בישיבות הקדושות, כנודע, יש חיבה מיוחדת לחידושי ר’ חיים מבריסק (המכונים גם “חידושי הגר”ח – סטענסיל”), שחלק לא מבוטל מהם נסוב סביב שלושת הבבות, ששורשן נעוץ במעמקי שלושת הפרקים הראשונים של פרשת משפטים. והנה במהדורת חומש שמות הנכתבת בימים אלו ממש ע”י עבדכם העברי, החלטתי להחזיר עטרה ליושנה ולהוציא לאור עולם מקצת מחידושי הגר”ח הראשון, הלא הוא הגאון רבינו חמורבי. 
והנה ידוע זה מכבר שפרשת משפטים ‘מתכתבת’ עם חוקי חמורבי (להלן ח”ח) ואף מבקרת אותם, והגר”ח (!) הירשנזון אף הציע רעיון מבריק ולפיו “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם” אינם אלא המשך דברי יתרו למשה (!) לאחר הצעת מינוי השופטים, וכך מוסבר מה הקשר בינם לבין סיום מעמד הר סיני שקדם להם (אין קשר) ומדוע המשפטים הם סוג של עיבוד לאותם ח”ח שהיו ידועים ליתרו כמי שהיה כהן מדין – עיינו שם.
לענייננו די אם נאמר שקריאת פרשת משפטים ללא ח”ח דומה ללימוד משנה בלי גמרא, או (לדעת הבריסקערס) ללימוד רמב”ם בלי חידושי הגר”ח – אשר על כן אזרתי כגבר חלציי והוספתי במהדורתי ציטוטים רלוונטיים מח”ח בראש כל פרשייה ופרשייה למען תחזינה עיני הקורא מישרים, ובפירוש עצמו נעזרתי באותם ציטוטים כדי להבהיר סתומות בפסוקים – והרי לכם שלוש דוגמאות מתוך רבות רק כדי לשׂבר את האוזן:

1. רציעת אוזן העבד

וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי… וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם

המפרשים התלבטו מהי בדיוק הרציעה (פועל יחידאי) ומה משמעותה, והנה מה שיש לח”ח לומר בנושא:

(226) גַלָּב כִּי יִגְלֹב אוֹת עֶבֶד בִּלְתִּי נִמְכָּר בְּלִי דַעַת בְּעָלָיו – יְדֵי הַגַּלָּב הַזֶּה יְקַצְּצוּ.
(282) אִם אָמֹר יֹאמַר עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו “לֹא אֲדוֹנִי אָתָּה”, וְהוֹכִיחוּ עָלָיו כִּי עַבְדוֹ הוּא – אֲדוֹנָיו אֶת אָזְנוֹ יְקַצֵּץ.

_{הערה – בהתאם לאופיו הלא-אקדמי (שלא לומר אנטי-אקדמי!) של החומש, השתמשתי לטובת הציטוטים במהדורה הנפלאה של שלום יונה טשרנו מ- 1923 שהועלתה בחסדי המקלידים לפרויקט בן יהודה. צריך לזכור שהוא תרגם בהשפעת פרשת משפטים, כמובן, ולכן לא צריך להתרגש מדי כשרואים ביטויים זהים (או להניח שחמורבי קרא בחיידר שלו שניים מקרא ואחד תרגום!). עם זאת, מדי פעם שיניתי מעט בהתאם לתרגום אנגלי-אקדמי שקיים ברשת – אבל זה לא ממש חשוב.}

והנה שני החוקים האלו עונים בהתאם על שתי השאלות שהטרידו את המפרשים:
א) חוק 226 מסביר מהי בעצם הרציעה: סימון בתער אות בגופו של העבד (כפי שהיה נהוג למרבה התדהמה גם בימי העבדות בארה”ב של העידן המודרני!)
ב) חוק 282 המעניין יותר מסביר לנו מהי משמעותה של הרציעה באוזן דווקא, ויותר מכך – מדוע הוכלל החוק הזה בפרשה שלנו. שכן מהחוק משתמע שבימי הגר”ח דווקא אם העבד ניסה ‘להיפטר’ מאדוניו הוא היה נענש בכך שקצצו את אוזנו! לכן באה התורה \ יתרו וחידשו לנו (בתוכחה מסותרת לח”ח) שאצלנו זה הפוך – אם העבד מתעקש להישאר עבד, מגיע לו עונש!

2. רוצח בשגגה – מניין שאכן היה זה בשגגה?

מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת. וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ… וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ… מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת

באופן קצת מפתיע, התורה לא מסבירה לנו איך יודעים אם הוא רצח בשגגה או לא? זאת בניגוד למפורש בספר במדבר (לה) שם האריכה התורה להסביר את הרקע: “וְאִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה הֲדָפוֹ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו כׇּל כְּלִי בְּלֹא צְדִיָּה. אוֹ בְכׇל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ בְּלֹא רְאוֹת וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ”.
והנה בח”ח נכתב כך:

(206) כִּי יְרִיבוּן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּפְצַע בּוֹ פֶצַע – הָאִישׁ הַהוּא יִשָּׁבַע לֵאמֹר: בִּבְלִי דַעַת הִכִּיתִיו, וְגַם רַפֹּא יְרַפֵּא.

כלומר, אנחנו באמת לא יודעים – ולכן הוא חייב בשבועה! (השוו לדין הדומה ב’שבועת השומרים’ אצלנו בפרק כב) 
ובפירושי אף הצעתי שאולי האיזכור של “הָאֱלֹהִים” ו”מִזְבְּחִי” כאן רומזים לכך שכל הדיון מתנהל במקדש, הוא-הוא מקום המשפט, ומטבע הדברים חלק מהדיון כלל שבועה (שוב, כמפורש בפרק כב: “וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים… שְׁבֻעַת ה’ תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם…”).

3. המקרה המוזר של נגיפת אשה הרה

רבים ראו כן תמהו – מה פשר הדין החריג והמוזר הבא (הפעם פיסקתי בהתאם לצורך):

וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ:
וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן – עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה, וְנָתַן בִּפְלִלִים.
וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה – וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.

וכמה שאלות בדבר:
א) מה הסיכוי שדווקא דבר כזה יקרה?!
ב) מהו בעצם ה”אסון”? מות האשה או מות הילדים?
ג) מה פשר העונש “וְנָתַן בִּפְלִלִים”?
ד) והאם העונש “נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ” הוא כפשוטו = שהורגים את המכה?

עכשיו, לפני שעיינתי הדק היטב בח”ח, פירשתי כך:
א) יש דין דומה ומוזר עוד יותר בדברים כה, יא: “כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו” – מה הסיכוי שדבר כזה יקרה?! וי”ל שהא בהא תליא – אותה אשה היא-היא האשה ההרה שכאן, והסכסוך היה קשור בשאלה מיהו האב האמיתי של הילדים! זה סכסוך קצת יותר נפוץ, והוא מסביר את האמוציות סביב הנושא וכו’.
ב) המילה “אסון” מופיעה רק כאן ובסיפור שליחת בנימין למצרים: “כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן” (בראשית מב, ד ועוד פעמיים בהמשך). מה שם מדובר היה בסכנת מוות לילד קטן, אף כאן כן, ומכאן שה”אסון” הוא מות הילדים, ו”אם לא יהיה אסון” משמעו שהיתה ‘רק’ פגיעה פיזית באשה ולכן הוא נענש בתשלום כספי על הצער\נזק שגרם לה.
ג) המילה “פלילים” מופיעה עוד פעמיים במקרא, ומשמעותה בקירוב היא רשעים\חוטאים. מכאן נראה לפרש ש”וְנָתַן בִּפְלִלִים” משמעו בעבור חטא פגיעתו באשה, וה- בְּ היא כמו בביטוי “בְּבִגְדוֹ בָהּ” = בעבור שבגד בה. 
ד) כאן עמדו מול עיניי כל קושיות הרס”ג שהוכיחו את חוסר ההיתכנות לכאורה של עונש נפש תחת נפש ועין תחת עין – ולכן היססתי. עד ש…. קראתי את ח”ח – ואלו דבריהם:

(209) אִישׁ כִּי יַכֶּה אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ – עֲשָׂרָה שְׁקָלִים כֶּסֶף יִשְׁקֹל תַּחַת יְלָדֶיהָ.
(210) וְאִם מֵתָה הָאִשָּׁה הַזֹּאת – מוֹת תּוּמַת בַּת הַמַּכֶּה.

והנה ברור מכאן שכל פירושיי הם בבחינת פצע וחבורה תחת חבורה, אין בהם מתום!
א) לא יודע מה הסיכוי, אבל הגר”ח עצמו חשב שזה מקרה נפוץ, ולכן הכליל את זה בח”ח, והתורה אך החרתה-החזיקה במבושיו אחריו! _{(אגב יש לציין כי ד”ר אסנת ברתור הוכיחה בדיוק מהחוקים המוזרים האלו, שח”ח אינו קודקס משפטי אלא יצירה ספרותית המנוסחת כחוק, ואכמ”ל – ראו מש”כ כאן).}
ב) מחוק 210 ברור שה”אסון” הוא מות האשה, ולא מות הילדים!
ג) מחוק 209 ברור שהעונש הכספי “וְנָתַן בִּפְלִלִים” הוא עונש כספי על הפגיעה בילדים ולא על הפגיעה באשה! וכאן יש לזה סמך מאת אחד המְחקרים מימי קדם, שהציע את התיקון המבריק הבא: “כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים בִּנְפָלִים” – ומכאן שמדובר בפיצוי כספי עבור הנפלים!
ד) מחוק 201 ברור ש”נפש תחת נפש” הוא כפשוטו ממש – ולא זו בלבד, אלא שיש רשימה שלמה של חוקי ‘עין תחת עין’ בח”ח מהם ברור שבימים ההם אם היה ספק – לא היה ספק:

(196-200) אִישׁ כִּי יְשַׁחֵת אֶת עֵין רֵעֵהוּ – עֵינוֹ תְשֻׁחָת. אִם עֶצֶם אִישׁ יִשְׁבֹּר – עַצְמוֹ תִשָּׁבֵר…. כִּי יַפִּיל אִישׁ אֶת שֵׁן רֵעֵהוּ – שִׁנּוֹ יַפִּילוּ…

להלכה ולא למעשה!

יש לציין כי בשלב הזה של כתיבת החומש השארתי גם את פירושיי המקוריים ואף הקדמתים לח”ח, שלא ישתמע שבשל גילוי ארכאולוגי כלשהו תזוע ולו שערה מדברי תורתנו הק’! וכמו שאמר עזרא בזמנו, אם ישאלני אליהו מפני מה הבאתי את ח”ח, אענה לו שהנה הקדמתי את פירושיי החולקים עליו – ואם ישאלני למה לא הבאתי מדברי הגר”ח שנאמרו הרי ע”י יתרו – אף אני אענה אמריי לו: שפיל עינך לסיפא דפירושא והרי שלך לפניך!
ע”כ.