריסק, האמון על “קטגוריות קונצפטואליות מטאפיסיות”, נאלץ להודות בשלב מסוים שבניתוח מעמיק יותר, אין בסיס אמיתי לחלק מהקונסטרוקציות ההלכתיות-למדניות המרכיבות לכאורה את הבית היהודי… ובפרפראזה על תמונת השער של ספרו של שנרב, הייתי מציע את התמונה הבאה, שמנסה להמחיש מה קורה כשמייצרים תמונת רנטגן של אותו איש ההלכה (הדי-בודד) ומגלים את השברים הפנימיים:
בשורה התחתונה
כפי שפתחתי, טרדות הזמן עלי עבָרו וכו’, ולכן לא נותר לי זמן לנסח מסקנה מוצקה כלשהי. אז אסיים כקאטו קשישא בשעתו:
…ואת ההלכה יש לשנות לחדש!
מרתק כרגיל.
בעוד תפישות ואורחות חיים השתנו ללא הכר ההלכה נשארה מאחור ללא התאמה נדרשת (היחס לאישה כדוגמא). יקשה במצב עניינים זה להלכה להוות דרך חיים המקובלת על כלל ישראל.
משה עברי, אם אתה סובר ש”הלכה מעודכנת” מסוגלת להוות דרך חיים המקובלת על כלל ישראל הסבר לי נא מדוע כלל ישראל בארץ לא בחר המוניו בדרך הקונסרבטיבית שכן מתיימרת “לעדכן” את ההלכה?
מדוע לא מצינו שיש בארץ אלפי בתי כנסת קונסרבטיבים השוקקים במתפללים?
לפי מה שאתה מתאר כך היה מתבקש שיהיה לא?
אברם, לגבי מה שכתבת על החזקות של חז”ל ותהייתך לגבי הרלוונטיות שלהן
נפלאתי על כך שנשמט מזיכרונך שהפוסקים כבר בתקופת הראשונים דנו ללא סוף בדברים הללו ולא מעט פעמים ביטלו תוקפם של חזקות כאשר המציאות הראתה אחרת ודומני שכך הוא הדבר בחלק מהדוגמאות שהבאת
על “חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות” יש מחלוקת גדולה בין האחרונים האם גם בימינו שרבו הפרוצים חזקה זו רלוונטית וכמדומני שגם את חזקת “טב למיטב” מסייגים יותר [ודלא כדברי הגרי”ד סולוביצ’יק ב”זה סיני” שכל החזקות ניתנו מסיני והן בתוקף ניצחי ואכמ”ל]
בס”ד י’ בניסן ע”ה
זכה פרופ’ נדב שנרב לכוין לקושיותיו של רבי ירמיה ונסתחרר מעט. אך התורה נועדה ליישב ולא לסחרר, להביא את האדם והעם לנורמות קבועות, לבל ינוד כקנה רצוץ מכל רוח מצוייה ותגלית חדשה. יציבות זאת היא שעמדה לאבותינו ולנו.
אתייחס לכמה מקושיותיו:
הגדרים ההלכתיים שבתורה נקבעו לפי יכולות התצפית הפשוטים של האדם בזמן מתן תורה. כך מובן מאליו שנאסרו שרצים הנראים לעין, ולא בעלי חיים הנראים רק באמצעות מכשירים כזכוכית מגדלת ומיקרוסקופ.
וכך פוסקים על פי עדים, ולכן כשיש מסורת על שנה שהיא שמיטה, או על משפחה שהיא מבית דוד (ידועות כיום מספר משפחות שיש להן מסורת, כגון: דיין, אברבנאל, שאלתיאל, חרל”פ) – הרי שניתן לקבל מסורת זו כעדות. אף בקביעת נוסח המקרא סומכים על הנוסח של רוב הספרים ולא על סברות.
לגבי חשש ממזרות. הלכה היא ש’משפחה שנטמעה נטמעה’, ולכן רק כשיודעים שיש באדם ספציפי או במשפחה ספציפית חשש ממזרות – רק אז חוששים לממזרות.
לגבי בליעה בכלים. בזמן חז”ל היתה הטכניקה של זיקוק מתכות פחות מפותחת ולכן היתה בליעה. מכיוון שלא היתה דרך למדוד את כמות הבליעה, לא היה מנוס אלא להתייחס כאילו כל נפח הכלי בלע. וכדי שלא לתת דבריהם לשיעורים לא חילקו חכמים בין מתכת מזוקקת לשאינה כזאת.
הכלל הוא שהתורה ניתנה בצורה שכל אדם פשוט יידע את חובתו, ולא ייאלץ למדידות ולחישובים שאינם בהישג ידו. ולכן ניתנו שיעורים קבועים. ארבעים סאה טובלים בהם, ארבעים סאה חסר קורטוב – פסולים!
בתחום אחד צריכה להיות חפיפה מדוייקת בין המציאות לבין הגדר המשפטי – בדברים הנוגעים לדיני נפשות. כך למשל פוסק הרמב”ם שבטריפות שבבהמה אף אם המציאות כיום שונה, ואפשר לחיות עם פגיעה זו י”ב חודש לא משתנה הדין. לעומת זאת, באדם, אם במציאות ניתן לחיות עם פגם זה – אין האדם נחשב לטריפה.
את הסיבה להבדל מסביר הגאון רבי יוסף רוזין מרוגצ’וב (הובא ע”י הגר”י אריאל, את המקור ציינתי באחת מתגובותיי למאמר ‘בתגובה ל”גוי שההלכה לא הכירה”‘), שבדיני טריפות הבהמה, המציאות שטריפה אינה חיה י”ב חודש, אינה סיבת הדין אלא רק סימן לו. לעומת זאת, בטריפות שבאדם, העובדה שלא יחיה לאורך זמן היא סיבת הדין.
לגבי המידות והחזקות, עוד חזון למועד אי”ה אחר המועד.
בברכת חג כשר ושמח, ש.צ. לוינגר
‘חזקה’ אינה מהווה בהכרח אומדנא שכך קרה, אלא יוצרת מצב שנטל ההוכחה מוטל על על מי שמנסה לשנות מהחזקה. כך ודאי הוא ב’חזקת מרא קמא’ או ב’חזקת חיים’, שבוודאי אין ב’חזקה’ שום בירור שלא חל שינוי, הרי יש מצב שאדם מוכר או שאדם מת. משמעותה של החזקה היא שמשאירים את הדין כמות שהוא במצב ה’חזקה’ עד שיוכח אחרת.
לגבי ‘טב למיתב טנדו’ הראיתי בתגובתי למאמרו של הרב מיכאל אברהם, ‘גוי שההלכה לא הכירה’, שאין משמעותה כפי שטועים, שאישה מקבלת כל בעל. הדברים נאמרו בהקשרים מסויימים מאד: במקרה של מום שהתרפא, שאז אין האישה מקפידה על כך כיון שהמום התרפא; או במקרה שיש סכסוך, אין ‘אנן סהדי’ שרצונה בודאי להתגרש, שכן ייתכן שתסכים ל’שלום בית’. הצד השוה הוא שאצל אישה יש יותר סיכוי שתיתן הזדמנות לתיקון, אך ברור שאישה לא משלימה עם קלקול שאינו ניתן לתיקון.
בברכה, ש.צ. לוינגר
לגבי חזקות – ערבבת מין בשאינו מינו, כי אני דיברתי על חזקות פסיכולוגיות, ודוק.
לגבי טב למיתב – לא כתבתי שהיא מקבלת כל בעל, אלא שההלכה (=הגברים) קובעים לאשה מה טוב לה ומה לא. ומילא בזמן חז”ל, אבל זו ההלכה גם בימינו, לא? והשאלה האם מישהו בדק (בסקר מדעי) האם זה עדיין בתוקף?
* לגבי המידות – אין קשר בין שאלות רבי ירמיה לשאלות נדב, ואין שום קשר ליכולת התצפית של בן אדם, ואדרבה – לפי התצפיות הפשוטות, זית אמור להיות 3 סמ”ק, ולא 60 סמ”ק (אתה כמובן התעלמת מהבעיה באלגנטיות והכנסת את נושא השרצים שאינם נראים לעין, שכלל לא הזכרתי, וכן לא נדב).
* לגבי ממזרים – חבל על טרחתך, חכמים משנינו כבר ענו, אבל שים לב שנושא החזקה והעדות לא רלוונטיים כאן, כי לפי שנרב מבחינה מדעית כולנו ממזרים ברמה הקרובה לוודאי יותר מהרמה הנדרשת לבדיקות DNA המתירות עגונות!
* לגבי בליעה – נניח, אך למה זה עדיין תקף בימינו?
* ה’תירוץ’ לגבי הטריפות מתאים בדיוק לקריסה שדיברתי עליה… עדיף כבר הסבר הרשב”א (?) לפיו מה שנקבע נקבע וזהו.
בס”ד י’ בניסן ע”ה
חוקר המשפט העברי פרופ’ משה זילברג מסביר בספרו ‘כך דרכו של תלמוד’ ששאלותיו של רבי ירמיה על ‘רגלו אחת בתוך חמישים אמה ורגלו אחת מחוץ לחמישים אמה’, נובעות מההבעייתיות של התיאום בין הכלל ההלכתי לבין המציאות. הרי לא יכול להיות שכל האפרוחים שבעולם יהיו דומים בצורה מדוייקת ויצליחו לדדות עד למרחק קבוע?
את תשובתם של חז”ל ‘כל שיעורי חכמים כך הם’ מסביר זילברג, שהואיל והלכות התורה נועדו לקיום של האדם מן השורה, שאין לו זמן ולא כלים לעשות בירורים מדוייקים. לפיכך ניתנו כללים ברורים וחדים.
אף שאם יעמוד מומחה ויבדוק, יגלה שאפרוח זה יכול לדדות 52 אמה, והמציאות האמיתית היא שהוא שייך לבעל השובך – בכל זאת קובעת ההלכה שהוא שייך למוצא, משום שהאדם נדרש להתנהג על פי כלי המדידה הפשוטים והפשטניים שנתנה לו ההלכה, ולא לפי האמת האבסולוטית.
ומכאן תשובה לחלק ניכר מקושיותיו של שנרב. כשם שלא ציוותה התורה את האדם לבדוק את מאכלו במיקרוסקופ – כך לא ציוותה אותו לערוך בדיקות כימיות, בדיקות בוטניות או בדיקות רקמות ודנ”א. וכפי שפירטתי לעיל.
לגבי מידות וחזקות – כבר כתבתי שאדון בהמשך בשל דוחק הזמן לפני החג.
בברכה, ש.צ. לוינגר
בס”ד י”א בניסן ע”ה
מצאתי בינתים את מאמרו של הרב חיים נבון, ‘כמה זיתים יש בכזית?’, באתר ‘דעת’, והתמונה נראית פחות סבוכה.
מדבריו נראה שלמידות של האמה והביצה לפי הגר”ח נאה יש התאמה למציאות. הבעיה בשיטתו היא מידת האגודל, שבמציאות כיום היא 2.4 ס”מ, בעוד שלפי היחס הנזכר במקורות בין האמה לאגודל, צריך גודלו להיות 2 ס”מ. בעיה זו הציע פרופ’ אברהם יהודה גרינפילד לפתור אם נאמר ששיערו בעובי האגודל, שהוא באמת 2 ס”מ.
לגבי הזית.
לפי הרמב”ם הוא פחות משליש ביצה. לפי הרשב”א – פחות מרבע ביצה. הבעיה היא שבגמ’ בכריתות יד אמרו שאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים (וביומא פ נתבאר שבית הבליעה מחזיק כביצה). וכנראה שגרסו שם אחרת או שראו בזה מחלוקת סוגיות. כך או כך השיעור גדול מהזית שבימינו.
ברם, לא אתפלא אם יתברר שבימי קדם היו שיטות הגידול מפותחות יותר והזיתים היו גדולים יותר. הרי השמן היה מרכיב מרכזי בימי קדם, הן בתזונה והן בתאורה. ופיתוח זני זיתים עסיסיים שיתנו שמן רב, היה דבר חיוני.
דוגמא לשינוי משמעותי בגודל פרי ועסיסיותו, היה פיתוח התמר מזן ‘מג’הול’, שחקלאים יהודים הביאוהו לארץ מעיראק וטיפחוהו, השנה פורסמה ידיעה שנמצאו תמרי מג’הול ענקיים, וממתינים לשנה הבאה כדי לראות אם נוצר כאן זן חדש.
בברכה, ש.צ. לוינגר
טוב, אם באת להשליך לפנינו שברי תשובות ממאמרים באינטרנט – נראה לי שהקוראים יכולים לעשות גוגל לבד… והשערותיך לגבי הזית מעניינות מאוד, רק חבל שלא קראת את המאמרים שאתה מצטט, שם הוזכר בפירוש שנמצאו גלעינים “ארכיאולוגיים” מתקופת חז”ל, ולמרבה התדהמה הם באותו גודל כמו שלנו.
בקיצור, מעט “יראת תגובה” (על משקל “יראת הוראה”) לא תזיק!
ראיתי את מה שהביא הרב נבון לגבי הגרעינים שנמצאו במצדה שגודלם כזיתים של היום. אין בכך סתירה לאפשרות שהעליתי, שהיו זני זיתים עסיסיים שבהם היה היחס בין ה’בשר’ לגרעין גדול יותר (כעין מה שקורה בתמרי המג’הול).
על כל פנים, הרמב”ם (שדיבר על פחות משליש ביצה = פחות מ18 סמ”ק) והרשב”א (שדיבר על פחות מרבע ביצה = פחות מ13.5 סמ”ק) – בודאי ראו זיתים במקומם, ונאמנת עלינו עדותם.
הסוגיא בכריתות י”ד שבית הבליעה לא מחזיק יותר משני זיתים, יכולה להתפרש גם לפי הרשב”א והרמב”ם, אם נאמר שאין דרך אנשים למלא את כל בית הבליעה באוכל, ולפיכך לא שכיח שיאכל אדם שלושה זיתים בבת אחת.
בברכה, ש.צ. לוינגר
ההגדרה לממזר היא לא מדעית אלא הלכתית כלומר זה לא מספיק שהוא יהיה בן לנואף ונואפת וכד’ אלא יותר נכון בן לנואף ונואפת שחלים עליו עעוד קרטריוניים משפטיים פנים הלכתיים
וכבר כתבו הפוסקים שבדיקת רקמות לא מגדירה סטטוס של ממזרות וניתנו לכך מספר טעמים
אחד הטעמים המעניינים שכמדומני נאמר ע”י הרב ווזנר שליט”א ( שה’ ישלח לו רפואה שלמה ) הוא שלא ייתכן שילד שנולד היום “ימומזר” בעקבות בדיקת רקמות ואילו הוא היה נולד לפני 200 שנה הוא היה בהחזרת כשרות למהדרין בגלל חזקת “רוב בעילות אחר הבעל” ולא משחקים על כללי יוחסין ) שמשולים לדיני נפשות ) בכל פעם ופעם אלא יש לנו חזקות וכללים ביוחסין שצמודים אליהם ויהי מה ( זו דוגמא לחזקה שאינה משתנה )
בדיני ממזרות בכלל רואים מכמה בפסיקה שבדומה לדיני נפשות צמודים יותר לפורמליזם מאשר למציאות האובייקטיבית, זו לא תאונת דרכים הלכתית זו דרך המלך לכתחילה בנושא זה
ואברם עם יד על הלב גם בנושא חזקת “רוב בעילות אחר הבעל” אתה טוען שצריך “להתאים את ההלכה למציאות האובייקטיבית ” ולבטל חזקה זו מפני תוצאות בדיקת רקמות שיכריעו פסילת אדם בקהל או שמא כאן פתאום תעדיף את החזקה של חז”ל שלא תזוז ממקומה כי זה אומנם לא עקבי מבחינתך אבל מה לעשות שהלב נכמר מפני דמעת העשוקים?
נראה לי שאתה – כש”צ מעליך – מרוב סערת רגשות מערבב טיעונים בלי קשר:
מה הקשר בין ביטול חזקת “רוב בעילות” לבדיקת רקמות?!
קודם כל זו חזקה *במציאות* ולא חזקה פסיכולוגית, וכלל לא דיברתי על זה.
דבר שני, כדי לבטל את החזקה הזו אין שום קשר לבדיקת רקמות – מה שצריך לעשות הוא להוכיח ש*סטטיסטית* רוב הבעילות של נשים יהודיות נשואות אינן מהבעל –
האם נראה לך שהמציאות השתנתה עד כדי כך אפילו בדורנו, דור יתום? מסופקני. (עיין דברי הגמ’ “והא האידנא יומא דכיפורי הוא ואבעול כמה בתולתא בנהרדעא”…)
ולגבי פסילת אדם בקהל – וכי יש לך חיוב לבדוק כל אדם מישראל אם הוא בנו של אביו או לא?!
בטח שיש קשר בין חזרת “רוב בעילות ” לבדיקת רקמות ולא לחינם הקשר הזה עולה בדברי הפוסקים שדנים בכך כי חזקת “רוב בעילות ” מכשירה אוטומטית אדם בקהל במידה וידוע שאמו שזנתה חיה חיי אישות פעילים ונורמאטיביים עם בעלה מבלי לנסות אפילו לברר שמא הבעל הוא לא האב (ואפילו דמיון חיצוני לבועל שזה סימן היכר
מובהק לא מבטל חזקה זו! ראיתי את זה כמדומני בשו”ת “תורת מרדכי” ) ואילו בדיקת רקמות אמורה להכריע מי האב
ולגבי שאלתך על חיוב בבדיקה- מדובר במקרים שעשו כבר בדיקה כזו בעקבות חשדות כאלו ואחרים
ואגב, בעקבות פוסט של “רב צעיר” על (חוסר) משמעותם של דיני ממונות עפ”י המשפט העברי בימינו:
http://ravtzair.blogspot.co.il/2015/03/blog-post_29.html
אז ראיתי מעשה ונזכרתי מאמר, הלא הוא מאמרו של שנרב לגבי חוסר היתכנות של הפעלת המשפט העברי בימינו – עדכנתי בגוף הפוסט.
ולכן הגרי”ד דיבר על הקונסטרוקציות המתמטיות של ההלכה, והחזון איש לא התרשם במיוחד ממצאים ארכיאולוגיים ודומיהם.
לעומת זאת, הנודע ביהודה הלך ומדד את האגודל. הוה אומר: הוא יצא מנקודת הנחה שהשיעורים משקפים מציאות הניתנת למדידה.
בברכה, ש.צ. לוינגר
ולבסוף המדידה הביאה לתוצאות בלתי מציאותיות.
כגון הסברו של פרופ’ גרינפילד (בתחומין ה’) שמידת האגודל נקבעת לפי העובי ולא לפי הרוחב.
הצעתו של הנוב”י שהביצים היו גדולות יותר בימי קדם לא הופרכה בזמנו על ידי מדידה. אם היתה מגיעה לידו ראיה ממדידה שאין הדבר כך, ייתכן שהיה חוזר בו.
[אגב, לא ברור לי שיש ראיה כזו. האם מצאו שרידי ביצים בחפירות, ובכמות כזו שניתן על פיה להוכיח חד-משמעית שגודל הביצה לא היה שונה?].
על כל פנים, את דברי הגמרא שבית הבליעה מחזיק כביצה או שלא ניתן לבלוע שלושה זיתים ביחד – לא ניתן לפרש כ’קונסטרוקציה משפטית מופשטת’. זו בודאי עדות ראייה על מציאות.
אם צריך חדש מתעוררת השאלה מדוע בכלל צריך הלכה, ובוודאי בהיקף כזה, ממנ”פ.
וחזרתי לשאלתו של אליהו.
שכבר במקורה לא היתה מובנת… אז אולי תסביר? או שנחכה עד שיבוא אליהו?…
אם צריך לבנות הלכה מחדש, מי אמר שצריך הלכה בכלל?
ההיגיון של השאלה לא ברור – אם צריך למשל גשר חדש, אולי לא צריך גשר בכלל?! ממנ”פ…
אה”נ, מי אמר שצריך גשר. אם ההנחה היא שהגשר הישן נבנה כדי להעביר אנשים ממקום א למקום ב, מהו המקום ב שצריך לבנות גשר אליו?
טוב, זאת כפירה שאפילו הבלוג הזה לא הגיע אליה…:)
עוד מעט תרצה לבטל גם את היקום פורקן השני, ואחריתה מי ישורנה?!