זָכְרֵנוּ לְחַיִּים – אלה חיים אלה?!

בערל נכנס בריצה לעיירה כולו מתנשם ומתנשף, ונתקל בשמערל.
– מה קרה?! שאל שמערל.
– אל תשאל! הלכתי ביער, ופתאום התנפלה עליי להקת זאבים.
– ומה עשית?
– ברחתי, אלא שאז התנפלה עליי חבורת גזלנים.
– ומה עשית??
– ברחתי שוב, עד שהגעתי לקצה הצוק.
– ומה עשית???
– מה יכול יהודי לעשות? קפצתי ונהרגתי.
– נהרגת? והלא אתה חי!
– אלה חיים אלה?…

הבדיחה הכל-כך יהודית הזו, עשויה לשמש גם כמטאפורה אוניברסלית יותר לשאלה בה חתמתי את הפוסט הקודם, לאור הדהירה אל הסינגולריות שאמנם לא צפויה להביא לנו חיי נצח, אבל צפויה בהחלט להאריך את חיינו. אז נכון שמשמעותן של עשרות שנות הזקנה הנוספות הצפויות לרובנו נדונה ונדושה רבות, החל מההיבטים הכלכליים (פיתוח שוק מוצרים עבור הגיל השלישי, הבעיה האקטוארית של קרנות הפנסיה…), דרך ההיבטים החברתיים (מעמד הממשלה והחינוך, משפחתיות רב-גילאית…) וכלה בהיבטים פסיכולוגיים (ריבוי שעות פנאי, תחושת הערך העצמי…). אבל מניסיוני האישי, אליו אגיע בהמשך, כל אלו הן צרות של עשירים.

מהווי בית החולים

מהווי בית החולים

הבעיה האמיתית היא איכותם הפיזית של החיים הנוספים שייפלו עלינו, וליתר דיוק, אופן החזקתנו ‘בחיים’ עד המוות. הסיכוי להגיע אל הסינגולריות הנכספת נראה רחוק מהצפוי, והתחזית הסבירה יותר למאה הקרובה היא שיותר מלהאריך את החיים, הרפואה תצליח בעיקר לדחות את המוות. נדמה כי לא אגזים אם אנחש שכבר היום אין אדם שעבר את גיל 75 ולא אושפז בבית חולים לכמה ימים במקרה הטוב, ולכמה שבועות או חודשים במקרה הפחות טוב. התרחיש הזה יהפוך מן הסתם לנורמה בעתיד הנראה לעין, שכן רק בבתי החולים יש את הציוד הדרוש לביצוע הבדיקות והטיפולים המתוחכמים הנדרשים לשמור על החיים – ומרגע שאותם זקנים יאושפזו בבתי החולים, תמה אני אם ימותו במיטת עצמן…

קראו עוד

זָכְרֵנוּ לְחַיִּים – כי שכחנו את המוות

האמת היא שהמוות חוטף מהלומה אחר מהלומה, ויש כבר מי שתופרים חליפות עבור תמונת הניצחון… יש כיום יותר ויותר מדענים שמדברים בכנות ובגילוי לב מלא, ואומרים “כן, פרויקט הדגל של המדע המודרני הוא להביס את המוות, להעניק לבני אדם חיי נצח ונעורי נצח!” (יובל נח הררי, “ימיו האחרונים של המוות“)

הנתונים היבשים ברורים – תוחלת החיים של המין האנושי עולה באופן עקבי, לפחות מאז החלו למדוד באופן אמין לידות ומיתות. אם עד ראשית המאה ה-20 תוחלת החיים העולמית בלידה עמדה על כ- 30 (!) שנה, הרי שבעשור השני של המאה ה-21 תוחלת החיים הזו עומדת על כ- 70 שנה. ואם נרשה לעצמנו להיות קולוניאליים לרגע ולהתעלם מאפריקה, הרי שהממוצע בשאר העולם הוא כ- 80 שנה. במילים אחרות, תוך 100 שנה עלתה תוחלת החיים בלידה של רוב העולם ב- 250%, תופעה שלא היתה כמותה למן היום אשר בראה האבולוציה אדם על הארץ.
Time_Kurzweilבעקבות הנתונים המרנינים האלו, ובצד ההתפתחות המרשימה ביכולות הטכנולוגיות של המדע בכלל ושל הגנטיקה בפרט, קצרה הדרך לכמה נביאים טכנולוגיים להכריז על הניצחון על המוות – ואפילו לקבוע לו תאריך יעד. הדמות הידועה ביותר בין אותם מדענים הוא הממציא והעתידן היהודי-אמריקאי ריי קורצווייל (Kurzweil), המשמש גם בתפקיד בכיר שנתפר במיוחד עבורו בחברת גוגל. כבר ב-2011 טען קורצווייל בראיון מעורר הדים למגזין ‘טיים’, כי עד 2030 צפויה הבינה המלאכותית להגיע לרמתה של הבינה האנושית – במונחים טכניים, מדובר על כ- 10 בחזקת 16 פעולות חישוב בשנייה – והשלב המכריע הבא צפוי לקרות ב- 2045 (כך מוסר הכתב מפיו, ומוסיף ‘אל תגידו שהוא לא שמרן’:) – בשנה גורלית זו תעלה יכולת החישוב של המכונה על זו של כל המין האנושי גם יחד – כ- 10 בחזקת 26 פעולות בשנייה – ונזכה להגיע לימות הסינגולריות. הסינגולריות היא נקודת הזמן שבה תתאחד הבינה האנושית עם זו המלאכותית, והמין האנושי – או לפחות אלו שיוכלו לשלם על כך – יפרוץ את גבולות הביולוגיה, לעבר עתיד שאין לנו כיום את הכלים הקוגניטיביים להתחיל ולהבין אותו, בערך כפי שהנמלה אינה מסוגלת להבין את תודעתו של האדם. קראו עוד

ומלך אין בישראל – זה טוב ליהודים?

שני ספרים נפתחים

עם פתיחת חודש הרחמים והבחירות, במימיהן הדלוחים אנו עדיין מתבוססים (ג”נ: לא הצבעתי), התגלגלו לידיי שני ספרים שעוסקים בגדול בנושא השלטון הישראלי הרצוי, לעומת המצוי. מלבד הנושא הכללי, והעובדה ששני הספרים כתובים בעברית, נראה שאין ביניהם כמעט שום קשר: הראשון הוא מניפסט היסטורי-אקטואלי רהוט, רחב יריעה, נועז ופרובוקטיבי לעיתים, שרובו ככולו כתב אישום חריף כנגד האקסיומות ההיסטוריות עליהן מחונך\מאולף הציבור הדתי בבתי הספר ובבתי הכנסת; השני, לעומתו, הוא ספר מחקר יובשני הממוקד במספר פרקים בספר שופטים, מנוסח באקדמית-משפטית סטרילית ומרובת הערות שוליים, ומציג את ממצאיו בנייטרליות צנועה. קראו עוד

המרה, תמורה וזמרה – ההומוסקסואליות, היהדות והפלמנקו

“בוא נראה מי אתה: קָטָלאני?
“כן”.
זר?” (=לא צועני).
“כן”.
והומוסקסואל?“.
“כן” (צחוק חינני).
“והתוצאה של זה – אחת הדמויות הגדולות של הפלמנקו!”

מתוך הראיון עם מיגל פובדה

מתוך הראיון עם מיגל פובדה

זה קטע מתוך ראיון מפתיע עם מיגֶל פּוֹבֶדָה (בן 45), שנחשב לאחד מזמרי הפלמנקו הגדולים בספרד בעשור האחרון. מיגל הוא שילוב קטלני בין נוכחות בימתית א-לה ברי סחרוף, דיוק קולי מוזיקלי א-לה מתי כספי, ואישיות צנועה אך כובשת א-לה אביתר בנאי (נניח…) והדבר המפליא הוא, כמו שעקץ אותו המראיין, שהוא זר מוחלט בעולם הפלמנקו: הוא מקטלוניה הצפונבונית ולא מאנדלוסיה הדרומית, מולדת הפלמנקו; הוא Payo = זר, ולא Gitano, צועני; והשיא – הוא הומוסקסואל (להלן ה”ס), בניגוד לסטריאוטיפ המאצ’ואיסטי לכאורה של זמרי הפלמנקו.

מילכוד 2X2

כמובן שכל ההקדמה הזו לא באה אלא כנגד הסערה הלהט”בית התורנית, תרתי משמע – והרי החדשות ועיקרן תחילה: אין ולא יהיה “פתרון” לקונפליקט הזה בישראל, לא מהצד הדתי ולא מהצד החילוני. זאת מהסיבה הפשוטה ששני הצדדים נמצאים במילכוד כפול, בבחינת אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי. קראו עוד

תמורה ללא גאולה – על שיטת התמורות

גישת התמורות ושאלת וולהאוזןמקובל לומר שאם לשאלה אחת יש הרבה תשובות, סימן שהשאלה היא שאלה מצויינת. אם כך, מי יגול עפר מעיניך, יוליוס וולהאוזן, שהשאלה שהעלית אי-אז בשלהי המאה ה-19 (בשם קודמיך, נוחם עדן) ממשיכה להיות אבן שואבת לתשובות נוספות עד ראשית המאה ה-21! כי הנה לפני כחודש התבשרנו על הוצאתו לאור של ספר מעניין במיוחד בשם “גישת התמורות” שמנסה לאחוז את השור הוולהאוזני בקרניו ולהציע גישה פרשנית-היסטורית חדשה להיבט הקשה ביותר של השאלה – הסתירות בין הפרשיות ההלכתיות שבתורה.

פרולעגומענא צום געשיכטע פון דאס פרובלעם (=מבוא לתורתהשערת התעודות)

רק רגע לפני שאנחנו מסתערים על השור הוולהאוזני, ראיתי לנכון לתת רקע היסטורי קצרצר לטובת הדור שלא ידע את יוליוס ואת תעודותיו:

קראו עוד