28 תגובות על “יעקב בבית יוון – אודיסיאה עברית”

1. מבריק!
   אם יורשה לי – בעבר כתבתי על עורמת אודיסאוס ביחס לתנ”ך. שם תוכל למצוא ציטוט נאה מאפלטון:
   http://www.tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0103_5.html
   ושאלה אחת – מה לדעתך פשר ההקבלה הזו? האם יש כאן העתקה, שימוש בארכיטיפים משותפים, או מה?

   • א. תודה. ב. מעניין! ייכנס בע”ה לפוסט הבא. ג. חוקר דגול בשם כורש (!) הרצל (!) גורדון* סבר שיש מכנה משותף, ועמו עוד כמה חוקרים שראו במסורת הזו משהו שעבר באגן הים-התיכון – אבל טרם זכיתי לירד לעומק הדברים.

     * Cyrus H. Gordon, The Common Background of Greek and Hebrew Civilizations, New York 1965 =
     כורש הרצל גורדון, לפני היות התנ”ך: הרקע המשותף לתרבות יון ולתרבות העברים (בתרגום אברהם קדימה), תל אביב 1966

     • תודה. כן, קראתי את ספרו.

     • טוב, אם כבר, אפנה אותך למאמריי (שיצאו גם כספר) על אפלטון והתנ”ך, אולי תמצא בהם עניין (הכי נוח לדעתי קובץ הוורד שמצורף בקישור):
       http://www.tora.us.fm/tnk1/sofrim/hoffer_aplaton.html

     • וואו!
       האמת שאף פעם לא קראתי את כתבי אפלטון מקוצר רוח ומעבודה קשה – ולכן ששתי על “החברה הפתוחה ואויביה” שהכשיר את ה’חרם’ שלי על אפלטון (אמנם מסיבות אחרות…)
       אבל עכשיו הוסר החרם, ואני מבטיח לקרוא את הרוב, לפחות!

     • ממליץ בעיקר על החוקים.

2. אכן מי כאברהם העברי יכול להיטיב ולספר לנו בצורה מופלאה אודות עלילותיו של נכדו יעקב, אך השאלה העומדת בפנינו היא מה המקור ומי הנמכר? והנה הרמן גונקל טוען שסיפורי בראשית נוצרו מאות שנים לפני שהועלו על הכתב “מוצאן של אגדות רבות הוא בתקופה שקדמה לתקופה ההיסטורית של עם ישראל והגרעין של אגדות האבות היה בידי העם טרם כניסתו לארץ” ( גונקל, “אגדות בראשית”, עמ’ 105) ואכן קנוהל בספרו האחרון (והמצויין) “איך נולד התנ”ך – מפגשי שיחה עם שמואל שיר” מאשש את טענתו של גונקל הנ”ל ומביא הוכחות שכבר ברשימות המסע של תחותמס ה-III בכרנך (המאה ה-15 לפה”ס) מופיע השם יעקבאל שהוא אליבא דקנוהל המקור ליעקב אבינו שהופך ברבות הימים לישראל. ואם כך סיפורי יעקב כפי שהם מופיעים בתנ”ך, הסתובבו באזורינו מאות שנים לפני שאותו הומרוס העלה על הכתב את האיליאדה ואודיסיאה. ואם כותב המאמר המוכשר מביא בתחילתו את המובאה הבאה “נוכחתי לגלות כי מסכת חייו של יעקב ארוגה מחומרים המזכירים אם במעט ואם בהרבה את… מסכת חייו של אודיסאוס” ומקדים את חיי יעקב המזכירים את חייו של אודיסאוס כרומז לנו מי המקור ומי הזיוף ( כאותו יוסף בן מתתיהו בספרו “תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים” המקדים את היהודים כמי שהם אלו שפתחו במלחמה) ואם כך באתי אני הקטן וניסיתי ל”תת אמת ליעקב”.

   • אשרי מי שחושדים אותו ואין בו – כי מעולם לא עלתה על דעתי “לרמז מי המקור ומי הזיוף”! והאמת שזה ממש לא מעניין (אלא אם היה איזשהו ממצא שמאפשר לתארך ברצינות את שתי המסורות האלו) – באותה מידה כמו שכבר מזמן הפסיק לעניין האם אפוס גלגמש העתיק מהתורה או ההיפך…

     והערה קטנה לגבי ‘הוכחתו’ של קנוהל “שכבר ברשימות המסע של תחותמס ה-III… מופיע השם יעקבאל שהוא אליבא דקנוהל המקור ליעקב אבינו שהופך ברבות הימים לישראל” – אני כבר לא יודע אם עדיף לסבור שסיפורי יעקב הושפעו מהאודיסיאה והולבשו על יעקב ה’אמיתי’, או שהם סיפורים מקוריים אבל כאלו שמבוססים על איזשהו כנעני\מצרי שמתישהו “גוייר” לטובת הסיפור היהודי…

3. אודה ולא אבוש ידידי אברהם, שאותי (ואת הציבור האמוני אליו אני משתייך) עדיין מאד מעניין אם סיפורי התורה מבוססים על אפוס גילגמש (ואין לטעון ההפך, כיוון שאפוס גילגמש נכתב מאות שנים לפני סיפורי התורה ). אני מבקש תמיד לרדת לחקר האמת. אני מקבל טענתך שלא באמת רמזת לזיוף, אך מהכותרת ומהמובאה שציטטתי עלה הרושם הנ”ל שסיפורי יעקב נלמדו מסיפורי אודיסיאה. לגבי יעקב, אישית אני מעדיף יעקב מקומי (כנעני/מצרי?) שהגיע לחקר האמת אודות האלוקות המונותיאיסטית והעבירה לבניו. ראה מאמרו של אותו קנוהל לגבי “התגיירותו” של אותו יעקבאל.
   I. Knohl, “Jacob-el in the Land of Esau and the Roots of Biblical Religion,” Vetus Testamentum, 67.3 (2017), pp. 481-484.

   • לא זכיתי להבין – אם כאדם “אמוני” אתה מסתדר עם זה שכמה מסיפורי התורה מבוססים על אפוס גילגמש – למה לא תסתדר גם עם ההשערה רחוקה שכמה מהם מבוססים על האפוס ההומרי?
     ואם תאמר, שאפוס זה הועלה על הכתב רק במאה ה-8 לפנה”ס – הרי כך גם רוב התורה, כפי שמקובל להניח במחקר וכפי שמוכח (למשל) מ… הפונט בו השתמש הסופר המקראי שכתב את התורה, כמוכח כאן:
     https://ivri.org.il/2015/09/torah-font/

     נ”ב
     תודה על ההפניה למאמר של קנוהל* – אכן מעניין! אבל יותר מעניין אותי לדעת אלו אנשים “אמוניים” יוכלו לקבל סיפור על איזשהו שבט “יעקב-אל” שהביא את הרעיון המונותאיסטי משעיר\אדום, לשם הוא הגיע בכלל משבטים מדיינים (האל “יהו”) וכו’… ואגב דאגב,נראה לי שאפילו הרפתקאות אודיסאוס נשמעות יותר הגיוניות מהסיפור הזה…
     * מצ”ב קישור:
     https://www.academia.edu/33967463/Jacob-el_in_the_Land_of_Esau_and_the_Roots_of_Biblical_Religion

4. בס”ד ח”י בכסלו ע”ט

   תולדותיהם של גיבורי יוון מלחמות והריגות, אם בכוח ואם בתחבולות. גיבורי המקרא יודעים להילחם כשאין ברירה וצריך להגן על הנפש, אך תמיד יעדיפו לפעול בדרכי שלום.

   אברהם חוגר את חרבו ומנצח ארבעה מלכים חזקים כדי להציל את בן אחיו, אך אינו נוהג כך כנגד בני כנען. איתם ינהג בסבלות ובדרכי שלום, בתקווה שדרך האהבה והחסד – תשפיע לתיקון מצבם המוסרי. יצחק כבר אינו מנסה להשפיע על שכניו. כשמציקים לו במקום אחד – הוא זז הצידה, עד שימצא את המקום שבו לא יטרידוהו.

   אף יעקב לא משיג את שלו בכוח. הוא מביא את עשיו להבין בעצמו שהבכורה והמנהיגות הכרוכה בה אינם בשבילו. הוא מעמיד אותו ב’מבחן המרשמלו’, ועשיו מוכן למכור את בכורתו תמורת נזיד עדשים חם. הנאה אוכל טעים ‘כאן ועכשיו’, שווה בעיני עשו הרבה יותר מהמנהיגות המטילה עליו אחריות כבדה ללא הנאה מיידית.

   יצחק מטיל על עשיו ‘מבחן מרשמלו’ חוזר. אם ישקיע זמן לא רק בציד האהוב עליו, אלא גם בבישול – יתן לו יצחק את הברכה, ואיזו ברכה? לא ‘על חרבך תחיה’ כחפצו, אלא ‘ויתן האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש’. היה חקלאי העובד בסבלנות את אדמתו, ובזה תזכה למנהיגות.

   בסופו של דבר מנצחת רבקה, המתחלחלת מהמחשבה שעשו שהיה מוכן למכור את בכורתו בנזיד עדשים יזכה במנהיגות. מי שמוכן למכור את בכורתו תמורת כלום, הרי ימכור גם את אחיו תמורת לא-כלום? איך אפשר למסור את האחריות בידי חסר אחריות? ובדיעבד גם יצחק מסכים איתה ואומר: ‘גם ברוך יהיה’.

   אף יעקב יודע לנהוג בתקיפות. כשלבן מאשים אותו בגניבת התרפים הוא גוזר: ‘אשר ימצא אתו לא יחיה’. אך בדרך כלל ינהג יעקב בסבלנות אין קץ. כשלבן מחליף את משכורתו עשרת מונים, הוא ממשיך לעבדו בנאמנות, ועם כל הקשיים הוא מצליח לפתח את עדרו שיהיה רווחי גם לו וגם ללבן.

   וכך עם עשו. הוא מתכונן גם למלחמה, אך מצליח בסופו של דבר לפייס את אחיו בדרכי שלום. אף כנגד אנשי שכם שטימאו את בתו הוא מנסה להתנהל בדרכים לא אלימות. מתנה איתם תנאי שימולו, בצפיה שלא יסכימו לו וישחררו את דינה. וכשבכל זאת הסכימו לדרישה הגדולה – הוא כועס על בניו שהפרו את הברית שנכרתה.

   הילד היווני גדל על סיפורי קנאה ותחרות, מלחמות ורציחות. של אליליו מלכיו וגיבוריו; בעוד הילד היהודי גדל על סיפוריהם של אנשי מופת, השואפים ללכת בדרך ה’ לעשות צדקה ומשפט, שהיא תנאי להצלחתם. כשיילכו בה יצליחו, וכשיסטו ממנה ייענשו, עד אשר יעשו תשובה, יתקנו דרכם וייגאלו.

   בברכה, ש”צ לוינגר

   • אני מאוד אוהב את התגובות האידיליות שלך, אבל כדרכי לא אוכל להחריש כנגד עיוות אוטופי של המקרא!:)
     1) “גיבורי המקרא יודעים להילחם כשאין ברירה וצריך להגן על הנפש, אך תמיד יעדיפו לפעול בדרכי שלום” – ד”ש משמעון ולוי מהפרשה שעברה, ד”ש מאחי יוסף מהפרשה הקרובה.
     2) “אף יעקב לא משיג את שלו בכוח” – נכון, אלא ברמאות פשוטה…
     3) “ואיזו ברכה? לא ‘על חרבך תחיה’ כחפצו” – יצחק הוא זה שהגה את הברכה הזו, לא עשו!
     4) “הילד היווני גדל על סיפורי קנאה ותחרות, מלחמות ורציחות” – ד”ש מספר דברים ומצוות החרם + מחיית עמלק, ד”ש מספר יהושע עם ביצוע החרם, ד”ש מספר שמואל עם סיפורי דוד ובניו אחריו, ד”ש מספר מלכים עם… כולו בעצם, ואפילו ד”ש מספר תהלים ומזמורי הנקם שלו.

   • בס”ד י”ט בכסלו ע”ט

     לאברהם – שלום רב,

     כפי שהזכרתי, התורה אינה צמחונית. כשיש צורך נלחמים ברע, אם בכוח ואם בתחבולות. אברהם איש החסד, מכה את ארבעת המלכים כשצריך להציל את לוט; רבקה אשת החסד המוכנה לעזור לאדם זר ולשאוב לכל גמליו, יוזמת את מניעת ברכת המנהיגות מעשו ביודעה שהוא חסר אחריות ועלול למכור את כל מי שיהיה תחתיו.

     התורה יודעת למצות את הדין עם שבעת עמי כנען ודורשת להחרימם כדי שלא יחטיאו את עם ישראל בתועבותיהם, אך התורה הקדימה לכך את סיפורי האבות המנסים לתקן את בני כנען, ובכך מלמדת שיש להם גם פתח תקווה בתשובה. וכך מקיימים בני ישראל את בריתם עם רחב שסייעה להם ומשפחתה; כך מקיימים בני ישראל את בריתם עם הגבעונים אף שהם הטעו אותם, ולימים נענשים בני שאול על חילול ברית זו. וכך מקיים דוד את ארונה היבוסי. הרי סיבת החרמת הכנענים היא כדי שלא יחטיאו את ישראל, ולכן כאשר הם נוטשים את אידיאולוגיית הרוע שלהם – הם ראויים לחסותנו.

     אף את מצוות החרמת העמלקים המנומקת בתורה כנקמה על נסיונם לפגוע בישראל, מבאר שמואל בדבריו לשאול: ‘לך והחרמת את החטאים את עמלק’. הווה אומר: כשנטשו את אידיאולוגיית הרע שלהם – ניתן לקיימם. והרי בימי דוד יש בן איש גר עמלקי, שנהרג על ידו לא על מוצאו מעמלק אלא על ששלח ידו במשיח ה’.

     וכשם שגם לגרועים שבאומות מאפשר המקרא פתח לתיקון, כך גם אנשי המופת של המקרא לא נקיים ממידת הדין. כששמעון ולוי הרגו את אנשי שכם בקנאתם – מקלל יעקב את אפם ושולל מהם את הנחלה; וכשמשה ואהרן מכים את הסלע במקום לדבר – נשללת מהם הכניסה לארץ; ודוד משיח ה’ החוטא בבת שבע – נענש בחומרה בצרות רבות הבאות עליו. אין הנחות לצדיקים, ואדרבה איתם מדקדק ה’ יותר. הם חוטאים ונענשים, אך גם מראים את הדרך לחיזור בתשובה. יהודה שיזם את מכירת יוסף, מתקן את חטאו בנכונותו להיות עבד עולם תחת בנימין, ומראה את הדרך לתשובה.

     בברכה, ש”צ לוינגר

5. אם יש לדמות את יעקב לדמות מה’אודיסיאה’ – הרי זו פנלופה, הממתינה בסבלנות ובנאמנות במשך שנים ארוכות לשובו של בעלה. כך ממתינים יעקב ורחל בסבלנות שבע שנים עד לנישואיהם. כך ממתינה רחל שנים לבות עד שתיפקד בבן, וכך ממתינה לאה בסבלנות ובתפילה לזכות באהבתו של יעקב.

   מעניין שדוגמא לבעל היוצא לשנים רבות של עשייה ומשאיר את אשתו בבית לחכות לו – לא מצויה במקרא. ומסיבה ברורה. התורה דורשת מהאיש: ‘שארה כסותה ועונתה לא יגרע’, ואפילו לדבר מצווה לא ראוי שיעזוב את אשתו לזמן ממושך.

   פרק הזמן המקסימלי של היעדרות הבעל מביתו המופיע במקרא הוא ‘חדש אחד בלבנון ושנים חדשים בביתו’. הווה אומר: אפילו כשיוצאים לצורך בניין המקדש – אין לעשות זאת על חשבון בניין הבית המשפחתי.

   המקרה הראשון שמצינו, שאישה שלחה את בעלה לזמן רב מוץ לבית למשך שנים, הוא של רחל בת כלבא שבוע ששלחה את רבי עקיבא לשתים עשרה שנים (והאריכה לשתים עשרה שנים נוספות) כדי שילמד תורה, ובעקבותיה הלכו נשיהם של כמה מתלמידי רבי עקיבא, כנזכר במס’ כתובות). פנלופה שולחת את בעלה לכבוש את טרויה, ורחל שולחת את בעלה לכבוש את התורה.

   בברכה, ש”צ לוינגר

6. מצו”ב קישור להורדה של מאמר שכתבתי על היחס (המעורב) של (כותבי) התנ”ך ליעקב, וזאת בניגוד ליחס האוהד לאברהם (העברי…). אני ממליץ לאברהם ולכולם לקרוא בו.

   https://www.dropbox.com/s/hgtd36grbmphwvr/%D7%99%D7%99%D7%97%D7%95%D7%A1%20%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%AA%20%D7%94%D7%90%D7%91%D7%95%D7%AA.docx?dl=0

   • מעניין! אבל עמך דעתם קצרה ולינקיהם מרובים – למה שלא תסכם בקצרה את המאמר? (אני גם יכול, כמובן, אבל קריינא דאיגרתא וכו’ :)

7. טוב, קיבלתי… הנה התקציר, ואני מקווה שאעמוד בסטנדרטים שלך – אני מאד אוהב את ההגשה שלך ואת התקצירים שנותנים תמונה מיטבית של המאמר המתומצת!

   הבחנתי במאמר כי בעוד שלאברהם יש מקום של אהבה וכבוד במקרא, אצל יעקב הענינים יגעים, והמקרא די מביט עליו בעין עקומה.
   עמדתי על ההבדלים ב – 3 פרמטרים: א: סך ההתגלויות האלוהיות, שאצל אברהם הוא גדול לאין שיעור משל יעקב. ב: תוכן ההתגלות, אצל אברהם זה נראה ממש שיח בין חברים, אלוהים מרעיף עליו אהבה, משבחו ומשתבח בו. וכמו כן על פי רוב מתנהל ביניהם ממש דו שיח כמו בין שני חברים. וזה בניגוד גמור ליעקב – תמיד אלוהים מדבר והוא שותק (ולפעמים הוא מדבר ואלוהים מתעלם..) ותוכן הדברים בדרך כלל הוא הוראות טכניות ויבשות. ג: סיפורי המקרא על אברהם מגדילים אותו, בעוד שיעקב יוצא קטן ורמאי.

   כדי להסביר זאת הקדמתי דברים של פרופ’ ישראל פינקלשטיין, שיעקב היה האב הקדום המיתולוגי של שבטי ממלכת ישראל, והוא הגיע לתנ”ך היהודאי (יש לזכור שסופרי התנ”ך היו יהודאים בסופו של דבר) בעקבות תהליך היסטורי של קריסת ממלכת ישראל (על ידי סנחריב) והיטמעות פליטיה ביהודה וירושלים, והם הביאו את המסורות שלהם ליהודה, שבסופו של תהליך נטמעו במורשת יהודאית ונכנסו למקרא.

   הנחתי בעקבות זאת הייתה שכותבי המקרא [היהודאים…] היו שמחים להיפטר מיעקב אילו רק יכלו, אבל מסיבות שונות (שהוצעו במאמר) הם לא יכלו לסלקו, ובמקום זאת המציאו לו סבא חביב שיהיה הוא האב הקדמון של עם ישראל, וכמובן הוא יהיה לאהובו של אלוהים, ועל יעקב השתדלו כותבי המקרא “לעקם את הכתוב” ולהוציא אותו גרוע כמה שאפשר.

   כהמשך לדברים הצעתי שגם פרשת העקדה -כפי שנכתבה במקרא – היא תוצר הקונפליקט בין הסופרים היהודאים לישראלים. עמדתי על כך שאחרי שאברהם עמד בניסיון הגדול מכולם אלוהים נעלם לו ושוב אינו מתגלה לאברהם, וגם את הברכות שקיבל אחרי העקידה בישר לו המלאך, מה שמעיד על דרגה נחותה ממה שהיה לו עד כה.

   הצעתי שכותבי הסיפור היו דוקא סופרים ישראלים שלא אהבו מה שעשו לאביהם יעקב, וכתגובה הם הכניסו לאברהם סיפור חתרני שעל פניו נראה כמחמאה גדולה לאברהם, אבל האמת “שלהם” הייתה שאברהם דוקא נכשל במבחן ולא עמד בניסיון… מטרתו האמיתית של אלוהים לא הייתה להביאו להקריב את בנו אלא להיפך! הוא רצה שאברהם יתגבר על הקנאות הדתית שמכהה את המוסר הטבעי, וישמש מסר לדורות כנגד הפונדמנטליסים וקנאי הדת שרוצחים וטובחים ועושים כל זוועה – בשם אלוהים כביכול. ובזה הוא נכשל ודוקא הלך לעשות כמעשיהם, ואלמלא אלוהים שלח את מלאכו לעצור אותו, הרי שהיה רוצח את בנו.

   כמובן שזו קריאה ספרותית יותר מאשר ביקורת אמיתית (את ההשראה קיבלתי מהרעיון של “מלכים ג” של יוכי בריינדס) אבל המסר נראה לי נכון ואמיתי!

   • יפה!
     ויהי רצון שבזכות קציר”ת האומ”ר תזכה להקריב מנחת העומר עם סיום מנחות, אכי”ר!

     • עָנְתָה אָמוֹן [6] לְדָר בַּמְּרוֹמִים / יָדַעְתִּי גַּם אֲנִי כִּי הוּא [7] טוֹב והוֹלֵךְ תָּמִים

       אֲבָל עַל יְחִידו ֹ [8] לֹֹא קָנָה רַחֲמִים / וְשָׁלַח יָד כְּאַכְזָר לִשְׁפֹּךְ דָּמִים

       וְכָל כָּךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנָךְ בְּלֵב תָּמִים / וּבָטוּחַ כִּי אַתָּה טוֹב וּמָלֵא רַחֲמִים

       אֲבָל הָיָה לוֹ לְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיך וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים / וְלַחֲשׂוֹךְ יְחִידוֹ מֵאֵשׁ פֶּחָמִים [9]

       הוּא לֹא רִיחֵם לוּלֵי רִחַמְתָּה בַּעַל הָרַחֲמִים.

       פיוט של יוחנן הכהן בן יהושע לחג השבועות.
       https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vayerah/sha.html

       אריאל, לענ”ד הרטושה קצת נסחפת.

     • בס”ד עש”ק וישב ע”ט

       לליש – שלום רב,

       הרי אברהם מביע את תקוותו: ‘אלקים יראה לו השה לעולה, בני’. אין בקשה מפורשת מזו שה’ ימציא שה לעולה חלף בנו. ה’ נענה לבקשתו, ואברהם מציין זאת בקראו למקום: ‘ה’ יראה’.

       בברכה, ש”צ לוינגר

     • ככה אתה מבין את הפשט?

     • בס”ד עש”ק וישב ע”ט

       לליש – שלום רב,

       פשוט שהפסיק הוא לפני ‘בני’ שהיא מילת הפנייה, כמו ‘הנני, בני’, וכמו שמברך יוסף את בנימין: ‘אלקים יחנך, בני’. אף לנעריו משדר אברהם את בטחונו ב’הפי אנד’: ‘ונשתחוה ונשובה אליכם’.

       אברהם פועל כפי שנצטוה להקריב את בנו לעולה, אך יש לו הרגשה שהנסיון ייגמר בטוב, וכדברי רבי יהודה אבן עבאס בפיוטו ‘עת שערי רצון להיפתח’ שאברהם ויצחק ההולכים לעקדה: ‘קווים לא-ל וברחמיו לבטוח’.

       הציווי הברור להקריב לעומת ההרגשה הברורה שזה לא יכול להיות – יוצרים את המתח הגדול, וה’ משאיר את אברהם להתייסר במתח עד הרגע האחרון, והתמונה מתבררת רק בשיא.

       ומכאן סימן לבנים: רק ‘בהר ה’ ייראה’, רק כשנזכה לעלות בהר ה’ – יתבררו השאלות והספקות, וכך מתאר משורר התהלים (במזמור עג) את לבטיו הקשים: ‘ואני כמעט נטיו רגלי כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה’ והוא מציג את השאלה של העם: ‘ואמרו איכה ידע א-ל ויש דעה בעליון, הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל, אך ריק זכיתי לבבי… ‘ ואינו מוצא תשובה אלא בבואו למקדש: ‘עד אבואה אל מקדשי א-ל אבינה לאחריתם’ – דבריפ שלא רואים מכאן – רואים משם!

       בברכת שבת שלום וחנוכה מאירה! ש”צ לוינגר

     • בס”ד נר א’ דחנוכה תשע”ט

       הן ‘ה’ יראה’ והן ‘ה’ ייראה’ מתפרשים כבכל מקום בו נזכרת ראייה או היראות ה’, כהופעת ה’ בעולמו כדי לעשות צדק. וכך ‘וירא ה’ את האור כי טוב’ והוא גוזר עליו קיום (כדברי הרמב”ן). יש ראייה שהיא מיצוי הדין, כמו ‘ארדה נא ואראה אם כצעקתה עשו – כלה’, ויש ראייה של גמול טוב, כמו ‘ראה ה’ בעניי’. ראייתו של ה’ מביאה לגילוי הצדק האלקי בעולם, להיראות כוחו ומידת צדקו.

       ‘מקדש ה’ כוננו ידיך’, הוא ה’מכון לשבתך פעלת’, שם מתגלה ה’ כמלך הכבוד היושב על כס המשפט, ומשם מתגלה מלכותו הנצחית: ‘ה’ ימלך לעולם ועד’. וכפי שמתאר שלמה בתפילתו בעת חגוכת המקדש (מלכים א’ פרק ז), שכל יחיד או ציבור, מישראל או מאומות העולם, הסובל – יתפלל אל ה’ ‘ על נגעי לבבו ‘ופרש כפיו אל הבית הזה, ואתה תשמע השמים מכון שבתך וסלחת ועשית ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע לבבו…’.

       זה המסר שקלט אברהם בעקדה. כאן בהר ה’ הוא מקום התקווה. כאן יראה ה’ בעניו וכאן ייראה ה’ בהושיעו את המקווים לו.

       בברכה, ש”צ לוינגר

     • בס”ד כ”ו בכסלו ע”ט

       כדאי לשים לב שבפתח פרשת העקדה נאמר ‘ויהי אחר הדברים האלה’, משמע שיש קשר בין נסיון העקדה לבין הפרשה שלפניה, שבה כורת אברהם ברית עם אבימלך המונעת מלחמה ביניהם לשלושה דורות ‘לי ולניני ולנכדי’.

       בתום העקדה מקבלת הבטחת ה’ אברהם מימד נוסף ‘וירש זרעך את שער איביו’. לראשונה מבהיר ה’ לאברהם, שעל ירושת הארץ תהיה מלחמה עם ‘יושב הארץ’, שבה ינצח זרעו של אברהם.

       הלקח הנלמד הוא ש’יושב הארץ’ הוא אוייב פוטנציאלי, אין לכרות עמו ‘הסדר כובל’ לדורות, שימנע מזרעו של אברהם מלחמת כיבוש של הארץ.

       העקדה, שבה נדרש אברהם להקדיש את בנו לעולה לה’, מבהיר לו שיצחק אינו ‘שלו’, ולכן אין הברית שכרת אברהם עם אבימלך מחייבת את יצחק. ואכן אבימלך יצטרך לכרות מחדש ברית עם יצחק, ברית שבה לא יוזכר שהיא מחייבת לדורות.

       לקח נוסף שמבין אברהם הוא שלא להסכים שיצחק יינשא לאחת מבנות הכנעני יושב הארץ. קשרי חיתון עם יושבי הארץ – מביאים לברית איתם, ברית שתפריע לכיבוש במלחמה.

       בברכה, ש”צ לוינגר

       אמנם נשאר מקום אחד שבו נשמרה דרכו של אברהם להשיג את הארץ בדרכי שלום, והיא דווקא מקום העקדה בהר המוריה, שאותו יקנה אברהם בכסף מלא מארונה היבוסי.

   • בס”ד כ’ בכסלו ע”ט

     על מרכזיותו של יעקב במקרא מעידים אינספור התבטאויות. כשה’ מבקש לתת תורה לעמו הוא אומר: ‘כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל’ (שמות יט,ג). כשה’ מבטיח לגאול את עמו הוא אומר: ‘וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר’ (ויקרא כו,מב) – יעקב בראש!

     אף הנביאים מעלים את יעקב על נס. ישעיהו מבשר שבאחרית הימים יאמרו העמים: ‘לכו ונעלה אל הר ה’ ואל בית אלקי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו… ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים…’ ואחרון חביב אומר מלאכי: ‘משא דבר ה’ ביד מלאכי: אהבתי אתכם אמר ה’… הלא אח עשו ליעקב נאם ה’ ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי…’ (מלאכי א,א-ג).

     אברהם הוא ‘נשיא אלקים’ ו’אב המון גויים’ הקורא בשם ה’ ומביא לעולם את הערכים הגדולים – אמונת הייחוד ועשיית משפט צדקה וחסד. יצחק ויעקב בונים לערכים הגדולים ‘מושב בחיים’.

     יצחק הוא הראשון תנאחז בארץ ועובד את אדמתה בשאיפה להוציא ממנה ‘רב דגן ותירש’. יעקב הוא הראשון שמקים משפחה גדולה, יסוד לבניינה של אומה. הוא הראשון שכל זרעו נשאר ‘בפנים’ .למרות כל הנפילות והמריבות, המשברים והאכזבות – הוא עוזב את העולם כשסביבו 70 בנים ונכדים המאוחדים למשפחה אחת עד סוף כל הדורות.

     גם במהלך נפגש יעקב עם סיבוכים קשים ויכול להם. ההצלחה באה לו בדרכים הקשות ביותר. הוא מאויים על ידי אחיו המבקש להרגו ועל ידי לבן המבקש לשעבדו, ומצליח להתפייס עם שניהם. ואף בניו מסתבכים במריבה קשה ורק כעבור שנים רבות מגיעים לפיוס.

     חייו של יעקב הם סימן לאומתו: כשמתמידים בדרך בעקביות, והולכים בה למרות כל העכבות והמניעות – ב’סופו של יום’ יהיה העקוב למישור’, וכבשורת ישעיהו ומיכה ינהרו כל העמים את בית אלקי יעקב כדי ללמוד מדרכיו!

     בברכה, ש”צ לוינגר

     • יש במשמעות ‘עקב’ פעולה בתחבולה מתוחכמת. אם בהטעיית היריב, כפי שלוכד יהוא את נביאי הבעל ‘בעקבה’ (מלכים ב’ י,יט); ואם על ידי גילוי נקודת התורפה, ה’עקב אכילס’ שלו.

       וכך עשיו אומר על יעקב: ‘הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים’ ומביא שתי דוגמאות: ‘את בכרתי לקח’, בנצלו את ה’עקב אכילס’ של עשיו, את קוצר רוח; ‘ועתה לקח את ברכתי’, על ידי תחבולה של הטעיה.

       אף יעקב בברכו את בניו, מציע ליהודה וליוסף ובנימין את דרך הניצחון בגבורה – ‘ידך בערף איביך’, ‘ותשב באיתן רשתו’ ‘בנימן זאב יטרף’, ולדן וגד (בכוריהן של בלהה וזלפה) את הניצחון בדרך התחבולה וההפתעה: ‘יהי דן נחש עלי דרך… הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור’, ‘גד גדוד יגדנו והוא יגוד עקב’, ייסוב על עקביו בהפתעה וכך ינצח את אויבו.

       וכך יוצר הושע (ט,ד) הקבלה בין ‘עקב’ ו’שרה’: ‘בבטן ערב את אחיו’, גם ביותו יילוד חלש, תפס את אחיו בעקבו, בנקודת התורפה שלו, בנסיון לעצרו. אך כשהיה בעמדת כוח ‘ובאונו שרה את אלקים, וישר אל מלאך ויכל’.

       בניגוד לעשיו קצר הרוח, מצטיין יעקב בעקביות ובהתמדה. הוא יצעד ‘בעקבי הצאן’, עקב בצד אגודל, וכך יתגבר על הקשיים והאיומים. על ההליכה העקבית בדרך ה’ מפרש רס”ג את הפסוק ‘הורני ה’ דרך חקיך ואצרנה עקב’ (תהלים קיט)- בהתמדה עקבית מראש ועד סוף.

       בברכה, ש”צ לוינגר

     • פיסקה 3, שורה 2:
       …באיתן קשתו’…

       פיסקה 4, שורה 1:
       … ‘בבטן עקב את אחיו’. גם בהיותו יילוד חלש…

       פיסקה 5, שורה 3:
       … מפרש המאירי את הפסוק…

8. לא אתאפק מללנקק שוב, ואני מתנצל מראש. שוב ראיתי פוסט שפירסם לאחרונה אלי אליאך (בלוג “מקרא וביקורת”) העוסק בשקיעי המיתולוגיה הישראלית במקרא, גם כן בקשר ליעקב, אבל לא כפרסונה אלא בסיפור נקודתי יותר אודות המצבה שהקים. ומי הוא “אל בית אל”

   http://elieliach.com/2018/11/21/%d7%94%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%90%d7%9c/