מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ וְעַכְשָׁיו

פרשיות השבוע הנוכחיות מלאות מצוות כרימון, אך את רובן היהודי המצוי לא זוכה לקיים, בעיקר בגלל החוסר במקדש (ובגלל גישה פחות דע”אשית לחיים:) אבל הדבר המוזר הוא שגם מצוות שהיה אפשר לקיים בדורנו, זוכות להתעלמות יחסית – ועל שתיים מהן העיר לאחרונה ד”ר אבי שוויקה בקבוצת פ”ב חדשה ומעניינת: האחת מפרשת כי תצא היא מצוות “נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת”, שמשום מה שקעה לתהום הנשייה – והשנייה והידועה יותר, היישר מפרשת שופטים: “תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹהֶיךָ”. ואלו דבריו שנכתבו בנימה אישית:

rashbi_oilכל ימיי אני מתהלך בעולם בתמהון גדול מאוד – אני חי בעולם, בעם, בתקופה, שבו כולם בטוחים שהאלילות היא משהו פרהיסטורי, משהו של העבר הרחוק, משהו שכבר מזמן השארנו מאחורינו. שעבודה זרה זה דבר שנעלם ואיננו אחרי תקופת התנ”ך… אני רואה אלילות בכל מקום. לא צריך לנסוע להודו בשביל זה. רואה אותה בחצרות האדמו”רים, רואה אותה בהערצת הגדויילים, רואה אותה במרן המשקיף מלמעלה, בתמונה של הבבא סאלי התלויה בדוכן הפלאפל, בחסידות, בקבלה, בעלייה לקברות צדיקים, בעלייה לרגל למירון ולאומן. איפה לא. נראה שכולם רגילים לכל זה…

ואכן ההקשר של מצוות תָּמִים תִּהְיֶה הוא ברור – איסור מוחלט “לתחמן” את ה’ בדרכים עקיפות: “לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים (מקובלים?) מְעוֹנֵן (“שעה המסוגלת”?) וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי (בבות?) וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים (ברסלב?)… תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹהֶיךָ”.
אבל כדי ללמד מעט סנגוריה על עם ישראל, ובייחוד עם פתיחת חודש אלול, ראיתי לנכון להציג בקצרה את “תולדות האלילות הישראלית” (במחווה ל”תולדות האמונה הישראלית” של קויפמן). מעין מבט-על שעשוי להבהיר איך הגענו עד הלום ומדוע העבודה הזרה בצורותיה השונות תמיד היתה חלק בלתי נפרד מהזהות הישראלית. קראו עוד

מסעות האבות ונישואי האמהות – חלק ב

במעגלי החיים - לוח העמים ומסעות אברהם

במעגלי החיים – לוח העמים ומסעות אברהם

בחלק הקודם שטחתי באומר ובתמונה את החידוש שנגלה לי בדבר הדמיון מפתיע בין הגנאולוגיה של צאצאי שם וחם המופיעים ב”לוח העמים”, לבין הגיאוגרפיה של מסעי אברהם מאור כשדים לכנען, כאשר תחזינה עיניכם מישרים בתרשים המוקטן משמאל – לחצו ותראו ישועות. בשלהי הדברים שם הבטחתי להציג “את הקשר ההדוק למדי שיש בין הגיאוגרפיה הגנאולוגית שתוארה לעיל, לבין ההיסטוריוגרפיה האתנוגרפית (הבטחתי יוונית או לא הבטחתי?!:) של סיפורי הנישואים של האבות.” ולשם כך חזרתי והצגתי את התיאוריה המרתקת של האנתרופולוג אדמונד ליץ’ בדבר הקשר הלשוני והתרבותי בין יחסי גברים-נשים והקרבה המשפחתית ביניהם לבין… אוכל.

ועכשיו הגיע הזמן לחבר את כל הקשרים למסכת אחת, השוזרת יחד את סיפורי מסעות אברהם יחד עם סיפור יחסי הגברים והנשים המהווים את עיקרו של ספר בראשית – והכל מתוך עומק פשוטו של מקרא. חשוב להדגיש כבר כאן לטובת ההיסטוריונים בקהל, שאני לא מתכוון לטעון טיעונים היסטוריים-ריאליים על מוצאם של העמים או על זהותן של הדמויות המופיעות בספר בראשית – אלא רק ללכת בעקבי הצאן של סיפורי האבות הקדושים כפי שהם מופיעים בטקסט המקראי, תוך ניסיון להבין את הלך המחשבה של המחברים הקדומים שטוו את מארג הסיפורים הזה.
וכדי לא להשאיר אותכם במתח, אקיים את דברי הנביא “הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיע אֶתְכֶם” – והרי החדשות ועיקרן תחילה: כמעט כל סיפור על יחסי גבר-אשה בבראשית יוצר מפנה לטוב או לרע בעלילה – והטוב והרע נקבעים כמעט תמיד לפי קריטריון אחד פשוט: מניין הגיע הגבר או האשה. קראו עוד

ומלך אין בישראל – זה טוב ליהודים?

שני ספרים נפתחים

עם פתיחת חודש הרחמים והבחירות, במימיהן הדלוחים אנו עדיין מתבוססים (ג”נ: לא הצבעתי), התגלגלו לידיי שני ספרים שעוסקים בגדול בנושא השלטון הישראלי הרצוי, לעומת המצוי. מלבד הנושא הכללי, והעובדה ששני הספרים כתובים בעברית, נראה שאין ביניהם כמעט שום קשר: הראשון הוא מניפסט היסטורי-אקטואלי רהוט, רחב יריעה, נועז ופרובוקטיבי לעיתים, שרובו ככולו כתב אישום חריף כנגד האקסיומות ההיסטוריות עליהן מחונך\מאולף הציבור הדתי בבתי הספר ובבתי הכנסת; השני, לעומתו, הוא ספר מחקר יובשני הממוקד במספר פרקים בספר שופטים, מנוסח באקדמית-משפטית סטרילית ומרובת הערות שוליים, ומציג את ממצאיו בנייטרליות צנועה. קראו עוד

המרה, תמורה וזמרה – ההומוסקסואליות, היהדות והפלמנקו

“בוא נראה מי אתה: קָטָלאני?
“כן”.
זר?” (=לא צועני).
“כן”.
והומוסקסואל?“.
“כן” (צחוק חינני).
“והתוצאה של זה – אחת הדמויות הגדולות של הפלמנקו!”

מתוך הראיון עם מיגל פובדה

מתוך הראיון עם מיגל פובדה

זה קטע מתוך ראיון מפתיע עם מיגֶל פּוֹבֶדָה (בן 45), שנחשב לאחד מזמרי הפלמנקו הגדולים בספרד בעשור האחרון. מיגל הוא שילוב קטלני בין נוכחות בימתית א-לה ברי סחרוף, דיוק קולי מוזיקלי א-לה מתי כספי, ואישיות צנועה אך כובשת א-לה אביתר בנאי (נניח…) והדבר המפליא הוא, כמו שעקץ אותו המראיין, שהוא זר מוחלט בעולם הפלמנקו: הוא מקטלוניה הצפונבונית ולא מאנדלוסיה הדרומית, מולדת הפלמנקו; הוא Payo = זר, ולא Gitano, צועני; והשיא – הוא הומוסקסואל (להלן ה”ס), בניגוד לסטריאוטיפ המאצ’ואיסטי לכאורה של זמרי הפלמנקו.

מילכוד 2X2

כמובן שכל ההקדמה הזו לא באה אלא כנגד הסערה הלהט”בית התורנית, תרתי משמע – והרי החדשות ועיקרן תחילה: אין ולא יהיה “פתרון” לקונפליקט הזה בישראל, לא מהצד הדתי ולא מהצד החילוני. זאת מהסיבה הפשוטה ששני הצדדים נמצאים במילכוד כפול, בבחינת אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי. קראו עוד

השמרני הטוב

בזמן האחרון אני מרגיש קצת כמו ביאליק. אני רואה את המודעות המבשרות על “כנס השמרנות הראשון בישראל”… אני רואה כיצד כל המי ומי של הימין האידאולוגי מתעטף באיצטלת השמרנות, חש איך “את כולם נשא הרוח, כולם סחף האור”, ולא מתלהב… “חיקוי מתוך התבטלות”, קרא לכך אחד העם בזמנו. (מוטי קרפל, ‘מקור ראשון’)

(לחצו להגדלה)

(לחצו להגדלה)

על זה נאמר “פתח בביאליק וסיים באחד העם?!”… אבל לעצם העניין, התמיהה של קרפל מוצדקת, ואפילו קלעה לתחושותיי מהחודשים האחרונים. גם אני מעריץ את מכון “שלם” על תרגומיו המופלאים, מנוי על ספריית “שיבולת” (אליה אגיע בהמשך), שומע בעניין רב את הרצאותיו של ג’ורדן פיטרסון ואפילו נרשמתי לכנס השמרנות המדובר – אלא שמקוצר רוח, ובעיקר מעבודה קשה, לא יכלתי להגיע אליו… ועדיין יש לי תחושה מוזרה שהתקשיתי להגדיר לגבי הטרנד החדש הזה.
למזלי לא הייתי צריך להתקשות יותר מדי, כי השבוע עשה את זה מצוין תומר פרסיקו, שמינה את עצמו להיות מעין “מבקר-פנים” של הציונות הדתית: קראו עוד