דמותו של פילון (נניח) על רקע כרך מהמהדורה המדעית של כתביו

פילון האלכסנדרוני היה אחת הדמויות המרשימות ביותר בארון הספרים היהודי, אלא שבשל נסיבות חייו והגותו יוצאת הדופן הוא לא זכה לצאת מהארון הזה עד לעת האחרונה ממש: באמצע המאה הקודמת יצאו לאור כמה תרגומים לעברית (ארכאית) של חיבוריו, אבל רק בשנים האחרונות יצאו לאור רוב כתביו במהדורה המדעית והמתורגמת לעברית ‘נורמלית’ של סוזן דניאל-נטף (בתרגום יהושע עמיר ובעריכת מארן ניהוף) – ובכך תוקן עוול מסוים כלפי אותו חכם שהיה למעשה פרשן המקרא היהודי הראשון (!) בהיסטוריה הידועה לנו.
בפוסט הזה אשתדל לדלות מתורתו על פרשת בראשית המידפקת על דלתותינו, ואראה איך התייחס פילון לשאלות שדורות מאוחרים יותר התחבטו בהן, מחז”ל, דרך חכמי הקבלה ועד הוגי ימינו. אבל קודם כל, קצת רקע על האיש ועל שיטת פירושו.

קראו עוד ⇐

תקציר הפרקים הקודמים

פרק א – בעקבות פרשיית מתניהו ותגובת חברי אמ;לק של הממשי, התעורר צורך דחוף להסביר את מקורה של המתנה כ”פאקינג עובדה חברתית טוטאלית“. יצאתי למסע ההסברה בראשית המאה ה-20, עם גילויו של ברוניסלב מלינובסקי את “טבעת הקוּלה” באיים הטרובריאנדיים, אותם מסעות שיט שמטרתם הענקת צמידים שונים מאדם לרעהו וחוזר חלילה לאין קץ. משם הפלגתי חזרה לצרפת אל מרסל מוס, שבעקבות מלינובסקי וממצאים נוספים פרסם את “המסה על המתנה”, ובה טען שלוש טענות מרכזיות:
1) המתנה בפרט ויחסי החליפין בכלל הם “מוסד חברתי טוטאלי“, שחשיבותו עולה בהרבה על המשמעות הכלכלית הפשטנית שיוחסה לו. 2) כל מתנה ‘מצפה’ לתגמול הולם – אין מתנות חינם.  3) המתנה מייצגת את רוחו\נשמתו של הנותן, ולכן הענקת מתנה משמעה הענקת חלק מעצמך (מה שמסביר את שתי המסקנות הקודמות).

פרק ב – כדי להגשים את חלומו של מלינובסקי למצוא דוגמאות נוספות לתופעת המתנה, חזרתי בזמן לתקופה ההומרית, בה גילה מוזס פינלי את תופעת המתנות במלוא הדרה באיליאדה ובאודיסיאה, כחלק ממוסד ה’קסניה’ היווני. משם עברתי בקפיצת הדרך אל המאה ה-20 והראיתי שהתופעה קיימת ובעוצמה רבה גם בתרבות הבדואית וגם בתרבות היפנית בנות דורנו.

אז אחרי שעלינו למרום המחקר האנתרופולוגי ולקחנו שבי, מתנות באדם, הגיע הזמן ליישם את החומר הנלמד על כמה פרשיות מקראיות עלומות. מקוצר המקום ואופי הבלוג, אאריך בדוגמה אחת ואקצר בשאר, וישמע חכם ויוסיף לקח. אז הדוגמה הארוכה תהיה, ברשותכם, מתוך פרשת בֹּא שנקראה לא מכבר, וששיאה הוא מכת בכורות ש’שכנעה’ את פרעה להיכנע סופסוף ולשחרר את בני ישראל ממצרים.   קראו עוד ⇐

בחלק הראשון העליתי את שאלת המפתח של פרשת תולדות – מדוע העדיף יצחק את עשו? התשובה המפורשת בפסוק “כִּי צַיִד בְּפִיו” כמו גם בפסוקים בהם יצחק מבקש מעשו לצוד לו “בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת” נראית תמוהה להפליא: וכי בשביל ברביקיו טוב העדיף יצחק את עשו?!
ההצעה שלי היתה להתעלם לרגע מההסבר ה’רשמי’ ולחפש הסבר אחר לזכותו של עשו – וזה נמצא בדמות פסוקי הסיום של הפרשה, מהם עולה כי בעוד שעשו נשא אשה בגיל 40 בדיוק כאביו, הרי שיעקב נותר רווק זקן עד גיל 77! לכן סביר היה לומר שיצחק העדיף את עשו, כי הוא לפחות התחתן ועתיד להקים דור המשך – ואילו יעקב לא היה רלוונטי למעשה כבן ממשיך.
הבעיה בהסבר הזה היא כמובן – מה עושים עם ‘ההסבר הקולינרי’ המפורש בפסוקים?!
הצעת חוקרי גרמניה היתה פשוטה – פרקים כה + כז הם מקור J (המספר על העדפת יצחק את עשו, גניבת הברכות וכו’), ואילו סוף כו + כח הוא מקור P (שלא יודע על כך דבר, ולדידו עשו נשא ‘שיקסעס’, אז רבקה שלחה את יעקב בעידוד יצחק לשאת לו אשה ‘פון אונזערע’) – כך חכמי אשכנז.
אלא שמתורתם של חכמי צרפת למדתי שאפשר להציע תשובה נאה הרבה יותר. קראו עוד ⇐