בזמן האחרון אני מרגיש קצת כמו ביאליק. אני רואה את המודעות המבשרות על “כנס השמרנות הראשון בישראל”… אני רואה כיצד כל המי ומי של הימין האידאולוגי מתעטף באיצטלת השמרנות, חש איך “את כולם נשא הרוח, כולם סחף האור”, ולא מתלהב… “חיקוי מתוך התבטלות”, קרא לכך אחד העם בזמנו. (מוטי קרפל, ‘מקור ראשון’)

(לחצו להגדלה)

על זה נאמר “פתח בביאליק וסיים באחד העם?!”… אבל לעצם העניין, התמיהה של קרפל מוצדקת, ואפילו קלעה לתחושותיי מהחודשים האחרונים. גם אני מעריץ את מכון “שלם” על תרגומיו המופלאים, מנוי על ספריית “שיבולת” (אליה אגיע בהמשך), שומע בעניין רב את הרצאותיו של ג’ורדן פיטרסון ואפילו נרשמתי לכנס השמרנות המדובר – אלא שמקוצר רוח, ובעיקר מעבודה קשה, לא יכלתי להגיע אליו… ועדיין יש לי תחושה מוזרה שהתקשיתי להגדיר לגבי הטרנד החדש הזה.
למזלי לא הייתי צריך להתקשות יותר מדי, כי השבוע עשה את זה מצוין תומר פרסיקו, שמינה את עצמו להיות מעין “מבקר-פנים” של הציונות הדתית: קראו עוד ⇐