תלונתו של משה בפרשת השבוע, “לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי”, הזכירה לי שעוד לא זיכיתי את הרבים בפרק מהדוקטורט שלי* העוסק בחמור(ים) המופיע(ים) שוב ושוב בפרשיה המוזרה של איש האלהים והנביא הזקן, אי-שם במלכים א יג. באופן מפתיע, הרקע לפרשיה הזו מזכיר בקווים כלליים את פרשת קורח, אז לטובת אלו שלא קראו לאחרונה את מלכים א, הנה תקציר האירועים:
* לפרקים הקודמים – ראו תחת תגית ‘אדם ובהמה‘ באתרא הדין, או גללו לסליידר שבסוף הפוסט. קראו עוד
שָׁלֵם – עיר הבירה העברית
בכל הקשור לשמות ערי בירה, מדינות העולם מתחלקות, בגדול, לשניים: אלו שיש להן הסבר, ואלו שהמציאו להן הסבר. באופן קצת מפתיע, לסוג הראשון משתייכות דווקא הערים העתיקות יותר, שהקמתן לוטה בערפילי ההיסטוריה: אתונה נקראת על שם האלה אתנה (אם כי יש שאומרים ההיפך), רומא על שם רומולוס ו\או רֶמוס, אֶדוֹ (טוקיו הקדומה) אינה אלא “שפך נהר” ובייג’ינג אינה אלא “הבירה הצפונית”. דווקא ערים חדשות יותר מתקשות להסביר את מקור שמן – האטימולוגיה של לונדון, פריז, ברלין ומדריד, למשל, אינה ברורה (עיינו בוויקי האנגלית) למרות שהן הוקמו “רק” לפני אלף-אלפיים שנים.
ירושל(י)ם?
ומה קורה אצלנו? ובכן, למרות עתיקותה של העיר ירושלים, לא זו בלבד שמקור שמה לא ברור, אלא אפילו דרך כתיבתה והגייתה לא ברורה: בנ”ך היא נכתבת בדרך כלל ירושלם, אבל פה ושם חדר הכתיב המאוחר “ירושלים”, ובהתאם לכך הניקוד בכל הנ”ך נקבע לצורה הבלתי אפשרית “ירושָׁלִַם“, למעט בספרי עזרא ודניאל שם נותרה הקריאה הארמית “ירושלֶם”…
הנה מוטלות גופותינו – המאבק העתיק על גופות חללים
לאחרונה עלתה שוב שאלת החזרת גופות תמורת גופות – ואמנם אני משתדל מאוד להרחיק את הבלוג מאקטואליה מתלהמת (בשביל זה יש את פייסבוק, טוויטר ושות’) אבל הנושא הזה חוזר על עצמו לעייפה כך שהוא לא ממש אקטואליה, מה גם שלאחרונה קראתי שוב את האיליאדה ונפלאתי נוראות לגלות את התובנות שיש ביצירה היוונית העתיקה הזו לגבי הנושא הזה. אבל אפתח, ברשותכם, בתנ”ך.
איפה הגופות?!
באופן די מפתיע, לוקח די הרבה זמן של דפדוף בתנ”ך עד שנתקלים בגופה ראויה לשמה – ומסתבר שבמלחמות הרבות של עם ישראל מיציאת מצרים והלאה, אף אחד לא הוטרד יותר מדי בשאלה מה עושים עם גופות חללי המלחמות הרבות? ולא שלא היו כאלו במהלך הדורות: ” וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם… וְגָבַר עֲמָלֵק”; “וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי… וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה”; וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי… וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי”; “וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ”; “וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁנָה הַהִיא”; ועוד.* קראו עוד
למה ללמוד תנ”ך?
לפני כמה שבועות כתבתי על הספר “האם התנ”ך מת?”, ובצירוף מקרים מעניין מסתבר שיש לו כבר קברן – הלא הוא הרב ד”ר מיכאל אברהם. ובכן, הרמ”א פרסם בימים האחרונים שני פוסטים מעניינים (1, 2) שתמציתם אחת – אין שום סיבה טובה ללמוד תנ”ך, ויש הרבה סיבות טובות ללמוד תלמוד. הדברים נכתבו בתגובה לתכנית החדשה של משרד החינוך ללימוד תנ”ך, שנועדה לפתור (?) את בעיית השיממון של לימודי התנ”ך בבתי הספר, ולהתמודד עם הבורות המעציבה בנושא בקרב תלמידי ישראל. הדבר שמפליא את הרב מיכי הוא לא כל כך היוזמה של משרד החינוך, כמו העניין הרב שמוצא הקהל הרחב בלימודי תנ”ך – החל מפריחה של לימודי התנ”ך במכינות ובהסדר, דרך ימי עיון גדולים שמושכים אלפי משתתפים כל שנה, ועד למיזם 929 שהגיע, כך נראה, כמעט לכל בית בישראל. וכאן עומד הרב מיכי ותמה –
למה בעצם אדם (דתי) אמור ללמוד תנ”ך?!
לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה – סודן של פרשיות תזריע-מצורע
אחת המצוקות הקשות בהן נתקל הציבור הדתי, אי-שם בין היחס המפלה לנשים לבין איסור קטניות לאשכנזים, היא מצוקת דבר התורה לפרשיות תזריע ומצורע. בפרשת תזריע עוד אפשר לגרד משהו על לידה וברית מילה, אבל משם והלאה – קדחת! צרעת. כיוון שכך, אזרתי כגבר חלציי וחידשתי דברים שלא שמעתם אוזן מעולם, והרי הם לפניכם, כשירות לציבור אומרי דבר התורה.
הזהו מקומן?!
כידוע, דבר תורה קלאסי פותח באקספוזיציה של “…ונשאלת השאלה”, שלאחריה דקדוק קלוש באיזשהו פסוק. אלא שבמקרה דנן אין צורך להתאמץ ולדחוק קושיה לפסוק זה או אחר, שכן השאלה זועקת ובוקעת מעצם קיומן של שתי הפרשיות האלו במקום הזה – והרי ברור שאין זה מקומן, כפי שיבהיר התרשים הבא:
