ספר בראשית הוא כנראה הספר המפורש והנחקר ביותר במקרא, אולי גם בעולם הספרות כולו. מי שרוצה להתחיל להתרשם מההיקף של הפרשנות היהודית לבדה, יכול להביט בכרך א’ של תורה שלמה העוסק רק בפרק א’ של בראשית, או בשלושת הכרכים הכבדים של ‘דעת מקרא’ המקיפים את כל הספר – וזה עוד לפני ספרי המְחקּרים שאינם בני ברית.
עדיין בקעה הניחו לנו להתגדר בה – וכוונתי לסטרוקטורליזם בן המאה ה-20, יציר כפיו של קלוד לוי-שטראוס, שהתבסס אמנם על רעיונות קודמים (ראו פרקים 1-2 בספר היסוד שלו בנושא, במקור מ-1958) אבל המושג ‘רשום’ על שמו, ובוודאי בתחום האנתרופולוגיה וחקר המיתוסים שאציג כאן.
אנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית (יש חיה כזאת)
גילוי נאות: התחלתי לכתוב את הפוסט הזה בערב שמחת תורה. בעקבות אירוע מטריד שהייתי עד לו בשמח”ת עצמה (=ניסיון למנוע הכנסת ס”ת לעזרת נשים), התחוור לי פתאום שהאנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית עשויה להבהיר אירועים כאלו, שקורים כל הזמן – אז כתבתי את הפוסט הזה ובו פיסקה שמסבירה מה זה בעצם המושג הקשה להגייה הזה. בינתיים הפוסט הפך ויראלי-למחצה, ונדרשתי להגיב, לענות, לקרוא תגובות וכו’ – ורק היום חזרתי לכאן, לפוסט המקורי…
בקיצור, אני מצרף את האיור הנחמד שעשיתי – לחיצה עליו תוביל אותכם לפיסקה הרלוונטית בפוסט ההוא, שם תמצאו הסבר תמציתי (גם אם שטחי) של האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית, כפי שהגדיר אותה לוי-שטראוס בספרו. קראו עוד
ארבע הפרשיות האחרונות של ספר בראשית – שמבחינת פרקיהן מחזיקות כרבע (!) מספר בראשית – פורשות בפנינו את המחזור המפליא של סיפורי יוסף, מנערותו שעמדה בצל קנאת אחיו, דרך זריקתו הכפולה לבור (בדותן ע”י אחיו, במצרים ע”י אדוניו) ועד לעלייתו המטאורית למשרת משנה למלך מצרים – משרה שבזכותה הצליח גם ללמד את אחיו לקח וגם להציל את משפחתו מרעב. אבל עיניהם של מבקרי מקרא פרוסים קפדניים ונטולי-רגש מימי וולהאוזן ואילך לא הסתנוורו מיופיו הפיוטי- דרמטי של הסיפור, והם ניגשו אליו, כהרגלם, חמושים באיזמלי הביקורת הניתוח והפירוק, להוטים למצוא את ה’תעודות’ הידועות המרכיבות אותו. אך כאן נכונה להם אכזבה – שני היבטים מהותיים במחזור סיפורי יוסף הצביעו על כך ש – Achtung! – מחזור סיפורים זה אינו מציית לכללי השערת התעודות שעבדו כה יפה בסיפורי האבות…