“לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה. שהיו אומרים: וא”ו ד’גחון’ – חציין של אותיות של ספר תורה…” (קידושין ל.)

לפי המסורת התלמודית הזו חצייה של התורה נמצא בפרשת שמיני, בפסוק “כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן…” (יא, מב). אבל לו תשאלו את חוקרי המקרא הם יגידו לכם שחציה של התורה נמצא בדיוק בפרשת השבוע שלנו – אחרי-מות, וליתר דיוק: בפרק טז, העוסק בתיאור טקס יום הכיפורים. וכך מתמצת חוקר חשוב – גרמני, כמובן… – בשם רולף רנטדורף את מאמרו, שכותרתו היא “ויקרא טז כאמצע התורה” (Leviticus 16 Als Mitte Der Tora):

תורת הקרבנות מגיעה לסיומה המכריע רק עם מעשה הכפרה השנתי ביום הכיפורים. אבל בני ישראל מטוהרים גם מה”טומאות” המפורטות בפרקים יא-טו, על ידי הטקסים של היום הזה. לפיכך, את ויקרא טז ניתן לכנות “אמצע התורה”.

באדיבות אתר .biblebookclubpodcast.com

כלומר, ספר ויקרא עצמו הוא שיאו של חלקה הראשון של התורה, כי בו מתממשת ההבטחה האלהית לשכון בתוך בני ישראל ובכך להיות להם לאלהים; והשיא של ספר ויקרא הוא הכניסה החד-פעמית (או החד-שנתית – נראה בהמשך) של נציג העם אל הקודש בו שוכן האל, תוך חיטוי\כפרת הגורמים המעכבים המונעים את השראת השכינה בתוך העם: החטאים והטומאות. כך ניתן גם להסביר למה ‘נתקעו’ פרקים יא-טו בין סיפור מות בני אהרן בפרק י לבין פרק טז הפותח ב”אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן” – והתשובה היא שלא הם נתקעו כאן, אלא שפרק טז הוא זה שהועבר לאחריהם כדי להדגיש שכל רשימת הטומאות המופיעה בהם מתכפרת בטקס יום הכיפורים! ולא כאן המקום להאריך.

הדבר המעניין יותר הוא שהשנה פרשת השבוע כוללת גם את ‘קדושים’ – ובכך ניתנת לנו ההזדמנות להרגיש על בשרנו את המעבר החד בין שני החצאים האלו של ספר ויקרא – כי כמו שנראה מייד, ספר ויקרא עצמו אינו יצירה רציפה אחת, אלא הוא מורכב (בגדול) משתי ‘תעודות’ שונות.

השערת התעודות וספר ויקרא

במהלך הכנת מהדורת “תּוֹרָה בְּרוּרָה” לבראשית (לא תמכת עדיין? זה הזמן!) שקעתי ראשי ורובי – מטבע הדברים – בספר בראשית, שם החלוקה ל’תעודות’ די ברורה. מדי פעם העפתי מבט לחלקים נוספים בתורה, בדגש על מה שמכונה ‘המקור הכהני’ (P) – והנה מסתבר שגם בו יש ‘תעודות’, או מוטב לומר ‘מקורות’: וה’מקור’ הידוע ביותר בספר ויקרא הוא מה שנקרא “ספר\תורת הקדוּשה” (Holiness Code) שמתחיל ב… ויקרא פרק יז!
מקור זה (המכונה H) נחשב כרובד של המקור הכהני, המובחן ממנו בכמה וכמה היבטים ובראשם העברת המיקוד מהכהנים אל בני ישראל (וראו על כך בהמשך). אבל מה שמעניין אותנו כאן הוא העובדה שספר ויקרא נחצה לשניים – יחד עם כל התורה כולה, כמו שראינו – בדיוק במעבר בין פרק טז לפרק יז. אגב, השנה זכינו שפרשת השבוע כוללת גם את פרשת ‘קדושים’, וכך אפשר לחוות ממקור ראשון (או שני, תלוי אם H קדם ל- P או ההיפך…) את התפיסה הרעיונית של ספר הקדושה, שכאמור מתחיל בפרק יז – אבל אין ספק שפרק יט (= פרשת קדושים) הוא ההמחשה הבולטת ביותר שלו, ולו בשל הפועל קד”ש המופיעה בו לראשונה.

הקשיים הרבים בפרק טז (בעיני חוקר גרמני מסודר…)

חוקר חשוב נוסף – גרמני כמובן – בשם מרטין נות (Noth) הצביע בפירושו על ויקרא על מורכבותו הטקסטואלית והרעיונית של פרק טז, והסב את תשומת הלב ל’חריקות’ המוזרות בפרק:

1. לפרק יש פתיחה כפולה, ללא צורך לכאורה: “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה… וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה…”
2. ה”איל לעולה” של אהרן שמוזכר בפסוק ג נעלם מהתמונה וחוזר רק בדרך אגב בפסוק כד – וכנ”ל גם לגבי איל העולה של העם.
3. פסוק ג מצווה על לקיחת פר + איל, פסוק ד מצווה על לבישת הבגדים – וכאן היה אמור להופיע פסוק ו העוסק בהקרבת הפר. אבל במקום זה ‘נדחף’ פתאום פסוק ה המצווה על לקיחה של שני שעירים!
4. בהמשך לכך, אם כבר הוזכרו השעירים בפסוק ה היינו מצפים שפסוק ו יעסוק בהם – אבל הוא חוזר פתאום לעסוק בפר, ולא זו בלבד אלא שלאחר פסוקים ז-י העוסקים בשעירים, חוזר פסוק יא לעסוק בפר – והוא ‘מצטט’ מילה במילה את פסוק ו!
5. שעיר החטאת עצמו מוקרב ונעשה חטאת כבר בפסוק ט – אבל הוא נשחט בפועל רק בפסוק טו.
6. השורש כפ”ר מופיע במגוון נדיר של שימושים: כפר את…, כפר על…, כפר בעד…, כפר ב… – ונראה שתחת כנפי ה’כפרה’ נקבצו ובאו ערב-רב של טקסים שונים.
7. הביטוי המתבקש “קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים” (שמות כו, במדבר ד, שם יח) כלל אינו מופיע בפרק, ובמקומו מופיע “אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת” ולאחר מכן פשוט “מִבֵּית לַפָּרֹכֶת”.
8. עם ישראל נקרא בפרק “עדת בני ישראל”, “העם”, “בני ישראל” ו”עם הקהל” (ביטוי יחידאי במקרא).
9. ועוד…

אז נכון שכבר כתבתי בזמנו באריכות על חוסר הסדר של ספר ויקרא, אבל שם מדובר בסידור הפרשיות ואילו כאן הפרק כולו נראה – ואפילו בלי להיות גרמני – כמורכב מטלאי על טלאי.

חלוקת ‘אחרי מות’ ל’תעודות’

הפתרון שמציע נות הוא די מתבקש, כשחושבים על זה: פרק טז מכיל ‘גרעין’ מקורי של טקס כפרה, שאליו נוספו ברבות השנים טקסי כפרה נוספים שבראשם טקס שני השעירים, האחד לחטאת לה’ והשני לעזאזל. העריכה עצמה לא התחשבה בשיקולי “סדר וניקיון” כי היא נעשתה על פני זמן רב, וכך התקבל הפרק בגרסתו הסופית והמבלבלת לעיתים. בנוסף, לדעת נות הפרק אינו שייך למקור הכהני ה’קלאסי’, ומכאן הביטויים החריגים שבו – ולכן גם אין לו פתרון ‘נקי’ (בסגנון השערת התעודות לבראשית) שמציע חלוקה של הפרק למקורותיו המשוערים.

חוקרים חדשים יותר מצאו בפרק מבנים כיאסטיים משוכללים (ראו בצילומסך למטה) ולדבריהם גם אם הפרק נוצר במסגרת של ‘איחוד משפחות’ של גרסאות שונות ומשונות, הרי שהתוצאה הסופית היא מבנה סטרוקטורלי מתוחכם שבו השלם גדול מסך חלקיו.

באדיבות אתר waverlyplacebaptist.org

אבל הפתרון שנראה לי המשכנע ביותר הוא זה של הרב ברויאר – שכתב אותו כמה וכמה שנים אחרי נות (ואני מניח שהוא קרא את פירושו של נות במקור). במאמר ארוך ומפורט (“סדר עבודת יום הכיפורים“, פרקי מקראות, אלון שבות תשס”ט, עמ’ 279-316) הוא מציע למעשה לחזור לעקרונות השערת התעודות – או “שיטת הבחינות” כפי שהוא קרא לה – ולראות כי פרק טז מכיל שני נושאים שונים לגמרי, שאוחדו יחד לכלל “סדר עבודה” אחד:

• גישת אהרן אל הקודש – בעקבות מות שני בני אהרן, נדרש “פתרון” לבעיית הגישה של הכהנים אל הקודש, שדורש טקס ייחודי שיש לעשות כל אימת שכהן גדול מבקש לגשת אל הקודש (כלומר – לא רק אחת בשנה, אלא אפילו כל יום!)
• הצורך לכפר על הקודש מחטאי \ טומאות בני ישראל – עקב ‘הצטברות’ של חטאים \ טומאות, נדרש טקס שנתי הנערך על ידי הכהן הגדול, ה’מחטא’ את כל רכיבי הקודש.

כתוצאה מהחפיפה בין שני הטקסים האלו, הם אוחדו לפרק אחד, הלא הוא פרק טז, ונוצר טקס מורכב שבו אהרן נמצא במצב של ‘רצוא ושוב’ בין שני הטקסים השונים ומכאן ה’קפיצות’ בין החלקים השונים בשני הטקסים. בפוסט קודם שלי הצגתי קצת יותר באריכות את שיטת הר”ב כולל חלוקה צבעונית חלקית של הפרק – אלא שמאז חשבתי על חלוקה מעט יותר מדויקת (לדעתי) שלפיה גם בטקס הראשון יש מוטיב של “וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (פסוק טז – הנמשך בפסוק יז>>יט). הטקס השני מחדש – לדעתי – את הרעיון שהכפרה היא לא רק מטומאות אלא גם “מִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם“, ביטוי החוזר בפסוקים טז ו-כא, והוא עיקר החידוש של הטקס השני, שהוסיף את שני השעירים שנועדו לשאת “אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה”.
וככה זה נראה באותות ובצבעים (שימו לב לשני משפטים באפור שנראים כתוספת בשגגה – או לפחות כזו שלא מצאתי לה הסבר מניח את הדעת):

האם ‘ספר הקדושה’ מתחיל כבר בפרק טז?

וכיוון שהגענו עד לפה (אני לפחות;), הגיע הזמן לסגור את המעגל שפתחתי מקודם, ובו הצגתי את הרעיון המעניין לפיו פרק טז הוא סיומו של החצי הראשון של ויקרא ובכך הוא מהווה את אמצע התורה, ופרק יז שאחריו מהווה את פתיחתו של “ספר הקדושה”.

והנה, אם ניקח ברצינות את הרעיון של נות ואחריו הר”ב, אפשר לראות את פרק טז כ”מבשר” של ספר הקדושה – שההיבט המרכזי שבו הוא כאמור העברת המיקוד מהכהנים אל בני ישראל. העורך שקבע את מקומו של פרק טז דווקא כאן (ולא, כמתבקש, אחרי פרק י שבו מוזכר מותם של בני אהרן), הוא זה שהוסיף אליו את הטקס השני שנועד לכפר על בני ישראל, כ”תשובת המשקל” לטקס הראשון שעסק אך ורק באהרן ובכהנים (“ביתו”). לשם כך הודגש מאוד נושא שני השעירים שנועדו לסלק את עוונותיהם של ישראל, אך כדי שגם הפר (שמקורו בטקס הראשון, ה’כהני’) יתפקד כמכפר על חטאים ולא רק כמחטא טומאות, נוספה לפסוק טז ההבהרה הבאה:

וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם

אותו ביטוי בדיוק שמקורו (כך נראה) בפסוק כא בטקס השעיר:

וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם.

במילים אחרות, פרק טז אכן ‘סוגר’ את החלק הראשון של ספר ויקרא העוסק במקדש ובכהנים, אבל בד בבד הוא גם פותח את החלק השני שלו – “ספר הקדושה” – העוסק בעם ישראל, ומכאן נובע המבנה המיוחד והחריג שלו, שכולל (כפי שהעיר נות) לא פחות מארבעה כינויים שונים לעם ישראל.

ואם באמת הגעתם עד לכאן – אני מזכיר שוב את פרויקט ההדסטארט שפתחתי להוצאת מהדורת “תורה ברורה” – בואו בהמוניכם!
https://headstart.co.il/project/84514